דרוש מפענח חלומות

לאחרונה יש לי מוטיב חוזר חדש בחלומות- העולם כולו מוצף מים ואני מנסה להגיע למקום הגבוה ביותר.

פעם זה היה מעיין שהמים שלו פשוט יצאו ועלו עוד ועוד. בסוף כשהגעתי הכי גבוה הם פשוט נעצרו.

פעם זה היה הים שעלה וטיפס על הרכס ואני טיפסתי גם עד שהגעתי לקצה הרכס ושם עליתי על עץ והמים מהים נשפכו לצד השני של הרכס וסחפו איתם כמה פרות וראם אחד.

פעם זה היה גשם עם המון מים ואני שחיתי ממבנה למבנה מחפשת את המבנה הכי גבוה או משהו לצוף עליו בין הסירות. זה נגמר כשלא היתה ברירה והינו צריכים לעבור לחלל (הקטע הזה היה קצת מוזר).

הלילה היתי באילת והיתה גאות מאוד חזקה. כבר הייתי בנקודה די גבוהה ולא היה כל כך לאן לטפס וגם לא נראה שמישהו נלחץ מזה שהכל מוצף אז גם אני לא נלחצתי. פשוט שחיתי לי לי, עם הבגדים והכל, וחיפשתי את הדרך חזרה לחדר שלנו במלון, מה שהיה די קשה עם כל המים מסביב.

 

מישהו יכול להגיד לי מה זה אומר?

אחרי החגים זה עכשיו

באסה. אני לא אוהבת את תקופת החגים ועוד יותר את אחרי החגים.

בשנים קודמות היה יתרון לאחרי החגים - תחילת סמסטר. נכון, לימודים זה עומס ומעיק, אבל אחרי חופשת קיץ שבה רק עובדים זה שינוי מרענן לגוון קצת. אבל זהו, אין יותר קורסים. נגמר. טוב, כמעט נגמר. בקורס אחד לא נתנו עדיין ציונים. לוקחים את הזמן. הייתי מנסה לפנות לסגל הקורס בשאלה מה עם הציונים אבל לפני סוף הסמסטר הקודם היה לי איזה פאשלה שקצת עצבנה את המרצה אז לא נראה לי שכדאי למשוך עוד תשומת לב. אבל אני רוצה שיתנו כבר ציון כדי שאני אוכל באמת לסגור את התואר ולהגיד שזה מאחורי.

 

מת לי העציץ שקיבלתי מהעבודה ליום הולדת 30. לא נורא, גם ככה לא אהבתי את המניאק. עומד שם עם הצבע המוזר שלא, לא מחליט עם הוא עלה או פרח, ומזכיר לי שאני זקנה. ועוד מפונק כזה, צריך שישקו אותו בצורה מיוחדת, למלא מים בגביע של העלים שלו. פעם חשבתי שבגיל 30 אני כבר אהיה עם משפחה. היום אני מתחילה לפקפק בכך שזה יקרה אי פעם. הנענע גם לא משהו. זה דווקא כן מבאס אותי. אני משקה אותה פעמים בשבוע, היא מתיבשת. 3 פעמים, היא נראית רקובה. לא יודעת מה יש לה. באופן מפתיע העציצים שנשארו ירושה מהעורך דין שגר פה קודם מחזיקים עדיין מעמד. כנראה התרגלו שמוצצים להם את הדם, הטיפול שלי תענוג בשבילם.

 

שמתי לב לאחרונה לתופעה של פוסטים שמונים דברים חיוביים אז גם אני אנסה.

משהו טוב 1. קפה טרי. לפתוח את המכסה האטום הזה של אריזת טסטרס צ'ויס חדשה ולהנות מהריח. ואז מהקפה עצמו. עמית לעבודה טוען שניתן לשמר את הטריות הזו אם שומרים את הקפה בפריזר. הבעיה בפריזר היא שדברים שנמצאים במקרר נוטים להתנדף מהר. מין תופעה מוזרה כזו, דברים נגמרים יותר מהר מהקצב שאני משתמשת בהם. אז ניסיתי לאחסן את הקפה בפריזר בתוך שקית ככה שיראה תמים. ניסוי כפול, האם אכן תשמר הטריות והאם הקפה לא יתנדף מהשקית. תוצאות ידווחו בהמשך.

