יום רביעי, 3 בינואר 2018

יצאתי פמיניסטית

כנראה שכל הקבוצות בפייסבוק שאני קוראת מתחילות להשפיע עלי.
לקראת עונת המיסים הבאה עלינו לטובה יצרתי קשר עם רואה חשבון ישראלי שמתעסק עם דוחות מס לIRS, בחור רציני וטוב, אם מישהו צריך המלצות אני מוכנה לתת את השם שלו בתוספת המלצה חמה. אניווי, אחרי ששנה שעברה דיברתי איתו והעצה שלו היתה בגדול אם את רוצה לשלם לי את יכולה אבל לדעתי לא תהיה לך בעיה להסתדר לבד, השנה המצב שלנו הרבה יותר מסובך ואפילו הוא הודה שכדאי מאוד שנשכור את שירותיו. אז דיברנו בטלפון והחלפנו תכתובות במייל כשעל כל המיילים אני עושה cc למר בחור וחותמת כמר וגברת 1, למרות שבגוף המייל ברור שאני הכותבת. באיזה שלב הוא ביקש כתובת אימייל אמינה כדי לשלוח לנו קישור מאובטח למערכת שלו. עניתי לו, הפעם בלי cc לבחור ככה שרק הכתובת שלי היתה בראש המייל, שזה המייל שלי לצרכי עבודה והוא מוזמן לשלוח אליו. 
אחרי כמה זמן הוא ענה לי שקישור נשלח למייל של מר בחור.
הפעולה המתבקשת היתה כמובן לבקש ממר בחור להעביר את המייל אלי מכיוון שזו התמודדות קשה מדי בשבילו ואין לי כוח לקיטורים, אבל אז כל היום נתקעה לי בראש השאלה למה לעזאזל הקישור נשלח אל מר בחור כשבבירור כתבתי מהכתובת שלי שזו הכתובת המתאימה? בנוסף לכך ששם המשתמש במערכת הוא כתובת המייל שהוזנה וכתובת זו היא הכתובת של מר בחור ולא שלי. 
במובן הפרקטי זה מציק כי אני מטפלת בנושא ואני מעוניינת לקבל את כל העדכונים מהמערכת במיידי ולא דרכו. אבל במובן העקרוני זה גם מציק כי רק אני מטפלת בנושא, רק אני מתקשרת עם הרו"ח אז למה השם של הבחור הוא השם שנבחר לייצג אותנו? ורק אני נכנסת למערכת, אז למה אני צריכה להשתמש בשם שלו? כל ההתכתבויות שלי עם הרו"ח עד אותו רגע היו פורמליות אבל בסוף היום פשוט כתבתי לו ישירות, בלי קשקשת, למה המייל נשלח אל הבחור ולא אלי. 
הוא ענה בקלילות שסתם כי ככה היה נוח, אחרי כמה זמן כתב שישנה את השם ובסוף כתב סליחה, טקט מעולם לא היה הצד החזק שלי. 
אולי יצאתו קצת קטנונית, קצת נטפלת לקטנות. אבל לפחות פיניתי משהו אחד שהציק לי בעין. 

יום שני, 1 בינואר 2018

well played nana10, well played

אז מה היה לנו 
אתר אחד שפעם היה בשיא תפארתו ועד היום נחשב כאבן דרך באינטרנט הישראלי, אבל עם השנים והתפתחות הרשתות החברתיות הפך להיות פחות רלוונטי לרוב האנשים ונשאר מפלטם של אלה שמסרבים לקבל את העובדה ש 1984 זה כבר כאן ועדיין מחפשים לעצמם את הפינה שלהם בעולם הישן. 
ערוץ תקשורת אחד שקנה את האתר כנראה כי רצה משהו יוקרתי, לא השכיל לעדכן ולהתעדכן, לא מעוניין להשקיע באתר הזה אבל כנראה שמישהו שם מפחד להיות זה שסוגר את האור על פיסת נוסטלגיה.
ככה זה עובד כבר כמה שנים: מדי שנתיים-שלוש מודיעים על סגירה. הבלוגיה גועשת, בלוגרים מפורסמים שגדלו בישרא פתאום חוזרים הביתה להביע תמיכה, הגלים יוצאים מגבולות ישראבלוג ובמשך כחודש האתר זוכה לעדנה מחודשת.
סוף הסיפור כל פעם מחדש הוא שהאתר נשאר באויר אבל רמת ההשקעה בו יורדת. מעורכת ירדו לחצי עורכת ואז למישהו מדי פעם מסתכל, השרתים כבר מקרטעים ומדי פעם קורסים ויש תחושה שבכל רגע התשתית יכולה לקרוס לגמרי וכל האתר ילך לתהום הנשיה. אבל מה זה משנה, העיקר ששוב פעם לא סגרו את הבית. 
וככה, לאט לאט, האתר מתפורר וכל סערה שכזו מעלה את כל הבוץ מהתחתית, כל הריבים והאינטריגות עולים למעלה, קרבות וקליקות בין בלוגרים ועוד כמה בלוגרים נוטשים את האתר ומחפשים בית חלופי.

