באסה. אני לא אוהבת את תקופת החגים ועוד יותר את אחרי החגים.
בשנים קודמות היה יתרון לאחרי החגים - תחילת סמסטר. נכון, לימודים זה עומס ומעיק, אבל אחרי חופשת קיץ שבה רק עובדים זה שינוי מרענן לגוון קצת. אבל זהו, אין יותר קורסים. נגמר. טוב, כמעט נגמר. בקורס אחד לא נתנו עדיין ציונים. לוקחים את הזמן. הייתי מנסה לפנות לסגל הקורס בשאלה מה עם הציונים אבל לפני סוף הסמסטר הקודם היה לי איזה פאשלה שקצת עצבנה את המרצה אז לא נראה לי שכדאי למשוך עוד תשומת לב. אבל אני רוצה שיתנו כבר ציון כדי שאני אוכל באמת לסגור את התואר ולהגיד שזה מאחורי.
מת לי העציץ שקיבלתי מהעבודה ליום הולדת 30. לא נורא, גם ככה לא אהבתי את המניאק. עומד שם עם הצבע המוזר שלא, לא מחליט עם הוא עלה או פרח, ומזכיר לי שאני זקנה. ועוד מפונק כזה, צריך שישקו אותו בצורה מיוחדת, למלא מים בגביע של העלים שלו. פעם חשבתי שבגיל 30 אני כבר אהיה עם משפחה. היום אני מתחילה לפקפק בכך שזה יקרה אי פעם. הנענע גם לא משהו. זה דווקא כן מבאס אותי. אני משקה אותה פעמים בשבוע, היא מתיבשת. 3 פעמים, היא נראית רקובה. לא יודעת מה יש לה. באופן מפתיע העציצים שנשארו ירושה מהעורך דין שגר פה קודם מחזיקים עדיין מעמד. כנראה התרגלו שמוצצים להם את הדם, הטיפול שלי תענוג בשבילם.
שמתי לב לאחרונה לתופעה של פוסטים שמונים דברים חיוביים אז גם אני אנסה.
משהו טוב 1. קפה טרי. לפתוח את המכסה האטום הזה של אריזת טסטרס צ'ויס חדשה ולהנות מהריח. ואז מהקפה עצמו. עמית לעבודה טוען שניתן לשמר את הטריות הזו אם שומרים את הקפה בפריזר. הבעיה בפריזר היא שדברים שנמצאים במקרר נוטים להתנדף מהר. מין תופעה מוזרה כזו, דברים נגמרים יותר מהר מהקצב שאני משתמשת בהם. אז ניסיתי לאחסן את הקפה בפריזר בתוך שקית ככה שיראה תמים. ניסוי כפול, האם אכן תשמר הטריות והאם הקפה לא יתנדף מהשקית. תוצאות ידווחו בהמשך.
משהו טוב 2. כביש 22. בערך טוב. חמש דקות אני עוברת את כל הקריות. ועוד 10 דקות להתגבר על בעיית הקצוות של הכביש. אם אני לא יוצאת מוקדם זה יכול להגיע ל20 דקות רק ברמזור יציאה. אבל זה כיף לנהוג בכביש הזה. סוף סוף כביש שהמזדה אוהבת.
משהו טוב 3. מצאתי איזה פודקאסט איכותי, משהו טוב לשמוע בהסעות בימים שלא בא לי על הכביש. אני לא מסוגלת לקרוא באוטובוס וזה די מבאס כי אוטובוס זה זמן קלאסי לקריאה, אז פודקאסט זה תחליף טוב.
משהו טוב 4. winter is comming. מזג האוויר נהיה נעים, אפשר לטייל בערבים, אפשר ללכת ברגל מהאוטובוס למשרד.
יום שישי בערב ואני פה כותבת פוסט. לא לדאוג, הכל בסדר. לפחות עד כמה שידוע לי. זה פשוט העיפות המנטלית של אחרי החגים. לא בא לי לצאת מהבית כל היום. לא בא לי לחשוב על כלום, לדבר עם אף אחד. פתאום אני לא בטוחה אם יהיה טוב. אין לי כוח לאופטימיות. באסה.
תחייכי החיים יפים יש לך תואר (ציון קורס) ,עבודה ונשאר למצוא את החתיכה החסרה (הבעל)
השבמחקואין כמו החגים של ישראל
בדרך כלל אני אסכים איתך אבל עכשיו אין לי כוח לחייך
השבמחקאת בת שלושים....בגיל של הבת שלי. כל כך מבינה את התחושה שלך, שנדמה שהמצב הנוכחי, הסטאטוס הנוכחי - עלול להימשך לעולם.
השבמחקכמו במסעות בטיול השנתי או בתנועה (אם היית) - לפני שמגיעים לעיקול הבא, לא ממש מאמינים שיש סוף למשעול הזה, שיש שינוי מאחורי הפינה.
אבל יש
וזה מגיע ברגע. זה משתנה ברגע. פתאם יש לך אהבה, זוגיות, עתיד - משפחה. זה קורה לפעמים כאשר את לא מצפה לזה.
לפעמים זה דווקא קורה כאשר את מסכימה לזרום עם האפשרויות שמציגות את עצמן בפנייך.
המשיכי למצוא דברים טובים בחייך - אנרגיה חיוביות מושכת דברים טובים נוספים.
בהצלחה :)