משהו טוב 2. כביש 22. בערך טוב. חמש דקות אני  עוברת את כל הקריות. ועוד 10 דקות להתגבר על בעיית הקצוות של הכביש. אם אני לא יוצאת מוקדם זה יכול להגיע ל20 דקות רק ברמזור יציאה. אבל זה כיף לנהוג בכביש הזה. סוף סוף כביש שהמזדה אוהבת.

משהו טוב 3. מצאתי איזה פודקאסט איכותי, משהו טוב לשמוע בהסעות בימים שלא בא לי על הכביש. אני לא מסוגלת לקרוא באוטובוס וזה די מבאס כי אוטובוס זה זמן קלאסי לקריאה, אז פודקאסט זה תחליף טוב.  

משהו טוב 4. winter is comming. מזג האוויר נהיה נעים, אפשר לטייל בערבים, אפשר ללכת ברגל מהאוטובוס למשרד.

 

יום שישי בערב ואני פה כותבת פוסט. לא לדאוג, הכל בסדר. לפחות עד כמה שידוע לי. זה פשוט העיפות המנטלית של אחרי החגים. לא בא לי לצאת מהבית כל היום. לא בא לי לחשוב על כלום, לדבר עם אף אחד. פתאום אני לא בטוחה אם יהיה טוב. אין לי כוח לאופטימיות. באסה.

אל תספרו לחבר שלי אבל נראה לי שאני מאוהבת

קוראים לה Gitla ויש לה קול מדהים. במראה שלה היא קצת מהוססת, בישנית, אבל הקול שלה... קול יציב ובטוח שנכנס עמוק לנשמה ותופס חזק. ברגע שהיא מתחילה לשיר אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.

והמראה שלה. ככה פסיכה, אהובתו של קופידון נראית. פנים עגלגלות מסותתות באבן. שיער זהוב גולש כמו שמש פרטית ששופכת עליה אור בכל מקום שהיא הולכת. ואיך היא זזה ברגש. תנועות בישניות. לא מנסה למכור מיניות. ילדת פרחים תמימה שהגיעה לעשור הלא נכון וטוב שכך, כי ככה יכלתי לראות אותה מקרוב.

אני מודה, כשהיא הציגה את בעלה היתה לי צביטה קטנה של קנאה בו, על כך שיש לו דבר יפה כל כך.

 

 

 

מחשבות על פרטיות בעולם הדיגיטאלי

במסגרת חיפושי אחר משהו מעניין לשמוע בהסעות (הצעות תתקבלנה בברכה) הגעתי לתוכנית הזאת. הפרק הזה שהקשבתי לו עוסק בזיכרון דיגיטאלי. המרואיין,סטודנט לתואר שני במדע, טכנולוגיה וחברה, מקצוע שהוא בעצמו לא מצליח להגדיר היטב, ואולי זה מה שמעניין בתואר הזה, מספר על ספר העוסק בעולם הוירטואלי בו שום דבר לא נמחק והכול פתוח לכולם. הבעיה במצב הזה כפי שהוא מציג אותה היא שאנשים לא מודעים אליו.

 הספר מביא דוגמה מעניינת של פילוסוף בריטי שהגה רעיון של כלא שבו אין קירות, רק סורגים והאסירים חשופים כל הזמן. לפי אותו פילוסוף, מכיוון שהאסירים יודעים שמסתכלים עליהם כל הזמן הם מתנהגים בצורה אחרת, לא זוממים, לא מחביאים, לא מנסים דברים.

המרחב הוירטואלי נמצא במצב דומה. כל מה שאנשים עושים שם חשוף לכל. הבעיה היא שלמרות שזה המצב אנשים ממשיכים להתנהג כמו שהם מתנהגים במרחב פרטי מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות האפשריות של הציבוריות הזו. אנשים פשוט לא חושבים או לא רגילים למחשבה הזו שכל דבר שהם עושים בעולם הדיגיטאלי מתועד וחשוף.

אחד הפיתרונות המוצגים בראיוןספר הוא שבסופו של דבר החברה תתרגל ותלמד להבין את המגבלות של העולם הדיגיטאלי וחוסר הפרטיות יחדור לתודעה של אנשים. אז אנשים יתרגלו להתנהג בזהירות יתר תוך כדי מודעות מלאה לעובדה שהם חשופים תמיד.

