עוד שנה, קיבינימאט

מחר אני מזדקנת בשנה. שונאת יומולדת. עוז תזכורת לכך שעוד שנה עברה ואני מי אני מה אני.

אז מה קרה בשנה האחרונה:

עברתי דירה, מדירה ישנה עם שותפה לדירה קטנטנה וחביבה לבד. יותר נכון יחידת דיור. רק אני והנמר שלי.
תמונה של נמר וחתול:

החתול כבר לא איתי. זכרונו לברכה. מסכן, גסס במשך שבוע, כל יום האכלתי אותו במזרק ודחפתי לו לפה משחה מזינה. פעמיים היה אצל הוטרינר, כל פעם קיבל זריקה הרדמה. כשהוא לא התעורר מההרדה נתתי לו סטירות כדי שיתעורר לפי הוראות הוטרינר. ריפדתי את הריצפה שלא יהיה לו קר. הבאתי לו ארגז חול כדי שלא יצטרך לצאת. לא עזר. בלילה הוא הלך לישון, בבוקר לא קם. קצת אחרי שהוא מת עזבתי את הקיבוץ. מאז לא רציתי לאמץ חתול חדש כי אני לא יודעת כמה זמן אני אשאר במקום אחד וזה ידוע שחתולים לא אוהבים לעבור דירה. קצת לפני שעזבתי את הדירה הקודמת בא גור קטן לבקר אצלי. כנראה שהוא היה שייך למישהו באיזור, אבל הוא החליט שאצלי יותר נחמד. השותפה שלי טענה שהוא לא מפריע לה אבל פעם אחת כשיצאתי מהדירה והם היו בפנים אז כשחזרתי מצאתי אותו מצונף בארון מתחת לטלוויזיה. בכל מקרה הוא לא נשאר הרבה. מצא מישהו יותר קבוע שיטפל בו.

אבל הנמר נשאר איתי.  ירושה מאיזה אקס. הדבר הכי טוב שיצא מהקשר הזה. כרגע הוא יושב על עדן החלון ומסתכל עלי.

עברתי מקום עבודה אבל זה היה לפני קצת יותר משנה. אבל אני חושבת ששנה שעברה לא באמת הערכתי עד כמה ההחלטה לעבור היתה נכונה אז אפשר לשייך את זה לשנה הזו.

התחלתי תואר שני. מה שאומר בעצם שסוג של חזרתי חזרה אחורה. אז את זה לא סופרים.

רשמית עזבתי את הקיבוץ. זאת אומרת עזבתי לפני יותר משנה אבל אז זה היה שנת חופש ורק השנה זה נהיה רשמי. שום הבדל.

ראיתי היום את התוכנית מחוברות. הקטע עם דודה מלכה (באמת מלכה, אין עליה) גרם לי לחשוב.  אני לא מפחדת לחזור לקיבוץ, להיפך, אני מפחדת שלא יהיה לי לאן לחזור. אף פעם לא השתייכתי לשם, ולא שלא רציתי, הם לא רצו אותי. למרות שגדלתי שם לא הצלחתי לפענח את הקוד החברתי שכולם חיים לפיו. היחידים שהצלחתי להתחבר אליהם הם אלה שחיים בשוליים. אולי בגלל שהם לא חושבים שכולם צריכים להתנהג לפי אותו קוד ולכן לא אכפת להם אם אני לא מתנהגת כמו כולם.

יצאתי עם כמה אנשים,  חלק (קטן) אני לא רציתי. אלה שכן רציתי לא רצו אותי. מה לעשות, אני רוצה את אלה שאין להם סיבה לרצות אותי.

עדיין לבד, עדיין בלי חיים.

עוד שנה.

ומי שמאחל לי מזל טוב אני שונאת אותו לכל החיים (או לפחות לשנה הקרובה).

