מה שהכי קשה לי ביום שני

זה לחזור לדבר אנגלית אחרי שכל הסופשבוע דיברנו עברית. במיוחד אחרי שכל יום ראשון טיילנו עם חברים ודיברנו והשיחה כל כך זרמה והיה קל, ואתמול בבוקר בישיבת עדכון בקושי הצלחתי לדבר וגמגמתי כאילו כל האנגלית ברחה לי. 

בנוסף לזה היה סופשבוע זוועתי. כל שבת כאב לי הראש בטירוף, אני מאמינה שזה שילוב של סוף מחזור והזריקות, לא הייתי מסוגלת לזוז, שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. ראשון בבוקר היה בסדר אבל לקראת הצהריים המצב התחיל להתדרדר ובארוחת ערב הראש שלי הרגיש שעומד להתפוצץ מכל דבר, שילוב של שמש, ספינות וזריקות. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים לטרטר את החברים שיסיעו אותנו הביתה כשהם גרים בצד השני אבל הראש שלי כל כך כאב והאפליקציה של האובר לא רצתה לעבוד והסוללה של הנייד שלי עמדה למות וממש לא היה לי כוח לאוטובוס אז כשהם הציעו להסיע אותנו הסכמתי. כל כך מחכה שזה יהיה כבר מאחרי, לפחות הזריקות. 

ואם להוסיף על התענוג, גיסתי סיפרה לי שהיא בהריון. אחרי שהיא כל כך התבכיינה על כמה זה נוראי, החליפה איזה חמישה רופאים, הגיעה למנהל מחלקת פוריות, סינג'רה את כל העולם להזריק לה (גם כן רופאה בלאי, לא מסוגלת להזריק לעצמה בבטן) והאשימה את כל העולם כשזה לא עבד, אחרי ששעות בכתה לי בטלפון למה זה לא עובד בסוף נקלטה אחרי שני סבבים. והזונה הקטנה עוד כותבת לי שרק צריך לשחרר. לכי תשתחררי מגג של איזה בניין! לשחרר, היא אומרת לי. 

דברים אמריקאים

לא שתיתי קפה בבוקר כי כשאני במחזור קפאין עושה לי ממש רע. בסביבות 11 הבנתי שאם אני רוצה להצליח להתעורר מתישהו אז אין ברירה, ולקחתי מהמקרר בקבוק פראפצ'ינו מוקה של סטארבקס (שפשוט יש במקרר). אם לא הקפה, לפחות הסוכר יתן זריקת אנרגיה. מסקנות: 1.  הרכיב העיקרי ברשימת הרכיבים הוא קפה סטארבקס. לפי הגירוד שזה עשה לי בבטן זה לא באמת מכיל קפה. 2. הרכיב השני הוא חלב. ועדיין התאריך תפוגה על הבקבוק הוא בינואר. אני לא רוצה לדעת מה הם עושים לחלב כדי לקבל תאריך תפוגה כזה רחוק. 3. לעזאזל זה מתוק. לא ברור איך סוכר לא בא לפני קפה ברשימת הרכיבים.

 

בעיקרון אני מודעת שיש דבר כזה דפים למייבש כביסה. העניין שבלי שימוש בדברים האלה הכביסה יצאה לי עד היום כמו שהיתה יוצאת בארץ עם המרכך כביסה, פחות הריח, אז לא הרגשתי צורך. השבוע לראשונה ניסיתי להשתמש בדף כזה במיבש. תשמעו, הכביסה יצאה רכה כמו נייר טואלט כלבלבים. לא ידעתי שכביסה יכולה להיות כזו רכה. ריח לא היה. נכון יש את הפרסומת הזו שאומרת שכל המרככים אותו דבר, הסוד הוא בניחוח? אז הם צודקים, כל המרככים בארץ אותו דבר חסר תועלת שיודע לעשות רק ריח. לדבר האמיתי אין ריח. 

