פוסט עדכון

אז מה חדש?

הממ....                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

טוב נעבור לקיטורים.

אני כבר לא רוצה לדבר עם אנשים בארץ כי אז מגיעה השאלה הזו, אז מה חדש, איך מתקדם? והתשובה היא לא מתקדם. אין חדש. אין עבודה, אין שפה, קשה, קשה. החדשות הכי מרגשות הן שעומדים לפתוח מרשל'ס בשכונה שלנו, זה מרגש את האחד בעיקר כי המשפחה שלו מתים על החנות הזו. אני שונאת ללכת לשם עם האחד כי אני מרגישה כמו גבר שמלווה אישה במסע קניות, בסופו של דבר אני מתיישבת על ספסל ורק מחכה שנצא כבר. 

 

אני שולחת קורות חיים על אוטומט, לא משקיעה מחשבה כי אני יודעת שאם אני אחכה אני אתאכזב. אני כבר לא מאמינה שזה יגיע. הביקורים בבית חולים לבדיקות דם כבר הפכו לשגרה, הפקידות של הבוקר מכירות אותי, כל חודש מחדש מתחילים, מקווים שאולי הפעם אבל זה כבר נהיה כמו עם החיפוש עבודה, לא באמת מאמינה שזה יקרה. אני רוצה לעבור לשלב הבא, להפריה חוץ גופית, הרופאה מוכנה להעביר אותי אבל ממליצה קודם לתת עוד כמה נסיונות וגם אמא שלי וגם האחד אומרים לי לתת עוד נסיון לפני שעוברים לחלק הקשה כי פעם אחת זה כבר הצליח. אבל זה לא באמת הצליח, נכון? 

בעבודה הזמנית הייתי יום אחד מלא וכנראה שלא ממש אהבו אותי לפני יומיים קיבלתי מייל בבוקר שמבקש שאני אבוא בצהריים, בבקשה בבקשה preaty please. תוך 3 דקות עניתי שאין בעיה. אחרי שעה קיבלתי תשובה שממש תודה אבל לא צריך, מצאנו מישהו אחר. תודה.

 

לאחד לעומת זאת הולך ממש טוב. המנחים שלו מרוצים, הוא מתחיל לכתוב מאמר ואולי גם לשתף פעולה עם סטודנטים אחרים של המנחה ואולי גם עם פרופסורים אחרים. והוא מספר לי על כל זה באושר ואז שואל אותי "ומה את מספרת?". מה כבר יש לי לספר בדיוק? היום עשיתי כביסה? באמת שאני שמחה בשבילו אבל מה איתי? נראה שאני פה בשביל לעשות כל מה שלו אין זמן, לשטוף כלים, לעשות כביסה, לנקות, לשלם חשבונות. אפילו לשים צ'ק בתיבה בדרך לאוניברסיטה קשה לו. מדי פעם כשהוא רואה שאני בדכאון הוא שוטף כמה צלחות. באיזה שלב כשביקשתי ממנו להתקשר לביטוח לברר משהו לגבי מכתב שהם שלחו לו הוא אמר לי תעשי את זה את, אין לי זמן, למה אני צריך לעשות את זה? כי אנחנו פה בשבילך!!! בסוף כמובן שאני התקשרתי. 

 

שבוע הבא הוא נוסע לכנס ואני שוב נשארת לבד ושוב ההורים שלו יתקשרו לבדוק שאני לא בדיכאון ומה אני עושה כשהוא לא פה (בערך מה שאני עושה כשהוא כן פה). פעם קודמת שהוא נסע אמא שלי הבטיחה שבפעם הבאה שהוא ישאיר אותי ככה לבד היא תבוא להיות איתי ונטייל ביחד ואני קיוויתי שעד שזה יקרה כבר תהיה לי עבודה ולא יהיה לי זמן אבל אין עבודה והיא לא יכולה לבוא בגלל הטיפולים הכימוטרפיים שבכלל לא כתבתי עליהם פה כי אני לא רוצה אפילו לכתוב את זה.

אה, הנה עדכון, ההורים שלי התגרשו. עכשיו זה רשמי. כבר 7 שנים בערך שהם לא ביחד אבל עכשיו פתאום אבא שלי החליט שהוא רוצה להתגרש. כנראה חברה שלו לחצה. אף פעם לא סבלתי אותה. מזמן לא דיברתי איתו, התקשרתי לפני שבוע אבל הוא לא ענה ולא נראה לי שהוא יודע איך להתקשר אלי למרות שהסברתי לו לפני שנסענו והתקנתי לו וייבר. לא משנה, אני לא בטוחה שיש לי כוח לדבר איתו. אם אמא אני מדברת פעם בשבוע והשיחות נעשות יותר ויותר קשות, כל פעם השיחה לוקחת שעה והיא לא רוצה לנתק ומבקשת שאני אספר עוד משהו ומחכה לחדשות טובות ופשוט אין לי אז היא מספרת ומעמידה פנים שהכל נפלא והטיפולים עוברים בקלות והכל בסדר אבל בין הסיפורים מדי פעם נכנסים משפטים שאומרים שלא, לא הכל בסדר ואני לא נמצאת שם איתה.