זו מבחינת המרואיין האידיליה. עולם בו כולם חשופים וכולם מודעים לזה וזוכרים את זה כל הזמן ומתנהגים בהתאם. כמו בכלא השקוף.

ובאמת, מה רע בעולם כזה? עולם שבו כולם יתנהגו אחרת בגלל שצופים בהם, כמו אותם אסירים? נראה לי שבימינו אין הרבה אנשים שיכולים לענות על השאלה הזו.

בספר 1984 של ג'ורג אורוול מתואר עולם בדיוק כזה. עולם שבו האח הגדול צופה בך תמיד. אידיליה שבה כולם מתנהגים כראוי. מצב שכביכול טוב לכולם, אין מחסור, אין הבדלי מעמדות, אין פשע. כשהספר נכתב אי שם בשנת 49 העולם הזה נחשב דיסאוטופיה. היום האח הגדול זו תוכנית טלוויזיה שאנשים חולמים להשתתף בה. כמו רוב האנשים בספר, גם היום רוב האנשים לא רואים בעיה בכך שאין יותר פרטיות. בכך שכל מי שרוצה יכול להשיג עלינו כל מידע שהוא רוצה.

האם התקדמנו מאז 1949 ולמדנו להבין שהאח הגדול לא כל כך נורא? או שמא 1984 זה עכשיו ואנחנו נמצאים בתוך הסיפור?

מה רע בעצם בכך שמארק צוקרברג יודע בדיוק מי החברים שלנו ובאיזה אתרים אנחנו אוהבים לגלוש? מה רע בכך שגוגל יודעים איפה אנחנו בכל רגע, מה אנחנו מחחפשים ואיפה ואיך נראה הבית שלנו? מה הבעיה בכך שאמזון יודעים בדיוק איזה ספרים אנחנו אוהבים לקרוא, זה הרי רק יעזור לנו בפעם הבאה שנחפש ספר. מה רע בזה ששופרסל יודעים בדיוק מה הרגלי הקניה שלי, זה יעזור להם לתת לי מצבעים יעודיים. מה הבעיה בזה שהפרטים שלנו מופיעים במאגר הביומטרי, הרי מי שלא עשה שום דבר רע אין לו ממה לפחד. וגם אם המאגר ידלוף, מה יכול לקרות?

אם כולנו נדע שצופים בנו כל הזמן נתנהג אחרת. אז מה הבעיה פה בעצם?

 

אני לא יודעת להגיד מה הבעיה. אני לא יכולה לשים את האצבע על משהו לא טוב. זה פשוט מרגיש לי ממש רע. כמו שזה מרגיש כשטום קרוז עוצר אדם על פשע שהוא עדיין לא ביצע. כמו שזה מרגיש כשמשבטים אנשים לטובת חלקי חילוף. כמו שזה מרגיש כשאני קוראת על האח הגדול. פעם האח הגדול היה משהו שלילי. נראה לי שהיום רוב האנשים לא מבינים למה. 

 

 

 

אתה בכלל קורא פה?

טענת שאני לא משתפת אותך אז הראיתי לך את הבלוג הזה. אבל אני לא חושבת שאתה קורא פה. לא נראה לי שקראת יותר מפוסט אחד. אני לא יודעת אם זה עצלנות או שלא באמת אכפת לך. או שזה שילוב של שניהם. אם אכפת לך למה אתה לא שואל? למה אתה לא מתעניין? לי אכפת אז אני מחטטת לך במחשב. אתה יודע שמצאתי את השיחה שבה החברה הקודמת שלך התחילה איתך? למה היא עדיין חברה של החברה של אח שלך בפיכסבוק? אכפת לי אז אני שואלת אותך שאלות אישיות ומנסה לחקור אותך על העבר שלך ועל המחשבות שלך והתשובה שלך כמעט תמיד זהה- לא יודע.

אתה זוכר שאמרתי לך שזה מעצבן אותי? אתה בטח לא זוכר. סליחה, לא מנהל רשימות של מי אמר מה. אתה גם בטח לא מנהל רשימות של מי שאל מה. למשל, אתה זוכר מה שאלתי אותך אתמול בלילה?

אני זוכרת. ואני זוכרת את התשובה. טוב זה לא חוכמה, זו אותה תשובה כל הזמן. לא יודע. רק פעם אחת כשהיית מסטול שאלתי אותך שאלה ואתה ענית עליה ישר בלי להתלבט. מצד שני היית מסטול, אני לא יודעת אם באמת התכוונת לזה. אין סיכוי שאתה זוכר מה שאלתי אותך.