 

בגלל הדברים שאני מזריקה לעצמי עכשיו האחות אמרה לי שאסור לי לקחת איבופרופן (אדוויל ודומיו), נתנה לי רשימה של משככי כאבים שמותר לי לקחת ואמרה להתיעץ איתה לגבי כל סוג אחר של משכך כאבים שאני רוצה לקחת. במקרה היה עלי אופטלגין אז הראיתי לה את הקופסה ושאלתי אם זה בסדר. היא לא שמעה על דיפירון (הרכיב הפעיל). שאלתי אם פראצטמול (אקומול ודומיו) זה בסדר, היא גם לא ידעה מה זה. בלית ברירה הלכתי לבית מרקחת וקניתי טילנול שהיה ברשימת המותרים. היום ניסיתי את זה. הוא מגיע בטבליות ענקיות, מכיל מעל 500 מקג חומר פעיל (באדוויל מהסוג הגדול יש 400 מקג חומר פעיל) ולגמרי משכך כאבים. האמריקאים האלה לא חוסכים בנוגע לכאבים. 

 

נסיעה מעצבנת

משום מה נהג האוטובוס החליט לנסוע בתוך העיר במקום על כביש החוף (של האגם). נסיעה של חצי שעה, אחרי שעה הגענו רק לאמצע הדרך. והאמריקאים המנומסים האלה יושבים להם בשקט בלי להגיד כלום, מחכים שהנהג יואיל בטובו לעצור כדי שיוכלו לעבור לרכבת. באיזה שלב רציתי להגיד לנהג שעד שהוא יגיע לתחנה שהוא אמר אני אספיק ללכת ולחזור אליה שש פעמים אבל האמריקאים המנומסים האלה, אי אפשר לדבר איתם. בסוף הוא הגיע לתחנה באמצע הדרך ליעד וחצי מהנוסעים ירדו ורצו לרכבת במקום. 

ודווקא היום, כשהיה לי המון זמן באוטובוס ואחרי שפט עשתה לי חשק לפסקול של הסיוט, השארתי את האוזניות במשרד. מרפי מניאק

 

עדכון סוף יום, כנראה שכביש חוף האגם סגור כי גם בדרך חזרה האוטובוס נסע בדרך העמוסה. 

היום נשארתי בעבודה עד מאוחר

כי ניסינו להרכיב שולחן איקאה שהסתבר יותר מסובך ממה שנשמע בהתחלה. 

אני אוהבת את העבודה הזו. אבל אין לי כוח לכתוב עליה כי איך שחזרתי יצאנו לרוץ, או יותר נכון הוא יצא לרוץ, אני הלכתי אי שם מאחריו עד שהבנתי שהגעתי די רחוק וסיכוי די טוב שהוא כבר מזמן הסתובב חזרה וחלף מולי בדיוק בהתפצלות של השביל ריצה ככה שפספסתי אותו והוא בטח כבר בדרך הביתה. ואז באמצע הדרך חזרה הבנתי שדי מחשיך ואולי לא כדאי להיות בפארק בחושך למרות שהוא עדיין מלא אנשים רצים ועל אופניים אז התחלתי לרוץ חזרה אבל מהר מאוד ויתרתי ועד שהגעתי כבר היה לגמרי חושך והמוזר הוא שבחורף לא חששתי בכלל ללכת בשכונה בחושך כי כל אחהצ היה חושך אבל עכשיו שהתרגלנו שיש אור עד מאוחר פתאום החושך קצת מפחיד.

חוץ מזה, סיימתי עם הגלולות ועם האנטיביוטיקה, עכשיו זה רק זריקה אחת בבוקר עד לשבוע הבא, אז נעלה לשתיים בבוקר ועוד אחת בערב. ההשפעה העיקרית שאני מרגישה כרגע היא חוסר אנרגיה מוחלט. וחוסר מוטיבציה. וחוסר סבלנות. וכאב ראש בסוף היום. לפחות יש לי עבודה. 

דברים שמצאנו כשהלכנו לאגם

1. דרור שחטף מכת חום. 

