דברים שקוראים בוואינט

בעתיד פייסבוק תשתול מוצרים באלבומים שלכם.

דבר ראשון שחשבתי לעצמי כשקראתי את הכתבה הוא נו ברור, תמיד טענתי שפייסבוק זה רוע. דבר שני שחשבתי היה- אם הם יצליחו לעשות את זה זה יהיה ממש מגניב. תחשבו על האלגוריתם שיעשה את זה. קודם כל צריך לזהות את סוג הסיטואציה כדי לדעת אם בכלל כדאי לשים משהו בתמונה. נגיד אם זה תמונה של תאונת מכוניות, לא נראה לי שיהיה מתאים לשים ברקע איזה מטוס של אלעל. זה עלול ליצור אסוציאציות קצת בעיתיות. למזלם של פייסבוק במקרה הזה המשתמשים בעצמם בד"כ פותרים את הבעיה כי הם נוטים להוסיף כותרת לכל תמונה. ואלגוריתם שמזהה מילים מסויימות בהקשרים רצויים כבר קיים בג'ימייל כשהם בוחרים איזה באנר קופץ לשים לנו בצד כתלות בתוכן המכתב. דבר שני, צריך לדעת מה מיקום הדמויות המרכזיות בתמונה כדי לדעת למי להוסיף בקבוק קולה ביד. אלגוריתם לזיהוי פנים פותח ומיושם כבר במצלמות דיגיטליות ככה שגם במקרה זה מישהו כבר עשה את העבודה בשביל פייסבוק. עכשיו צריך למצוא מקום לשתול בו את הקופסה של המקדונלד. למשל להניח אותה על השולחן זה יהיה הגיוני. להניח אותה על הגב של הכלב פחות. ליד הכלב אפשר להניח שקית של דוגלי. אז לאלגוריתם לזיהוי פנים צריך להוסיף אלגוריתם לזיהוי חפציםחיות. ברגע שמצאנו מקום להניח את השקית של הדוגלי צריך לדעת מה צריך להיות הגודל של השקית. נניח אם רואים כלב בחזית, צריך לזהות את הגבולות של הכלב- מה הגודל שלו בפיקסלים. אלגוריתם לזיהוי ספים זה משהו די פשוט האמת. צריך גם להחליט האם זה כלב גדול או קטן ולפי זה לקבוע מה גודל השקית לעומת גודל הכלב. נניח אם זה לברדור, השקית צריכה להיות חצי מהגודל שלו. אם זה פינצ'ר, צריך לדרוס אותו. לטובת זה כבר צריך מאגר מידע על סוגי כלבים שונים ואלגוריתם שיוך של הכלב לקבוצה לפי מאפיינים שניתן לחלץ מהתמונה. או שבמקום דוגלי נניח ליד הכלב טלויזיה חדשה. צריך להחליט מה העומק של הטלויזיה- האם היא יותר קרובה למצלמה מהכלב או יותר רחוקה. הגודל של הטלויזיה ישתנה לפי זה. או שנניח את הטלויזיה ליד הספה. נניח שהחלטנו שהטלויזיה והספה נמצאות באותו מרחק מהמצלמה ואז הגודל של הטלויזיה הוא בערך שליש מגודל הספה. עכשיו צריך להחליט לגבי שאר העצמים בתמונה איפה הם נמצאים. נניח המנורה- האם היא נמצאת לפני הטלויזיה החדשה, ואז היא צריכה להסתיר אותה או שהמנורה נמצאה מאחרי הטלויזה ואז הטלויזיה מסתירה את המנורה. המקרה השני יותר קל כי אז לא צריך להחליט בדיוק איפה צריך לגזור את המנורה כדי להדביק אותה לפני הטלויזיה. כמובן שצריך למנוע מצבים שבהם המנורה נמצאת לפני הספה אבל האלגוריתם מחליט שהיא נמצאת מאחורי הטלויזיה ואז אנחנו נקבל מנורה עם צורה מאד מוזרה. כלומר בקביעת המיקום של עצמים אחרים לעומת נניח מכונת הקפה שהחלטנו להשתיל בתמונה צריך להתחשב במיקום היחסי של העצמים האחרים ביחס לעצמם.

הדבר הכי חשוב בכל התהליך הזה הוא לדעת לא להפעיל אותו על תמונות של ציורים, אחרת אנחנו יכולים לקבל מצב שבשביל שמאחורי המונה ליזה נוסעת סובארו חדשה.