 

כל הסופשבוע קיטרת. זה בסדר, זה קורה. גם אני לפעמים שונאת את החיים שלי. אבל גם כשאני שונאת אותם וחושבת על כל מה שאין לי אני זוכרת מה יש לי ואני זוכרת שיש לי מזל שיש לי את מה שיש לי. אתה יכול לקרוא פה כמה פוסטים כאלה אם אתה לא מאמין. אבל אתה לא זוכר אותי. אמרת שכל החיים שלך לא כמו שאתה רוצה והיית רוצה לעזוב את המדינה הזו ולהתחיל מחדש במקום אחר. ומה איתי? אתמול כששאלתי אותך איפה אני נכנסת בכל החיים הדפוקים שלך אמרת שזה סתם קיטורים ולא באמת התכוונת. אבל לא ענית לי על השאלה. איפה אני נכנסת בכל הקיטורים האלה? אני משהו טוב בכל החיים הדפוקים שלך? אני סתם משהו שנחמד שהוא שם אבל זה לא באמת משנה?

 

אתה אומר שאתה לא יודע מה אני מרגישה. אבל אני כן יודעת מה אני מרגישה ואני גם אומרת לך את זה. אתה לא אומר לי מה אתה מרגיש וכשאני שואלת אותך התשובה היא לא יודע. אם אתה לא יודע מה אתה מרגיש איך אתה מצפה לדעת מה אני מרגישה?

 

אני יכולה להגיד לך את כל הדברים האלה אבל אני יודעת מה תהיה התשובה. התשובה היא שאתה לא יודע לנסח את עצמך. אתה טיפוס של שאלות אמריקאיות. מה אתה חושב עלי? א. אני חמודה. ב. אני מגניבה. ג. אני משהו שנעים להעביר איתו את הזמן. ד. אחר, רשום את התשובה בצד השני של הדף.  אבל אף פעם אין צד שני של הדף. כי על שאלות פתוחות אתה לא יודע לענות. מזל שבמקצוע שלך כל השאלות הן של חישובים ונוסחאות.

אני יכולה גם לכתוב פה את הדברים האלה. זה יהיה חסר תועלת באותה מידה כי אני לא חושבת שאתה קורא פה.

שגרה זה רע?

לפני שבוע בדיוק הייתי בבית מלון באמסטרדם, מתבאסת מזה שמחר חוזרים לארץ. הוא דווקא לא היה מבואס כמוני, נראה שדי נמאס לו ממני. דיי בצדק האמת. ביום האחרון תפסתי איזה וירוס בבטן והייתי מבאסת לחלוטין. אבל לא לדאוג, איך שנחתנו בארץ כבר נמאס לו מישראלים ומחום ומהכל. אני דווקא הייתי בסדר. זה בא עם הזמן. עכשיו כבר די נמאס לי מהחום אבל אני עדיין עם האנרגיות שצברתי.

 

לא ששאלתם אבל היה כיף. הכי כיף- להיות רחוקה מהכל. לא לחשוב על העבודה שעדיין צריך לעשות כדי לסיים את התואר (ועדיין צריך לעשות אותה). לא לחשוב על זה שיש לנו יעד חשוב לעמוד בו בסוף החודש ואם לא נצליח כל מה שעשיתי שנה אחרונה יהיה בזבוז זמן (הוא כנראה לא יהיה אבל אז לא ידעתי את זה). פשוט לקום בבוקר וללכת למקום חדש. אוקי, אמסטרדם די קטנה ואחרי יומיים כבר לא נראית חדשה אבל עדיין, נשארו עוד מקומות שלא היינו בהם, עוד מוזיאונים שלא ראינו (לעזאזל, יש בעיר הזו הרבה מוזיאונים), עוד בתי קפה שלא התאכזבנו מהקפה שלהם, עוד מסעדות מכל הסוגים (רק לא של אוכל הולנדי), עוד הזדמנויות לקניית מזכרות (בסוף לא הספקתי לקנות), עוד כמה ימים לנוח.