המסכן ישב באמצע המדרכה עם מקור פתוח ולא זז. ניסינו להניח לו מים בפקק של הבקבוק לפניו, הוא לא זז. ניסינו לשפוך עליו מים, הוא קצת זז. ניסינו לשפוך לו מיים למקור, נראה כאילו הוא מנסה לשתות אבל נחנק. בסוף יצרנו בריכה קטנה ושמנו אותו בפנים. כשחזרנו הוא היה על הגב :(

2. כדור פוטבול.

נכנסנו לחוף רחצה, היה קפוא ואנשים סביבנו זרקו כדורים ואמרנו שפעם הבאה גם אנחנו נביא כדור. יצאנו מהחוף והלכנו למזח לשבת עם רגלים במים ופתאום ראינו כדור שוחה לכיווננו. ניהלנו דיון מי יכנס למים הקפואים להוציא אותו אבל בסוף הכדור שחה עד אלינו. אספנו את הכדור וחזרנו לחוף לפגוש עוד אנשים. כשחזרנו חבורה של אנשים שקודם שיחקו בכדור הסתכלו עלינו ודיברו ביניהם ובסוף אחד ניגש אלינו ושאל אם מצאנו את הכדור באגם. החזרנו לו את הכדור. הוא וחבריו מאוד הודו לנו. אחרי שיצאנו מהמים שוב הלכנו לאורך המזח ובדיוק באותו מקום פגשנו את אותו כדור שישב ליד המזח וחיכה לנו. פעם הבאה שנלך לאגם יש לנו כדור. 

3. סופת ברקים.

 

הסיבה שהכדור ברח להם היא שהם זרקו אותו רחוק מדי והמצילה לא הסכימה להם לשחות להביא אותו. מצילים פה בחוף זה לא כמו אלה בישראל, מציל כל 200 מטר עומד על מגדל וצועק במגפון "הי ילד, תתרחק מהמצוף". מכירים את הדלגים בחוף שמסמנים את גבול האזור הבטוח לשחיה? אז פה במקום דגלים יש מצילים. בחוף קטן יש 4 מצילים ב4 סירות משוטים שמגדירים את קצה אזור הרחצה. ועוד 2 מצילים יושבים על מגדל קטן (או כיסא גדול, תלוי איך מסתכלים על זה) על החוף. אמרתי כבר ששעת עבודה פה לא שווה יותר מדי? ההגדרה של אזור בטוח לרחצה אגב היא שהמים מגיעים עד לחזה. מה שאומר שהאחד היה יכול להגיע עד לסירה אבל כשאני התקרבתי אליו המצילה צעקה עלי לחזור אחורה. 

ים יותר כיף.

 

בחוץ גשם וסופת ברקים

והמזגן דולק. אז מה המצב בארץ?

אז הביקור. נתחיל מזה שאמא בסדר. הניתוח עבר בלי בעיות, התוצאות טובות, נראה שהגידול הוסר במלואו. יומיים אחרי הניתוח התפתחה דלקת שגרמה לכאבים וחוסר נוחות ובעיקר לתסכול אבל בעזרת אנטיביוטיקה בגודל של כדור גולף גם זה עבר. 

בקבוצת פייסבוק של נשים ברילוקיישן (כן, יש קבוצה כזו וכן, אני קוראת בה) כל מיני נשים מספרות על הביקור שלהם בארץ וזה נשמע כל כך דרמטי ועמוס ורגשני. אני חייבת לציין שאף פעם לא הבנתי נשים. זה שיש לי מעט חברים ביחס לנשים אני כבר מזמן יודעת. אבל כל אחת שם מספרת על איך במשך כמה שבועות כל מה שהם עשו זה לעבור מסט חברים אחד לאחר. ערב אחד נפגשתי עם כמה חברים מהעבודה במסעדה. ביקרתי שתי חברות בחופשת לידה והלכתי לים עם חברה שלישית ובזה הסתיים לוז החברים שצריך לבקר. ליתר בטחון עשיתי פייסבוק צ'ק אין בשדה התעופה כדי שאף אחד לא יגיד שהוא לא ידע שאני בארץ. קיבלתי הרבה לייקים אבל אף אחד לא חש צורך עז להתקשר ולהפגש. דרך אגב, החזרתי את התאריך יומולדת שלי בפייסבוק לתאריך הנכון ופייסבוק הזהיר אותי שאני לא אוכל לשנות יותר את התאריך. מי אתה שתגיד לי לא להזיז את היומולדת שלי, דיקטטור. 