 

טוב, אז זה העדכון. אני חושבת שאני אצמד לתמונות בינתיים.

נראה שהחורף הולך להגמר

בדשא שמאז השלג נהיה חום מתחילים להשתלב עלים ירוקים. העצים עדיין ערומים אבל מתחילים לצאת ניצנים של עלים. בגינות מתחילים לבצבץ עלים וגם כמה פרחים ראשונים. בעיר סיורי הארכיטקטורה חזרו לפעול, שוב רואים ספינות תיירים בנהר וקנגורואים שרים ברחוב(?). אני לא חושבת שאי פעם חיכיתי ככה לאביב. 

 

אז לכבוד סוף החורף הנה תמונות אחרונות של כפור מהיום הקר האחרון לפני שהטמפרטורות זינקו ב15 מעלות וכל הקרח נמס. 

 

כל עבודה מכבדת וזה

אבל יש גבול.

לפני חודש בערך פניתי לעבודה בבית הספר היהודי בשכונה. שלחתי קורות חיים ולא קיבלתי שום תשובה. התקשרתי לשאול, האחראית ענתה לי שהיא קיבלה את המייל ולא היה לה זמן להסתכל. מאז לא שמעתי מהם.

עד אתמול, בשמונה בערב במייל עם שורה אחת - can you sub tomorrow 10:40-11:20?  מה, מי, איך, אני מכירה אותך? שיחה ארוכה במיילים הובילה לזה שהיום בבוקר החלפתי את המורה בשיעור אחד תמורת 20$. 

עכשיו, זה לא שאני מזלזלת בכסף אבל יש כרגע בחוץ חתיכת סופה רצינית, שלג ב-0 מעלות (שלג ב5- זה כיף כי הוא קפוא, שלג ב-0 זה לא כיף כי הוא מיד נמס ומרטיב את הכל) עם רוחות מטורפות שמעיפות את השלג לפרצוף וכמעט מעיפות אותי לאגם ובמצב הזה יצאתי מהבית בשביל 20$ שבסוף לא קיבלתי אותם כי האחראית על החשבונות היתה עסוקה והאחראית על המחליפים לא היתה אז מתישהו אולי אני אקבל אותם.

הילדים היו די חמודים, המשימה כללה עבודה על מחשב, ככה שבמקום להפריע הם שמעו שירים וסך הכל היה די נחמד. גם הרבי שפגש אותי בכניסה היה מקסים והתנצל על חוסר הנימוס. אולי בפעם הבאה לא תהיה כזו סופה ואני ממש עשויה להנות.

 

אומרים שהחורף עומד להגמר. שבוע שעבר היה שבוע יפה וחם, עכשיו יש סופה מטורפת אבל לא ממש קר וכנראה שהיא תגמר עוד מעט. הבטיחו שהאביב פה יפה. 

קר היום

האמת שלא כזה קר, רק 8-.פשוט אין לי אינסטוש אז אני זורקת פה את מה שיש לי. קבלו פילטר לבן

אני לא מאמינה לאן התדרדרתי

אני מחפשת משהו זמני עד שאני אמצע עבודה אמיתית, רק כדי שיהיה לי משהו לקום בבוקר בשבילו, אז פניתי לגן היהודי הקרוב למקום מגורי (ברור שיש כזה), איפה שאמרו לי שהם מחפשים כל אחד שיודע עברית! ונתבקשתי לשלוח קורות חיים.

אם אני לא מתקבלת לזה אני פורשת.

חם היום

6-8 מעלות. טירוף.

אז לבשתי את המעיל הקל שהבאתי מהארץ (זה שבארץ שימש אותי בימים הקרים יותר), שמתי את הכובע וכפות שקניתי בתחילת העונה וחשבתי שיהיו מספיקים, לבשתי ג'ינס בלי גטקעס מתחת ויצאתי לצלם. אפילו הצלחתי להוריד מדי פעם את הכפפות כדי לתפעל את הטלפון. טירוף.

 

זריחה מעל האגם

 

כפי שהיא נראית מהחלון כי מי המשוגע שיצא בקור הזה לאגם לפני הזריחה, מספיק עמדתי 10 דקות בתחנת אוטובוס, קפאו לי השחלות. מה שעלול להיות קצת בעייתי כי בדיוק נסעתי לצלם אותן, מקווה שזה לא הפריע להן להיות פוטוגניות. דרך אגב, השלג שרואים הוא כבר בן שבוע ושחור לגמרי, רק על הגגות הוא נראה יפה. 