גם הפעם לא סגרו את ישראבלוג. ושוב יש כמה כותבים שמאמינים שהפעם זה יהיה שונה, הם יקנו את האתר ויחזירו אותו לחיים. נראה כמה שנים זה יחזיק הפעם. אני מצידי נשארת פה, נוח לי ויבש.
שתהיה 2018 טובה לכולם

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

קר קיבינימאט

התעוררתי בבוקר, בפיז'מת פליז ושמיכת פוך, וקר! הלכתי להדליק את המזגן ומסתבר שהוא היה דולק (האחד לא ישן אז הדליק אותו שעה קודם) ועדיין קר!
תהיתי כמה אנשים יגיעו לעבודה היום וחיכיתי לראות הודעות wfh כדי להחליט אם גם אני רוצה לעבוד מהבית. זה יחסוך לי את הצורך לצאת החוצה אבל מצד שני זה אומר שאני אהיה סגורה כל היום עם מזגן שייבש אותי למוות ויש עוד בעיה והיא שכרגע כל דבר שאני נוגעת בו מחשמל אותי. כל דבר. וכל פעם מחדש. כל פעם שאני לוחצת על אנטר הוא מחשמל אותי.  
לבשתי מכנסי יוניקלו בטכנולוגיית סופט-של עם פליז מבפנים, כאלה שאם לובשים אותם בטמפרטורה סבירה אפשר למות מחום בתוכם. יצאתי החוצה ותהיתי אם לא היה כדאי ללבוש עוד טייץ מתחת. 
התלבטתי בקול רם אם לנעול את הנעליים עם הפרווה שחמות ונעימות אבל לא עמידות במים, האחד הרגיע אותי שאין שום מים בטפמרטורות האלה. הפרווה תיפקדה יפה אבל הסוליה לא מספיק עבה לבודד מהקור שעולה מהכביש. 
יצאתי מהבית ושמתי על הפנים את שרוול הפליז, מיד המשקפיים התכסו אדים, הורדתי את השרוול מתחת לאף, הרגשתי שהאף שלי עומד לנשור, שמתי אותו חזרה, גם ככה הכל אפור, למה אני צריכה לראות משהו. תהיתי כמה חיידקים נשארו על הדבר הזה משנה שעברה ואם הם פיתחו עמידות לקור. 
בדרך חזרה מהעבודה התלבטתי האם זה יהיה אמיץ או מטופש ללכת ברגל במקום לקחת רכבת. החלטתי על אמיץ. לאורך הדרך המשכתי לתהות. אף איבר לא נשר לי עד שהגעתי לאוטובוס אז זו לא היתה החלטה כל כך גרועה. לפחות אני מתמידה בעיקרון של ללכת כשאפשר ואפילו מושכת לקצה את ההגדרה של אפשר. 

אני זוכרת בחורף האחרון שלנו בארץ הטפמפ' בחיפה ירדה ל5 מעלות וחשבנו שכל כך קר, סגרנו את כל הדלתות של הסלון והתעלמנו מיללות החתולה שהחליטה שהיא ממש חייבת לבדוק מה יש בחדר שינה. היום 5 מעלות מרגיש לי כל כך חם ונעים. לעזאזל, לפני יומיים היה 10-, והיום זה נראה לי חם ונעים. 