 

תשובות לשאלון השבועי - כי היה אחד מעניין הפעם

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
הצד שלא שבור. לצערי אין הרבה כאלו.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
תלוי אם אני רוצה לאכול או לדקור מישהו

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
עם העיפרון שאני לא משתמשת בו לכתיבה. לפעמים אני מתבלבלת בינו לבין זה שאני לועסת. לא כיף.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
מקללת את השעון המעורר תוך כדי שאני מרביצה לו באלימות כדי שיפסיק לצלצל. אולי בגלל זה הוא התחיל להיות נודניק במיוחד בזמן האחרון. הוא מצלצל כשלא צריך ולא מצלצל כשכן צריך.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
עם הידיים. אני מניחה שאפשר להחזיק אותו עם הרגליים אבל איכשהו זה לא נראה לי נוח. כנראה שצריך גמישות מיוחדת בשביל זה. אולי אחרי שאני אצליח להגיע למשקל מטרה שלי אני אתחיל לעבוד על הגמישות.

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
זורקת את המפתחות איפשהו, הולכת לשירותים, שותה מיים ואז מחפשת את המפתחות.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
זאת שיותר קרובה אלי.

האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
אם להודות על האמת אני לא זוכרת. אני נועלת סנדלים רוב הזמן וכשאני נועלת נעליים אני לא מתרכזת בסדר הפעולות.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
מנהלת שיחות עם עצמי. אני מאד משעשעת את עצמי לפעמים.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
כלי מוארך ושקוף שאספתי כשעבדתי במפעל כלי פלסטיק. אף פעם לא ניסיתי להבין מה המטרה האמיתית שלו. פשוט שמתי בו פסטה והנחתי אותו ליד החלון. זה נראה לי נותן אשליה של בית. כאילו יש אוכל במקום הזה.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
אני צריכה הסחות. כשאני כותבת הטלוויזיה כמעט תמיד דולקת ברקע. ואם לא טלוויזיה אז מוזיקה. או משחק פריסל פתוח. אני חושבת שיש לי הפרעת ריכוז הפוכה.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
קדימה. אלא אם אני ממש מהורהרת (אם השיחה עם עצמי מאד מעניינת). אז המבט נוטה לצדדים.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
אין לי למי לספר, אז בד"כ האדם שראשון שאני רואה.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
בו זמנית. אני multy tasking.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
גילוף גירים. יש לי כמה דברים ממש מושקעים. אם יום אחד אני אזכור להביא מצלמה דיגיטלית אולי אני אצלם אותם ואעלה תמונות.

אוווווווףףףףף

שמתי לב שהכותרת הזו נהיתה אופנתית ואני בחורה נגררת אז החלטתי גם.

עוד סמסטר עבר. עכשיו המבחנים. אני לא אוהבת את השלב הזה בסמסטר. היה מעניין, למדתי דברים חדשים, אבל עכשיו זה הזמן לשנן וללמוד טריקים למבחן. לא אוהבת את זה.

כשסיימתי את את התואר הראשון היתה לי עבודה אחרת שחשבתי שאני אוהבת. התחלתי לעבוד לפני סוף הלימודים במשרת סטודנט והמשכתי למשרה מלאה. היה מעניין אבל היה חסר לי משהו. חשבתי שזה הלימודים אז החלטתי על תואר שני. רק שהכיוון שאליו רציתי לקחת את התואר הוא לא התחום בו עבדתי אז לאחר הרבה התלבטויות עברתי לעבוד במקום אחר בתחום יותר קרוב למה שרציתי ללמוד ואז הבנתי מה היתה הבעיה במקום הקודם. זה לא באמת עניין אותי. זאת אומרת זו היתה עבודה מאתגרת אבל מונוטונית. בלי גיוון ובלי דברים חדשים שמאלצים אותי ללכת לספרים ולשאול אנשים וללמוד דברים חדשים על בסיס קבוע. ובעבודה החדשה יש לי את כל זה.  פתאום נהיה לי מעניין לבוא לעבודה. נתקלתי בבעיות מעניינות שהמשכתי לחשוב עליהם גם מחוץ לשעות העבודה והיו ימים שאפילו רציתי לקום בבוקר, שזה אחד הדברים השנואים עלי ביותר ביום.