כן כן, התחלנו שוב. התייצבתי ב7.30 בבוקר בבית חולים, שם כמו שהרופאה אמרה לי מראש הם לא רואים במחשב את ההפניה שהיא שלחה אז מתקשרים אליה והיא מסבירה להם איך למצוא את ההפניה. ואז מצלמים בנימוס ולוקחים דם בנימוס ומאוד אדיבים שזה נחמד כשמישהו בא לדקור אותי שהוא שואל אותי לפני מה שלומי היום ובסוף מאחל לי you have a good one, OK?

בכלל כל הפרוצדורה פה מאוד קבועה. לפני כל רופא יש מפגש עם אח או אחות שממלאים את אותם פרטים, לוקחים את אותם מדדים, שואלים את אותן שאלות, are you familiar with the speak-up program? ואז מסתכלים עלי בחיוך אוהד one last question: do you feel safe at home? שקלתי פעם להגיד להם שלפני כמה ימים שדדו מישהו ברחוב שלנו ובאיומי אקדח לקחו אותו להוציא כסף מהכספומט אז לא כל כך, אבל לא נראה לי שזה יעזור במשהו. 

למרות הצביעות שבעודף נימוס הזה יש בזה גם הרגשה טובה. אנשים רגועים יותר, לא מתעצבנים כי איך אפשר להתעצבן על מישהו שבדיוק בירך אותך ושאל אם הכל בסדר. מצד שני זה מרגיש קצת לא נעים, בעיקר באזור הזה על גבול השכונות שלא כדאי להתקרב אליהם, יש הרגשה שכל נותני השירות הם שחורים וכל מקבלי השירות הם מהאוניברסיטה. אחוז הלבנים שרואים ברחוב יורד ככל שמתרחקים מהאוניברסיטה ועולה כשמתקרבים מה שנותן הרגשה לא נעימה. משהו בשיטה פה לא עובד. אומרים שלכולם יש את הזכויות ל Life, Liberty and the pursuit of Happiness , אבל אם באת מרקע לא נכון, אתה יכול לרדוף כמה שתרצה, האושר, ובמיוחד העושר, מגיע רק לאנשים בצבע הנכון שבאו מהשכונות הנכונות.  

 מרגישים ששעת עבודה פה לא שווה הרבה, יש שוטר (שחור) שעומד ליד רמזור ומכווין אנשים לציית לרמזור, יש מישהו (שחור) שעומד מאחרי המסוע בסופר ואורז לך שקיות, שלא לדבר על זה שפה אף אחד לא ידאג לקופאיות לכיסא, פה כולם עומדים כל היום, 7 ימים בשבוע ורק בכריסמס ליום אחד הכל היה סגור. מצד אחד זה נחמד שיש סופר ושירותים כל השבוע ובסוף שבוע, מצד שני כשחושבים על האנשים שעובדים ביום ראשון כנראה בשביל גרושים זה מרגיש פחות נחמד.

אנשים שחיים פה כבר כמה זמן אומרים שלעומת הארץ פה הם מרגישים שקט כלכלי, לא צריך לרדוף אחרי האשראי כדי לסגור את החודש. מצד שני האנשים האלה כולם הגיעו לפה בעקבות עבודה או לימודים גבוהים, כלומר אנשים עם נתונים שבאופן טבעי ממקמים אותם במעמד הביניים ומעלה. פה באמת מצב הביניים יותר טוב מבארץ. מצב המעמד הנמוך לעומת זאת, בואו לא נדבר על זה. אתם יודעים מה, אני מעדיפה לחיות בארץ, לוותר על מסעדה פעם בשבוע אבל לדעת שלקופאית שמשרתת אותי בסופר יש יום מנוחה שבועי וחוק שדואג שהיא תוכל לשבת ואף אחד לא מכריח אותה לחייך אלי באדיבות ולשאול לשלומי למרות שזה מעניין לה את התחת אם did you find everything ok?

 

אז עכשיו קיבלתי מייל עם מסקנות הבדיקה (הכל כמו שצריך) והוראות להמשך (קחי הורמונים ותתיצבי שוב עוד שבוע) ודרך אגב, המרשם לזריקה שתצטרכי לקחת עוד שבוע נשלח לפי דרישות הביטוח לפלורידה (?), צרי איתם קשר לארגן משלוח. דרך אגב, אחרי שיחה של כחצי שעה עם הביטוח לא הצלחתי להבין כמה אני אשלם בסוף, כנראה זה יהיה איפה שהוא בין 250 ל 2000 דולר בשנה. ילדים זה יקר ופה עוד יותר.