האגם יפה וכחול ב10- מעלות, לראותו מרחוק בלבד
מתגעגעת לימים חמים



יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

החורף פה.












תזכורת לעצמי- לא לנסות לצלם בזמן שהולכים בפארק מכוסה שלג בעובי כמה סנטימטרים כשלא ברור בדיוק איפה נגמר הבטון ומתחיל הדשא. למרבה המזל השלג היה מספיק קר והבגדים נשארו יבשים. הטלפון מצד שני לא לקח את העניין יפה ולכמה זמן הייתי בטוחה שהוא הלך סופית. בסוף המכשיר התגבר ברגע שהגיע למטען ורק פספסתי כמה תמונות ממש מוצלחות כשהאחד הבהיל להקת אווזים. הוא מצידו תפס תמונה משגעת.

לא כתבתי על השלג הראשון שהיה לנו השנה. ביום שאמא שלי ובנזוגה נחתו פה הם זכו לקבלת פנים של 7- מעלות. יום למחרת היה שלג, בדיוק בשבילם לפי הזמנה. שלג יפה, לא שלג מבאס של 0 מעלות, שלג קפוא עם פתיתים יפים שגם כיף לדרוך בתוכו. ואז התחמם ובשאר הביקור היה להם כמה מעלות טובות מעל האפס (5-6 ככה) ושמש יפייה. אחרי שהזהרתי אותם שממש קפוא ולא נעים היה בכלל לא נורא. עכשיו לכי תשכנעי אותם שזה לא מזג אויר טיפוסי ובדרך כלל בכלל לא נעים פה.

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

יום שני, 18 בדצמבר 2017

הבדלי מנטליות בעבודה

באחת מקבוצות הפייסבוק של נשים ברילוקישן עלתה השאלה על הבדלי תרבות עבודה בין ארהב לישראל. כמובן שאפשר לכתוב על זה בלי סוף, אבל אני רציתי להביא את שני הדברים העיקריים שאני חווה. מכיוון שאני ביישנית אני מפרסמת פה ולא בפייס.

ההבדל הראשון שאני מרגישה הוא היחס לעבודה ומיקומה בחיים. בארץ ההרגשה היא שהעבודה היא החיים. אנחנו מבלים במקום הזה חצי משעות הערות שלנו ולכן מקום העבודה הופך להיות הרבה יותר ממקום עבודה. הציפיות מהעובד הן בהתאם, ובכללי אפשר להגיד שהשקעה נמדדת בעיקר בנוכחות. ניקח שני עובדים שמבצעים את אותה כמות עבודה אבל אחד מסיים אותה ב8 שעות והולך הביתה מוקדם ואילו השני מושך על פני 10 שעות ונותן שעה נוספת. השני ייתפס כמשקיע בעוד שהראשון בוודאי זכה למבטים לא מרוצים מהבוס. המצב הזה לא מעודד יעילות אלא משיכת זמן ובטלה. רוב מקומות העבודה דווקא סבבה עם הבטלה הזו כפי שאפשר לראות בקבוצת הפייסבוק צרות ההייטק, אם כי לדעתי המצב לא ייחודי לשם. ישיבות ארוכות, הפסקות קפה, שולחן פינגפונג, מגוון גירויים שיגרמו לעובד להאמין שהעבודה היא החיים.
בארצות הברית, לפחות במקום שבו אני עובדת המצב שונה. העבודה היא מקום שבאים אליו לעבוד. שעות העבודה הסטנדרטיות הן תשע עד חמש (שעה פחות מהארץ) ולפחות אצלנו אם אין לחץ גם על זה לא מתעקשים. אם יש לחץ כמובן שעובדים כמה שצריך כדי לסיים בזמן אבל גם אז באים כדי לעבוד, לסיים וללכת. נדירות ההפסקות שלא לצורך דיונים. רוב האנשים אצלנו עושים הפסקה לארוחת צהריים אבל לא מושכים אותה מעבר לדרוש לסיים את האוכל. אני יודעת שבמקומות אחרים נהוג לאכול מול המחשב. מצד אחד זה מרגיש קצת מנוכר, אנשים באים לעבוד, לא לבלות יחד. מצד שני זה מאפשר הרבה יותר זמן לבלות אם האנשים שאיתם בוחרים לבלות. אלא אם האנשים האלה הם פוסט דוק שיוצא מהמשרד מאוחר בערב ואז זה פשוט משאיר לי הרבה זמן עם עצמי ועם הנהר.