ועם כל זה גם התחלתי ללמוד תואר שני. אז עכשיו אני עמוסה מאד ולא יודעת אם העבודה מפריעה לי ללימודים או הלימודים לעבודה.

לסיכום אפשר להגיד שבמישור המקצועי אני מסודרת.

עכשיו אני רק צריכה לגלות איך לעזאזל משיגים חיי חברה והחיים שלי יהיו יפים.

כתיבת קטע זה נקטעה באמצע עקב פלישה של מפלצת ענקית שנכנסה דרך החלון ומייד התחילה לתקוף את המנורה. אני לא יודעת מה עשה יותר רעש, הזמזום שלה או ההתנגשויות במנורה. נשמע כאילו משהו מתנפץ שוב ושוב. נאלצתי לכבות את כל האורות ולהכווין את המפלצת באדיבות החוצה.

אני לא מבינה חרקים, אם הם כל כך אוהבים אור, למה הם ערים בלילה? הרי משהו שמאיר בלילה חייב להיות אש או נורה נגד יתושים, בכל מקרה זה לא בריא להם.

קטע הזוי על עפרונות: לפני כמה ימים נעלם לי העיפרון מהמשרד. זה מאד הפריע לי. יש לי עוד עיפרון אבל הוא סגול והרגיל שאני משתמשת בו ונעלם הוא שחור. הסגול פשוט הרגיש לא נכון. כל כך לא נכון שהלכתי למזכירה וביקשתי ממנה עפרון חדש. היא נתנה לי אחד שמן מוזר אבל לפחות הוא לא סגול. היום כשהזזתי את התיק גיליתי את העיפרון השחור מתחת לערמת נירות. אני מרגישה שלמה שוב.

מישהו פעם אמר לי שהעיפרון הוא המחשבה שלו. הוא לא יכול לחשוב בלי העיפרון ביד. מאז שהוא אמר את זה הבנתי שגם אני כזאת. גם אם אני לא כותבת אני צריכה משהו ביד. זה בעיה כי אני מחזיקה את העיפרון בזמן שאני חושבת ואז אני ממשיכה להחזיק אותו בזמן שאני עובדת עם העכבר של המחשב. כתוצאה מכך אני לא מחזיקה את העכבר נכון ובסוף היום כואב לי בשורש כף היד. הכאב הזה נקרא עכבריסוס, זו בעיה נפוצה בקרב מהנדסים.

גילוי שערוריתי!!!

גבירותי ורבותי, חשיפה!!! בלינק הזה: http://www.haaretz.com/hasite/spages/1095829.html נמצא גילוי מזעזע. אני ממליצה לשבת לפני  שאתם קוראים אותו שלא תיפלו מהרגליים. ראש מינהל המזון האמריקני לשעבר חושף שם את אחת הקונספירציות המורכבות ביותר. שימו לב לזה- חברות המזון האמריקאיות גורמות לאוכל להיות- תקשיבו טוב- טעים !!! בכוונה !!! על מנת לגרום לנו לאכול יותר. אני מצוטטת: "מסעדות ויצרניות מזון עושות מניפולציה במרכיבי המזון כדי להגיע ל"נקודת האושר"... מדעני המזון משקיעים מאמצים רבים בניסיון להגיע לנקודה המדויקת שבה אנחנו חשים את העונג הגדול ביותר מהשילוב בין השומן, הסוכר והמלח." קוראים יקרים, זה לא אשמתי שאני לא מצליחה לרזות. זה אשמת חברות המזון שמפעילות מניפולציות פיזיות על המזון כדי שיהיה טעים. ואני מצוטטת: "אכילה מוגזמת נגרמת לא כתוצאה מהיעדר כוח רצון, אלא בגלל הגירוי הביולוגי שיוצר המזון המצוי בסביבתו של אדם "

לדעתי זה הזמן לצאת בקמפיין ציבורי כנגד כל החברות המרושעות אשר במרכזו נפרסם רשימה שחורה של כל חברות המזון שמייצרות מזון טעים. זה כבר יראה להם, המנוולים.