בעניין הקפה- מה הקטע? בבתי הקפה יש מגוון של סוגי בירה, בקופי שופס יש מגוון אחר (לא ניסיתי), אבל קפה טוב מצאנו רק בהאג.  הגיוני אחרי הכל, לתבוע חיילים ישראלים על רצח עם הרבה יותר מתיש מלהתמסטל על שפת תעלה.

 

אז עכשיו חוזרים לשגרה. יש את העבודה הזו שמתחילת השבוע אני אומרת לעצמי שהיום אני אתחיל אותה ואז מוותרת כי זה לא יקרה. ויש את היעד הזה בעבודה שכרגע לא כל כך נראה שנצליח להגיע אליו בזמן אבל כרגע זה לא כל כך תלוי בי, אני די עשיתי את כל מה שיכלתי וכרגע אני רק צריכה להגיב מהר לתיקונים קלים. אני נוטה לא להלחץ מדברים שלא תלויים בי, זה נראה לי חסר טעם, ככה שבעניין הזה אני לא כל כך לחוצה. וצריך להשקות את העציצים.

 

וכמובן שיש את מר בחור, שכרגע יודע על הבלוג הזה, למרות שאני לא יודעת אם הוא גם יקרא אותו. מצד אחד זה די סותר את כל עניין האנונימיות. מצד שני אני חושבת שדי ידעתי מזמן שאני הולכת להראות לו את הבלוג. חוץ מזה שאת רוב הדברים שאני כותבת פה שאני גם מספרת לו, וגם את מה שאני לא כותבת, מה שדי מסביר למה אני כותבת די מעט לאחרונה.

 

אז יאלה ברעל וכוחות מחודשים, נעבור את הקייץ החם הזה.

לסיום, קבלו תמונה של אווזי הבר. את נילס לא מצאתי, אבל מולי נמצא שם.

 

 

 

יש חור במזגן

יש מזגן בדירה. יש נזילה במזגן. כל שנה בקיץ צריך להביא טכנאי שימלא גז.  כל שנה אני אומרת אולי השנה זו השנה האחרונה בדירה הזו. המזגן לא שייך לדירה. הדייר הקודם התקין אותו וכנראה התקמצן על מתקין מקצועי. אם שנה הבאה אני עדיין אהיה כאן נראה לי אני אזמין התקנה מחדש.

אני מנסה לדבר עם מר בחור על השאלה הזו, האם שנה הבאה אני עדיין אשאר בדירה. בחתילת החודש הבא אני צריכה להודיע לבעלת הדירה אם אני נשארת. לדעתי הוא כבר היה צריך להודיע עד אמצע החודש הזה. כל פעם הוא מתחמק מהשאלה. אנחנו כבר כמעט חצי שנה ביחד. זה לא ישתנה הרבה מכאן. לפעמים אנחנו יכולים לדבר על זה כעל אופציה שבאוויר- איפה נגור, איזה ספה ניקח, את שלי או את שלו. אבל כשזה מגיע לשאלה המהותית- כן או לא- אין תשובה. אולי אני צריכה להכריח אותו לענות לי. אפילו אם התשובה היא לא, אני רוצה לדעת איפה אני עומדת.

שבוע הבא אנחנו נוסעים לחופש. חוזרים בתחילת החודש ואז צריך להודיע לבעלת הבית. נראה לי שאני אתן לו להתלבט עד אז. אם לא אז אני לא יודעת מה יהיה.

בינתיים הדירה שלי הולכת ונהיית יותר ויותר דירת סטודנטים. אין לי אוכל במקרר. אני לא קונה כי רוב הזמן אנחנו אצלו ומה שאצלי מתקלקל אבל אז בגלל שאין לי כלום אצלי אנחנו אצלו. מין מעגל שכזה. הדירה נראית נורא. כבר מעל חודש שלא ניקיתי. כל פעם יש תירוץ אחר או שסתם אין כוח. וחוץ מזה גם ככה רוב הזמן אני אצלו. אבל עוד שבוע אני יוצאת לחופש ואח שלי יבוא לעשות ביביסיטר לחתולה אז צריך שהבית יראה נורמלי. וצריך מזגן. אחרת הייתי יכולה לדחות ת המילוי לעוד קצת. וגם צריך להשאיר לו קצת אוכל. כשהדירה הזו היתה המקום שאליו הגעתי בסוף כל יום אז דאגתי לה. עכשיו היא מוזנחת. אני לא אוהבת את המצב הזה.