נראה לי שאני אשקול הגשת קורות חיים לצוות הפיתוח של פייסבוק. join the dark side

מה שאהבתי בכתה הזו את התגובות של אנשים שכותבים שאם פייסבוק מתחילה לעשות דברים כאלה הם מוחקים את כל התמונות שלהם מפייסבוק ותובעים את פייסבוק על הפרת זכויות יוצרים. אוי התמימות של אנשים שעוד לא קלטו שברגע שהם העלו משהו לרשת המשהו הזה כבר לא שייך להם יותר. תכלס, מי שכל כך תמים, מגיע לו שישתילו לו ויאגרה בתמונות החתונה

 

 

התגלתה הסיבה למה האוכל במטוסים לא טעים.

אוקי, זה מסביר את זה. בטיסה האחרונה חשבתי לעצמי שהאוכל באלעל ממש השתפר אבל כנראה זה פשוט אני שנהיית חרשת לעת זקנה.

 

תוספת מאוחרת: בגלל שאני כבר שנים קוראת אצלה, עוד בתקופה שהיא היתה בפעילים באופן קבוע, ובגלל שהיא ביקשה, אני מוסיפה פה את תרומתי הצנועה להפצת השמועה. אם אתם מגיעים אליה, אני ממליצה על הפוסטים הישנים מתקופת אורנג'. יש שם כמה פנינים שוות.

דבלין לא מחכה לי

10 ימים באירלנד. הפסקה מהכל, מאחרי החגים, מלפני הלימודים, מהלחץ בעבודה. אני וחברה מהעבודה.

הטיול התחיל קצת בעייתי. בארץ מודיעים שהטיסה תתעכב זמן לא מוגבל עקב שביתת סבלים. משום מה השביתה הצטמצמה רק לטיסה שלנו בעוד טיסות אחרות המריאו. אני הצעתי לירות באחד מהם, נראה את האחרים שובתים אח"כ. באיחור של שעה אנחנו מקבלים סבלים מהטיסה ללונדון, להם מודיעים שהטיסה שלהם תתעכב עקב מחסור בסבלים. כנראה שאימצו את הרעיון שלי. האיחור הזה לא כזה מפריע מכיוון שסה"כ הוא מוריד שעה מהתנה לקונקשן בפרנקפורט. ושדה התעופה בפרנקפורט הוא בהחלט מקום מבאס להתקע בו. אין שם כלום. חוץ מישראלי אחד שנראה קצת כמו עמרי שרון ומטייל עם פיליפינית והחליט לברר על התוכניות שלנו. וכריזות בגרמנית, שפה שתמיד מעלה אצלי אסוציאציות שליליות. היום המשיך בנחיתה בדבלין וטיול סביב העיר כשהGPS שהבאנו מהארץ החליט שהוא לוקח אותנו לקילרני במקום לדבלין. אחרי מספר נסיונות הצלחלנו לשכנע אותו להביא אותנו למלון שהוזמן מראש ולא כלל חניה. עוד כמה סיבובים בעיר הביאו אותנו למסקנה שנצטרך לקום מוקדם בבוקר מכיוון שהחניה שמצאנו לבסוף היא בתשלום החל מ7 בבוקר ולא, אי אפשר ב9 בערב לשלם עבור שעה בבוקר.

באופן כללי הGPS שזכה לשם ג'ימס עשה לנו לא מעט צרות. בשלב מסויים של הנסיעה הוא החליט לעשות ברוגז ופשוט לא דיבר. כשהGPS שותק בכביש לא מוכר ובעיקר כשננמצאים בצד שמאל של הכביש זה מלחיץ. גם הסתבר שהתוכנה של ג'ימס די לא מעודכנת בחלק מהכבישים הבינעירוניים, מה שאילץ אותנו להפעיל כישורי ניווט. למזלנו השילוט בכבישים די מסודר וניווט בין עירוני התברר כדבר פשוט לעומת ניווט עירוני בו ג'ימס הצליח לעמוד במשימה ורוב הפעמים הביא אותנו לכתובת הנכונה.

לנהוג בצד שמאל זה קשה. הכי קשה זה לא לאותת עם הוישרים. בסדר, אני מבינה שצריך להפוך את הכיסא נהג לצד השני, אבל למה להפוך גם את הידיות של האיתות והוישרים. לפחות הדוושות נשארו בצד הנכון. חוץ מזה, הכבישים באירלנד מאד צרים וחסרי שוליים, זה ביחד עם העובדה שאף אחת מאיתנו לא רגילה לתחושה הזו של להמצא בצד הלא נכון של האוטו הביאה לכך שבסוף המסע האוטו צבר מגוון של שריטות מכל הכיוונים. מזל שרכשנו ביטוח במחיר מופרז.