הכי מזעזע בקטע זה התיאור שבו ראש מינהל המזון לשעבר מנסה לעמוד מול, אני מצטטת, "עוצמתן של עוגיות שוקולד צ'יפס". אני יכולה לדמיין את העוגיה מחייכת חיוך מרושע בזמן שהיא לוכדת אותו בשדה הרוע שלה. הוא רוצה להתנגד לה אבל לא יכול לעמוד בפני הנימוחות האכזרית. הו שומע אותה קוראת לו וצוחקת, מואאאאאהההההההההה.

בשבוע הבא באמנון לוי חשיפה: עוגיות שוקולד צ'יפס מפתות ילדים תמימים באינטרנט.

 

וברצינות, הבנאדם צריך לתבוע את ההורים שלו שלא לימדו אותו לדחות סיפוקים.

דפוקים האמריקאים האלה. מי בכלל חושב שאוכל אמריקאי טעים? ועוד סניקרס?

 

דברים שלא אכפת לי למות תוך כדי #2

לאור בקשת הקהל http://www.skydiveinisrael.com/photosworld.html.

תמיד ידעתי שאם אי פעם אני אתאבד זה יהיה בקפיצה ממקום גבוה. לא שהיו לי אי פעם תוכניות כאלו אבל תמיד צריך תוכנית מגירה לכל מקרה שלא יבוא. זה לא יהיה מבניין גבוה, למשל הבניין של הפקולטה למתמטיקה שידוע כאתר חביב על קופצים. דרך אגב, אני לא מבינה איך אף אחד לא רואה את הבעיתיות בפרסום הציונים בחדו"א 1 מ' ליד המעליות של הבניין. וזה לא רק כי זה נדוש לקפוץ משם. גם מעזריאלי אני לא אקפוץ למרות שעד כמה שידוע לי אני אהיה הראשונה, מה שבהחלט מוסיף נקודות זכות לעניין. אם אני אקפוץ זה יהיה במקום אקזוטי. מפלי הניאגרה למשל. או הגרנד קניון (זה שבארה"ב, לא זה שבחיפה). או האמפייר סטייט בילדינג. איזה מזל שהוצאתי ויזה לארה"ב לאחרונה.

מה שטוב בתוכנית הזו זה שהיא מצריכה השקעה. אני לא יכולה סתם להחליט שנמאס לי ולגמור את העסק. אני צריכה קודם להחליט איפה זה יקרה ואז אני צריכה למצוא דרך להגיע לשם. מה שאומר לנסוע לפחות עד הגולן (הצוקים היחידים במדינה ששוים משהו נמצאים בגולן ובנגב ולנגב אנ מפחדת לנהוג). מה שאומר שיהיה לי הרבה זמן לחשוב לפני ביצוע המעשה. ככה אני אהיה בטוחה שזה באמת מה שאני רוצה ואני לא אצטער על זה כשאני אתעורר בבוקר מתה.

(אני לא היחידה שמכינה תוכניות כאלה. הם http://www.jimmyr.com/blog/Bunny_Suicide_Comic_Pics_226_2007.php הרבהיותר מקוריים).

