אח שלי נתן לי לקרוא ספר "לא רציונאלי ולא במקרה". דן אריאלי, חוקר התנהגות, מתאר בספר הזה התנהגויות אנושיות ובעזרת מגוון דוגמאות וניסויים ממחיש את אופי המחשבה האנושית והמניעים הלא ממש הגיוניים שלנו. הספר הזה גורם לי לחשוב על עצמי ביחס למתואר והחלטתי שאם אני רוצה ללמוד ממנו משהו אני צריכה לקרוא אותו לאט, אחרי כל פרק לחשוב עליו ולנסות לקשר אותו אלי.
אז פה אני מביאה מסקנות שלי ממה שקראתי.
הערההבהרה
אני ממש לא מתיימרת לסכם כאן את הספר. הספר מכיל המון דוגמאות מרתקות והסברים. פה אני מביאה אך ורק מסקנות לגבי עצמי. מי שקורא פה וחושב שמה שאני כותבת מענייןשטויותאחר מוזמן לקרוא את הספר עצמו ולגלות בעצמו עולם שלם של חשיבה.
פרק ראשון: יחסות. בכללי מה שהחוקר אומר פה הוא שאנשים שופטים דברים באופן השוואתי. בגדול, אם תציגו לבן אדם אופציה מסויימת הוא יתקשה להחליט אם היא טובה או לא, אבל אם תציגו לו שתי אופציות, אחת קצת יותר טובה מהשניה, פתאום האופציה הראשונה תראה לו הרבה יותר טובה כי הוא יכול להשוות אותה למשהו פחות טוב. האופציה הראשונה נקראת בספר אופציית פיתוי מכיוון שברור שהיא לא תבחר אבל היא מוצגת רק על מנת לתת העדפה לאופציה הראשונה. אני לא הצלחתי לחשוב על דוגמאות אישיות אצלי, דווקא בניסויים שהוא הציג נטיתי לחשוב שעלי זה לא היה פועל. מצד שני, העניין הזה הוא כמעט בלתי מודע ולכן מסקנה ראשונה שלי מהפרק היא שאני צריכה לשים לב לעניין ולנסות לתפוס את עצמי במצבים כאלה. מסקנה שנייה היא שאני בהחלט צריכה לנסות את השיטה הזו בעבודה. אצלנו למנהלים יש ממש קושי בקבלת החלטות ולכן בפעם הבאה שאני הולכת להציע אופציה מסויימת אני הולכת ללוות אותה באופצית פיתוי ולראות איך זה עובד. הבעיה היא שכרגע העבודה שלי היא בעיקר טכנית וכנראה תמשיך ככה בזמן הקרוב, אני שמה לי רשימת תזכורות בצד ובה מטלה ליישם את שיטת אופציית הפיתוי ולבדוק את התוצאות.
פרק שני: הכשל של תאוריית ההיצע והביקוש. מהפרק הזה יצאתי עם מסקנה אחת חשובה: אני אפרוח! מי שמעוניין להבין את המסקנה הזו מוזמן לחפש את הפרק הרלוונטי. הפרק הזה מדבר על עוגנים ואיך הם משפיעים על התפיסה שלנו לגבי שווי של דברים. בגדול, אם בפעם הראשונה שראינו מוצר מסויים הוא היה במחיר כלשהו, מעכשיו כל פעם שנראה את אותו המוצר נשווה את המחיר שלו למחיר הראשוני. העוגן הזה יכול להיות אקראי, מישהו שזורק לך מספר סתם. וגם אם ברור לך שהמספר הזה נבחר לגמרי באקראי, עדיין זה יהיה המספר שאליו תשווה כל מחיר אחר שתראה. זה נכון לא רק למחירים והספר מביא הרבה דוגמאות אחרות לעוגנים שמשפיעים על השיפוט וההחלטות שלנו.
בהתחלה חשבתי שהקטע הזה ממש לא נכון לגבי, אבל אז התחלתי לחשוב קצת וגיליתי שהוא ממש נכון. למשל, כשעברתי דירה שקלתי לקנות טלוויזיה חדשה LCD. אז בזמן שקניתי מזרון עברתי בחנות מכשירי חשמל. המוכר, שהיה ממש מעצבן הצביע באקראי על כמה טלוויזיות והדגיש אחת במבצע 2000 שקל. מסיבות מסויימות החלטתי להשאיר את ההחלטה ליותר מאוחר. מאז כל פעם שאני עוברת בחנות מכשירי חשמל אני מסתכלת על טלוויזיות והן כמעט תמיד עולות 3000 וצפונה וכל פעם אני מגיעה למסקנה LCD זה יקר וכרגע לא אני לא רואה צורך שמצדיק את המחיר. 3000 זה לא מעט כסף אבל כבר יצא שהוצאתי יותר על דברים שרציתי כדי לשפר את איכות החיים. אז למה פתאום החלטתי שעבור טלוויזיה 3000 זה הרבה? כי בפעם הראשונה שהסתכלתי על מחירים של LCD ראיתי אחת ב2000.