רוב הזמן הייתי עם אמא. היה בזה סוג של תיקון מהפעם הקודמת שהייתי לבד בארץ שבועיים על הספה בחדר עבודה שלה, אז הייתי לגמרי בדיכאון ורחמים עצמיים מכל הסיפור של החוץ רחמי והרילוקישן שמתחיל בצורה כל כך גרועה. אז היא ליוותה אותי לכל הבדיקות והניתוח ותמכה בי, הפעם אני ליוויתי אותה כל הזמן (היא לא נתנה לי להתרחק ממנה ליותר מדי שעות) ועודדתי ושמרתי על אופטימיות. בהתחלה היא חשבה שאחרי שהיא תתאושש מהניתוח ניסע ביחד ונטייל קצת אבל בגלל החוסר נוחות שנגרמה מהדלקת לצאת מהבית היה בשבילה עניין מעיק אז פשוט הייתי איתה בבית, ראינו סרטים ודיברנו. וגם יצא לי להתחבר עם הבנזוג שלה שאני חייבת לציין שהוא מקסים, הצורה השקטה והבטוחה שבה הוא תומך בה ונמצא שם בשבילה מתי שהיא רק צריכה ויותר, אני כל כך שמחה שהם ביחד. אני חושבת שאבא שלי קצת נעלב כשהוא ראה אותי בחדר אוכל אוכלת איתו. ניסיתי גם להיות קצת עם אבא שלי אבל איתו זה הרגיש חובה יותר מאשר געגוע.

משהו אחד שאני לא בטוחה האם הוא היה טעות, לא נסעתי לבקר את סבתא שלי. אני יודעת שיש סיכוי שבפעם הבאה שאני אבקר היא כבר לא תהיה אבל מצד שני לפי מה שאבא שלי מספר גם עכשיו היא לא בדיוק נוכחת. בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא זיהתה אותי אבל לא את אח שלי ולא כל כך ידעה מה קורה סביבה. כמה פעמים במהלך הביקור היא שאלה מי נמצא בבית ואז עברה אחד אחד ואמרה "אתה עייף, לך תנוח".

ביקרתי גם את המשפחה של האחד. אמא שלו עדיין מעיקה, אבא שלו עדיין דואג לנו, האחיינים עדיין רועשים. עם הגיסה בלי הילדים נוצר לאחרונה קשר שמבוסס על אחוות נשים בטיפולי פוריות (גם היא שם עכשיו) אז איתם נפגשתי יותר, וגם כי יש להם גור כלבים חדש מהסוג הזה שנראה כמו בובה ובגודל של אחת, זה דבר מגוחך, מצחיק וחמוד.   

אז בקיצור, הרבה אמא, משפחה, קצת חברים, ים, בריכה (הרבה יותר כיפית מהבריכה שיש לי פה במכון כושר), וחגיגת יומולדת משפחתית. זה כבר פעם שניה שאני חוגגת יומולדת בארץ בזמן שהאחד באמריקה.

 

אז זהו. חזרה לאחד, לירוק של שיקגו, לעבודה החדשה ולזריקות הורמונים. שיהיה בהצלחה. 

 

 

דיווחים

אמא ביקשה דיווח קצר מכל מקום עם וויפי. הדיווחים הועלו לרשת ביומיים איחור עקב יעפת.

4 בבוקר, בן גוריון, בינתיים שם דבר לא השתבש.