הטיול היה מקסים. נופים ירוקים מדהימים, אגמים, חופים, צוקים ומבצרים ישנים. הכל יפה. ומזג האוויר היה מצויין רוב הזמן. כשאני אומרת מצויין אני מתכוונת ש3 שכבות שכללו חולצה ארוכה, סוודר ופליז הספיקו לגמרי, רוב הזמן. מבחינת אוכל אני לא יכולה להגיד שאכלתי הרבה מכיוון שהחברה שנסעתי איתה דתיה, אז רוב הזמן אכלנו את האוכל שהיא הביאה מהארץ ומדי פעם היא עשתה לי טובה וישבה איתי במסעדה בזמן שאני אכלתי. בקשר לפאבים, חיפשנו כאלה שיש בהם מוזיקה. אתם ידעתם שהשיר סימן שאתה צעיר הוא עם מוזיקה של שיר אירי שנקרא  Whiskey in the jar? אז ראינו כמה הופעות מוזיקה ומופע ריקודים אחד

חדשות טובות לכל מי שהתעניין אחרי הפוסט הקודם- היה לנו יום אחד של טיול אופניים בפארק ואני שרדתי אותו די יפה. כמובן שזה היה היום היחיד שבו היה גשם משמעותי ולא סתם טיפות מיים שעומדות באוויר ומחכות לעוברים ושבים. וגם רוח די חזקה. אבל למרות הכל שרדתי והצלחתי להגיע רחוק. זה מוכיח שכל מה שצריך זה מטרה אמיתית.

הדבר הכי מדהים שם זה הצוקים. יש את צוקי מוהר אבל הם מאוד מתויירים ויש גדר גבוהה שדי מסתירה. אבל יש גם צוקים באיי ארן, שם אין גדר ואפשר להגיע ממש עד הקצה. הם פחות גבוהים אבל כששוכבים על הבטן עם הראש מעבר לקצה הצוק, הם נראים מספיק גבוהים.

הדרך חזרה כללה קצת בעיות בטחוניות. זה התחיל עם זה שהחברה שככה סכין בתוך שקית עוגה בתיק הגב, מה שאילץ אותה לרוקן את התיק, שהיה די מלא מכיוון שגם ככה המזוודה שלה היתה במשקל גבולי, לדחוס הכל חזרה ולשקף אותו שוב. לי לעומת זאת עשו בעיות באל על מכיוון שאימצתי למזוודה שלי את הפלטה החשמלית של החברה שכנראה שעשתה בעיות בשיקוף, מה שגרם לזה שמישהו רוקן לי את המזוודה, הביא את הפלטה למטוס כדי לשאול אם היא באמת שלי, ואח"כ דחס אותה חזרה תוך שהוא מועך את השוקולדים שהבאתי לעבודה. אם אתם אי פעם נוסעים בטיסת קונקשן שהטיסה הראשונה היא לא אל על והשניה כן, קחו בחשבון שאם יש לכם פלטה חשמלית זה יקרה גם לכם. בנוסף, במעבר בקונקשן הבדיקות היו מאד (מאד) מדוקדקות. לאחר שגלאי המתכות צפצף על כולם בערך כל אחד היה צריך לעבור בדיקה אישית עם הגלאי מתכות הקטן הזה. וזו היתה בדיקה ממש אינטימית. הבחורה פשוט מזמזה לי את כל הגוף עם הדבר הזה שלה ואפילו לא הזמינה אותי למשקה אח"כ. הברזלים בחזיה שלי צפצפו. לאחר היום הזה אני יכולה להבטיח לכם שחברות התעופה אכן מקפידות ביותר על נושא הבטחון.

אז חזרתי הביתה. בינתים הספקתי לפרוק את המזוודה, להביא מתנות למשפחה, להשקות את העציצים שרובם שרדו יפה את הנטישה הזמנית. הפרחים לא שרדו. גם עץ האושר מת אבל נראה לי שהוא מהתחלה לא אהב אותי. יום ראשון חזרה לעבודה וללימודים. לא יכולה לחכות.

שתהיה לכל הסטודנטים שבינינו שנת לימודים מוצלחת ולאלה שכבר סימו ללמוד- כיף לכם.

זה קל כמו לרכב על אופניים

הרגליים שלי נראות כמו רגלים של ילדה מוכה. ברצינות. יש לי יותר סימנים כחולים על השוקיים מסימנים אדומים שהיו לי על טופס המבחן האחרון בתהליכים סטוכסטים. על השלפוחיות בכפות הידים שלי צמחו עוד שלפוחיות. אם הם יבנו עוד קומה אני אצטרך להתחיל לגבות ארנונה. האגודלים שלי משופשפים יותר מג'ינס של בן תשחורת מרדני. ואחרי כל אלה אפשר להגיד שנראה לי שתפסתי בגדול את הקטע של רכיבה על אופניים.