עוד דוגמה שהספר מביא היא לגבי דירות. בפעם הראשונה ששכרתי דירה זה היה לפני כ- 3 שנים ביחד עם חברה וזו היתה דירה 3 חדרים + מטבח + מבואה בשכונת סטודנטים ישנה ועלתה 1900 לחודש לשתינו ביחד. כשעברתי היה ברור לי שאני רוצה איזור קצת יותר מטופח ודירה קצת יותר חדשה שנראית קצת יותר טוב והיה ברור לי שאני אתפשר על הגודל. אבל הדירות שחיפשתי היו באותה העלות- סד"ג של 2000 בחודש. הדירה הקודמת שגרתי בה אכן היתה סד"ג כזה והיתה 2 חדרים יפה אבל לא לגמרי פונקיונאלית. העניין הוא שלא חשבתי לחפש משהו יקר יותר אבל נוח יותר, פשוט נראה לי הכי הגיוני להשאר בדירה באותו מחיר למרות שבפועל שילמתי כפול כי הפעם לא התחלקתי בשכ"ד עם שותפה. גם כשהייתי בדירה ההיא וחשבתי לעבור כל הדירות שחיפשתי היו באותו סד"ג של מחיר. לא הסתכלתי על דירות זולות יותר כי החלטתי שאני יכולה להרשות לעצמי משהו טוב יותר ולא הסתכלתי על יקרות יותר כי זה נראה לי סתם מיותר. אמנם בסוף זה הסתדר כי מצאתי דירה שלדעתי מושלמת, בדיוק בגודל הנכון ולא גדולה מדי, אבל במחשבה לאחור מעניין לאן הייתי מגיעה אם הייתי מודעת לצורת החשיבה הזו.
הספר מציע מגוון תחומים נוספים שבהם יש עוגנים ואחד מהם הוא תחום הלימודים. ובאמת, כששואלים אותי למה בחרתי ללמוד מה שלמדתי אני לא יודעת לתת תשובה, פשוט מאז סוף התיכון ידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. יותר מאוחר שכנעתי את עצמי שמאחר שעסקתי קצת בתחום בצבא זה שכנע אותי אבל בפועל אני זוכרת את עצמי מציבה את המקצוע והטכניון בתור מטרה כבר בזמן הבגרויות. אני לא זוכרת בדיוק מה היה הדבר שגרם לי לחשוב על זה אבל כנראה שזה היה שם, איזושהי הערה שנזרקה במקרה או איזה מאמר ומאז הרעיון פשוט התנחל לי בראש וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עוד דוגמה: חופשות בחול. החופשה הראשונה שלי עם המשפחה היתה בצרפת והיום, כל פעם שאני חושבת על חופשה הכיוון הוא מערב אירופה.
בניגוד לפרק הקודם, קצת קשה לי לחשוב על מה אני יכולה לקחת מזה. אני מבינה שאני מאד מושפעת מעוגנים, אבל מצד שני, העניין הזה באמת עוזר בקבלת החלטות. זה שתקוע לי משהו מסויים בראש חוסך לי הרבה הטלבטויות. אם אני עכשיו אנסה להבין מתי אני מושפעת מעוגן ולנטרל אותו זה ממש יקשה עלי להיות שלמה עם ההחלטות שלי. מצד שלישי, אולי אני יכולה לקבל החלטות טובות יותר. מצד רביעי, בלי עוגן, איך אני יכולה לדעת שההחלטה הזו טובה יותר. אני עוד צריכה לחשוב על זה. המשימה מהפרק הזה- לשים לב לעוגנים ולקחת את הנוכחות שלהם בחשבון בזמן קבלת החלטות.
אז אחרי שסיכמתי לי את שני הפרקים הראשונים, אני ממשיכה הלאה. מקווה לעוד מסקנות מעניינות בהמשך.
הערה לא קשורה: איזה תירוץ מצויין זה אני נכנסת למעלית. עוצר שיחות מעיקות במיידי