אם הזכרתי את הגרנד קניון, אז היום ביקרתי בזה שבחיפה (איזה קישור מקורי, תודו), במסגרת הצורך לבקר את רופא הנשים שלי פעם בחצי שנה כדי שלא ירגיש מיותר. ניצלתי את הביקור לצילום חדש שיופיע על הרשיון. הנבלות האלה, בלי בושה גובים 400 שקל. על מה??? ועוד משחקים אותה נדיבים שהם נותנים לי להצטלם בחינם. תודה רבה באמת. הלוואי שתוציאו את ה400 שקל האלה על תרופות. אולי לפחות תהיה לי עכשיו תמונה נורמאלית ברשיון (סביר להניח שלא, לפחות באתי עם חולצה בצבע שמחמיא לי).

על מנת לעשות את הביקור יעיל ככל האפשר כדי להתגבר על השנאה שלי אל המקום הזה חיפשתי בגד ים. שבוע הבא יש טיול מטעם העבודה שכולל מים והבגד ים הישן שלי לא שרד את החורף, אז אין ברירה. אני לא הולכת ומעולם לא הלכתי עם ביקיני. לדעתי יש מעט נשים שנראות ממש טוב עם ביקיני, קצת בנות שנראות בסדר עם ביקיני והרבה שעושות כואב בעינים, אני משייכת את עצמי לקבוצה האחרונה. בשנים האחרונות בצעד נועז עברתי משלם לשני חלקים שנראים כמו שלם (נדמה לי שקוראים לזה טונגיני אבל אני לא אחראית לביטוי). אז נכנסתי לחנות וביקשתי כזה. המוכרת נתנה לי אחד ששני החלקים שלו באותו צבע ולכן הוא נראה כמו שלם. שאלתי אותה עם אפשר לערבב צבעים כדי שלפחות יהיה מעניין. היא אמרה שאי אפשר ובכלל זה זול. לא זול מבחינת מחיר, זול מבחינת מראה. סבתא שלך זולה, חתיכת סנובית. אז עברתי למשביר, מצאתי אחד נחמד ולא יקר ויצאתי משם במטרה לברוח כמה שיותר מהר. אני ממש לא אוהבת את הקניון הזה. בכללי אני לא אוהבת קניונים אבל בזה יש משהו ממש מעיק.

נקודה חיובית להיום (כי אני מעמידה פנים שאני אדם חיובי): מישהי בעבודה אמרה לי שממש רזיתי . איזה הרגשה טובה. שווה שעות רבות של רעב וכמיהה למתוק. וגם התחלתי ממש להנות מחדר כושר וקפה עם חצי כפית סוכר זה לא כזה רע.  

קצרים

משגע אותי: נהגים שמתקרבים לרמזור בדיוק כשהו מתחלף לכתום, מאיטים כמעט עד כדי עצירה בקו העצירה וברגע שמתחלף לאדום נותנים גז וחוצים את הצומת. חוסר החלטיות על הכביש זה לא בריא.

משעשע אותי: אנשים יוצאים מחדר כושר ועולים קומה אחת במעלית במקום המדרגות. 

אם כבר חדר כושר, ראיתי השבוע בחור שמתאמן על מכשיר גניקולוג. ואני חשבתי שיש מכשירים שרק בנות עושות.

(למי שאף פעם לא ראה גניקולוג או חדר כושר, מדובר על זה: http://www.energym.co.il/prodinfo.asp?id=711)

יש לי תפיסה איטית: אני עומדת אחרי רכב ברמזור (לא ההוא מקודם). הנהגת מוציאה יד מהחלון ועושה תנועות מוזרות. לוקח לי איזה דקה להבין שהיא עושה את הסימן האוניברסלי ללהדליק אורות. זה לא חכם להניח שכל הנהגים טפשים.

אני מפילה את עצמי: יש לי rule באאוטלוק בעבודה שאומר למחוק כל הודעה שהכותרת שלה מכילה מילים מסויימות. שלחתי למישהו מייל שמכיל אחת מהמילים האלו בכותרת. כל התשובות שהוא שלח לי מאז הלכו ישר לדואר זבל.

נמאס לי. בכללי. מהכל.