הבדל נוסף שאני מרגישה בצורה מאוד ברורה הוא העובדה שפה החיים הפרטיים של אדם הם פרטיים שלו. בארץ השתגעתי מכך שכל אחד מרגיש חופשי להכנס לי לחיים הפרטיים ולרחם. כשעזבתי לפחות חצי מהאנשים בחרו להפרד עם המילים עכשיו הזמן לעשות ילדים. וואלה תודה, אני עובדת על זה, רוצה פירוט של כל ההורמונים שהזרקתי לעצמי החודש?
פה אף אחד לא ישאל על מצב משפחתי אלא אם הוא בעצמו מהגר. מי שרוצה מספר, מי שלא לא. שני אנשים התחתנו השנה בלי לספר. בחתונה שלי התווכחתי עם חמי שטען שאם אני מתכננת להישאר במקום העבודה הנוכחי אני צריכה להזמין את כל הצוות שלי. אני הזמנתי רק חצי ועד היום אני לא יודעת אם מישהו נעלב וזה גם לא ממש מעניין אותי. יש אנשים שבוחרים לשתף, יש כאלה שלא ואף אחד לא ישאל שאלות. בהתחלה זה הרגיש לי כמעט מעליב, חוסר עניין באחר. קרוב לזמן תחילת העבודה אמרתי למנהל שלי שיש לי עניין כלשהו בבית חולים ואני לא אבוא לעבודה יומיים ושאלתי אם צריך להביא אישור, הוא אמר שאין צורך וזהו, בלי תרגישי טוב, בלי איך היה. כמה זמן אחרי החלטתי לעדכן אותו שאנחנו בטיפולי פוריות ובגלל זה אני אעדר כמה ימים בחודש הקרוב, הוא אמר לי שהוא שמח שאני אומרת לו את זה, כשאמרתי שאני הולכת לניתוח הוא קצת דאג לי, הוא לגמרי מבין והוא ואישתו עברו גם טיפולים. בקיצור זה לא שלא אכפת, זה פשוט כבוד לפרטיות ולבחירה שלי מה לשתף ומה לא.

את שני הנושאים האלה אפשר להגדיר כתרבות של ניכור. יש יתרונות לשקט, ליכולת לעבוד ולהפריד בין עבודה לחיים. מצד שני חסרים לי החברים מהעבודה הקודמת. אני לא חושבת שאני אוכל להגיד משהו דומה על האנשים פה.

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

בית חדש

עברתי מדינה, מה זה בשבילי לעבור אתר. 

כמו במעבר מדינה, גם פה אני כנראה אאבד כמה חברים שישארו מאחור. אולי אני אמצא חברים חדשים, אולי לא. אני לא טובה בלשמור על קשרים, אני לא טובה בליצור קשרים. אבל לפחות למחשבות שלי יש בית.

ארזתי את כל הפוסטים להרבה מזוודות קטנות ולקחתי אותם למסע עם קונקשן בוורדפרס. חלק מהמזוודות הלכו לאיבוד בדרך והגעתי לפה בלי השנים הראשונות של הפוסט. לא נורא, כל מעבר הוא הזדמנות לנקות ולהפטר מחפצים ישנים.

לא עשיתי מסיבת פרידה עם פוסט סיכום מרגש, אני לא אוהבת לסכם דברים. אני לא טיפוס רגשני, אני איש פח (כדברי אחד הפוסטים שהלכו לאיבוד במעבר). מה שנגמר נגמר ומה שמתחיל מתחיל, כל הדברים נעים במסלולם, לא יוכל איש לדבר וכו.

ייקח קצת זמן להכיר את המקום החדש. בינתיים הספקתי לעצב את הבית ולסדר אותו שיהיה ראוי לאירוח. לכל המבקרים ישנים וחדשים ברוכים הבאים.