מלא ילדים צועקים, הטיסה הזו הולכת להיות סיוט. קבוצה של ילדים תמשיך איתי עד שיקגו למחנה קיץ בויסקונסין. כשראיתי אותם בכרטוס חשבתי אוי לא, אני מקווה לא להיות בגוש שלהם. עכשיו בשער עם בני נוער, נראה לי שעדיף להיות בגוש שלהם. אם מישהו יחליט להפיל את המטוס אני לא אאשים אותו.

 

8:30 שעון איטליה, שדה תעופה,רומא, עדיין אין שיבושים. דיווח נשלח לאמא.

ביחס לכמות הילדים הטיסה היתה די שקטה, כנראה כולם נפלו ברגע שעלינו לאוויר.לידי ישבו שני עובדי עריית אשקלון שיצאו לטיול מאורגן למרוקו מטעם העבודה. האישה די מבוגרת, לא בגיל של אמא שלי אבל עם ילדה בת 20 ולפי השיחה איתה הניסיון שלי בטיסות הרבה יותר גדול משלה, מה שגרם לי לחשוב על התקופה הזו שאנחנו חיים בה ואיך רואים בחופשה שנתית משהו מובן מאליו ועוד מתלוננים על יוקר המחייה. ניסיתי להסביר להם על האופציה של צ'ק אין מוקדם באינטרנט כדי שבדרך חזרה היא תשב ליד אמא שלה, אני מקווה שהיא תנסה את זה.

 

9:30 שעון איטליה, על המטוס, עדיין בשדה התעופה, לא נראה שנמריא בזמן אבל זה לא משנה יותר כי אין קונקשן שאפשר לפספס. הילדים מהמחנה רחוק מאחור ובמקומם יש סביבי ילדים אמריקאים מעצבנים. קצת התרחקתי מהם כשהתחלפתי במקום עם איזה אבא שרצה לשבת עם הילד שלו, עכשיו הם לא מסביבי, רק מאחרי.

 

13:20 שעון ישראל, 5:20 שעון שיקגו, מעל אנגליה.

לא יכולה לשבת יותר. הלכתי פעמיים עד קצה המטוס וחזרה ועוד פעם לשירותים ליתר בטחון אחרי כוס יין. אין לי סבלנות לסרטים שגם ככה לא משהו שרציתי לראות. נעמדתי ליד המושב שלי עד שהדייל הביא לי ארוחה כשר חל'אל. הפניתי אותו למושב המקורי שלי. הם לא ממהרים להגיש אוכל, כנראה מתכוונים להגיש רק ארוחה אחת. מקווה לפחות שהיא תהיה טובה. אני לא אוהבת טיסות.

 

17:25 שעון ישראל, עוד רגע מעל קנדה.

הטיסה הזו לא נגמרת. הצלחתי לישון קצת עד שתינוק צווח העיר אותי. המעבר של המטוס מרוצף כריות ושקיות שנפלו וכל מיני גפיים בולטות מכל מקום, ללכת לאורך המעבר הופך למסלול מכשולים. בשביל תירוץ הלכתי לדיילים לבקש שימלאו לי מים בבקבוק. עליתי פה על טריק, באים עם בקבוק ריק ככה שאין בעיה להעביר אותו בביטחון ואז ממלאים אותו בדיוטי, או אם אין ברזיות בדיוטי כמו ברומא, מבקשים מהדיילים למלא.

 

14:00 שעון שיקגו, שדה התעופה אוה'ר, ליד מסוע המזוודות. דיווח נשלח לאמא.

המטוס נחת ואז 20 דקות נסע לטרמינל. היה יותר מהר לו להגיע ברכבת. התור לאימגרשן עבר די מהר ובקלות. למזוודה לקח זמן.

 

18:00, לא לישון

יוצאים לסיבוב באגם. שיקגו עדיין ירוקה. ראינו ארנב בדשא ואנשים מחפשים פוקימונים.

 

20:00, יאללה, מקלחת ולישון