דברים שלא אכפת לי למות תוך כדי #1

צפייה בהר געש מתפרץ. בעקבות תוכנית בערוץ ההיסטוריה. אמנם המוות המתואר נשמע קצת לא נעים- לנשום אוויר רעיל ששורף אותי מבפנים, אבל המראה המדהים הזה של אש ועוצמה מתפרצים מתוך הארץ- שווה את זה.

אחרי 2 קטעים פסימים אחד אופטימי כי אני מנסה להיות אדם חיובי (לא כולל הדיבורים על מוות).

הדייט של אבא שלי ביום שישי היה כנראה מוצלח. והוא גם לא היה הראשון, היו כמה לפניו. אני שמחה בשבילו, מגיע לו. קצת עצבן אותי כשהוא אמר שהוא מתלבט בגלל שהיא נראית מבוגרת מגילה. ככה חינכתי אותו? לפסול על מראה? העיקר שיהיה לו טוב.

אח שלי חזר אתמול מטיול של שנה בכל יבשת אמריקה כמעט. באופן מפתיע הוא נראה בדיוק אותו הדבר כמו שהוא היה כשהוא נסע. לא שיער ארוך, לא זקן, נשאר מטופח בכל מצב. אחלה גבר. אני לא עשיתי טיול כזה כי זה פשוט לא חסר לי. לא אז ולא עכשיו. כסיימתי צבא ידעתי מה אני רוצה ללמוד כסיימתי ללמוד ידעתי במה אני רוצה לעבוד. באף שלב לא היה לי את הצורך הזה לעזוב את הכל ולנסוע. לפני שנתיים הייתי חודש במרכז אמריקה וזה הספיק לי לגמרי. לא שנמאס לי, אני עוד אחזור לשם כמה פעמים. פשוט אחרי חודש כבר רציתי לחזור למקום שלי. אני טיפוס מיושב.

אני מנוייה בבנק על שירות ששולח לי את הדואר לתיבת דואר באינטרנט. חבל לבזבז עצים על מכתבים שגם ככה אני לא קוראת, לפחות אין מחסור בביטים (בינתיים, עוד שנים יגלו שמשאבי הביטים מוגבלים ויצא קמפיין חסכון בביטים. כי אין לנו מרשתת אחרת (מרשתת=המילה שנתנה האקדמיה לאינטרנט) (סוגריים בתוך סוגריים זה תקין מבחינה תחבירית?)). לפני שבוע קיבלתי מכתב לסנייל מייל (דואר רגיל- אני מנסה להפיץ את המושג, אתם מוזמנים לעזור) שאומר שהרבה זמן לא נכנסתי לתיבר הדואר שלי ואם אני לא אכנס בקרוב יבטלו לי את השירות ויחזרו לשלוח לי את הדואר בסנייל (כנ"ל).זה איום מוזר: אם את לא תקראי את המכתבים שלך אנחנו נשחוט עוד עצים. וכל העצים שימותו יהיו על המצפון שלך כי לא קראת את הדואר שלך. מכיוון שאני אוהבת עצים (אלא אם הם נמצאים מעל החנייה ומלכלכים לי את האוטו) נכנסתי לתיבת הדואר שלי וסימנתי את כל המכתבים כנקראו. לעצים שלום.

ד.א. עותק של המכתב איום נשלח לי לתיבת הדואר האלקטרוני. אם לא תיכנסי לתיבת הדואר שלך ולא תקראי את המכתב הזה אנחנו נשלח לך אותו בסנייל. מוהאהאההאה

משימה לקוראים: נראה מי מצליח לגלות הכי מהר איך מסירים מסנג'ר מהמחשב. לי זה לקח חצי שעה בערך להעיף אותו והיום כשהדלקתי את המחשב המניאק התקין את עצמו שוב. אז הסרתי אותו עוד פעם והפעם גם את הקבצים שלו. אם הוא חוזר שוב אני מפרמטת את המחשב.