יש לי עדין בעיה עם ההתחלה. אני צריכה כמה נסיונות וכמה מכות טובות ברגלים לפני שאני תופסת תנופה, אבל הבנתי למה פעם באשונה לא הצלחתי להשלים אפילו סיבוב אחד של הפדאלים והבנתי מה בעקרון אני צריכה לעשות. יש לי גם בעיה עם סיבובים חדים. אם אני רוצה להסתובב אני עוצרת ומסובבת את האופנים. הצלחתי לעשות 3 סיבובים שלמים סביב החניון של הבנין ואת כל הרחוב שמאחרי הבית שלי, כולל עיקול בעליה בסופו. מחר אני אקח את האופניים לקיבוץ לבדוק כמה רחוק אני מגיעה איתם.

תנו לי להגיד לכם משהו- אין כמו ההרגשה הזו בפעם הראשונה שהצלחתי לנסוע את כל הרחוב, ההרגשה הזו של הנה, אני יכולה לנסוע על אופניים. רציתי משהו, החלטתי שהפעם אני מצליחה ו(כמעט)הגעתי לזה. מסתבר שאף פעם לא מאוחר מדי.  

 

 

כואב לי הגוף

יש לי וידוי. שמי ג'אסט ואני לא יודעת לרכב על אופניים. כשהייתי קטנה פשוט לא בא לי. וזה לא שלא ניסו. ההורים שלי דחפו אותי הרבה פעמים ללמוד אבל פשוט לא בא לי. בבגרותי היו לי הרבה פעמים שממש התבאסתי מזה אבל אף פעם לא מספיק כדי לעשות מעשה ולתפוס את עצמי ביידים. עד עכשיו. בעוד שבוע אני נוסעת עם חברה לאירלנד והיא הודיעה לי שאני צריכה ללמוד לנסוע על אופניים לפני הנסיעה כי אנחנו הולכות לשכור אופניים ולעשות טיולים. אז אתמול בבוקר הלכתי וקניתי לעצמי אופניים ואת כל אחה"צ ביליתי בחצר של החברה בנסיון להשאר עליהם. לא הלך. אבל עכשיו כואב לי הגב וכואב לי התחת וכואבות לי כפות הידיים  ויש לי שפשופים באגודלים במקום שבו הם תופסים את הכידון ושפשופים בכריות כף היד ושפשוף באצבע במקום שהיא לא אמורה לגעת בבורר ההילוכים. אני מרגישה כשלון. אני מקווה שהכאבים יעברו עד מחר ואני אוכל לנסות שוב, עכשיו כשיש לי אופניים והן יושבות במרפסת ומסתכלות עלי במבט מאשים. יש למישהו עצות?

אם לא מספיק הכאבים היום בבוקר נתקפתי דחף עז לשטוף את הבית. נכון שהבית היה במצב קשה ואני החלטתי שאני חייבת לשטוף אותו היום אבל תכננתי על מתישהו אחה"צ כשאני לא אוכל לדחות את זה יותר. ומכיוון שאני גרה בקומה 5 לשטוף את הבית אומר בעצם לעבור עם סמרטוט רטוב, לסחוט אותו, לעבור עוד פעם, לסחוט עוד פעם וחוזר חלילה. זה די נוגד את מה שלימדו אותי כשהיתי קטנה שזה לשפוך הרבה מים, לשפשף טוב עם סמרטוט ולהוציא את המים עם הלכלוך החוצה. בשיטה הנוכחית אין שום דרך להוציא את המים החוצה מה שמחייב טאטוא  יסודי. מה שמחייב הרבה עבודה עם מטאטא ומגב שצריך להחזיק אותם  בדיוק איפה שהאגודל פצוע מאתמול והרבה סחיטה של הסמרטוט שמחייבת כיפוף של הגב שכואב מאתמול. בקיצור אני מרגישה עכשיו כמו סמרטוט.

---

 

אני לא יודעת למה לא כתבתי פה הרבה זמן. דווקא היה לי מה לכתוב, פשוט כל פעם שהתישבתי פתאום לא בא לי. היה לי גם קטע כזה עם חדר כושר. פשוט לא בא לי. ובכלל לא בא לי לעשות כלום. אולי זה דכאון של חגים. אני שונאת את תקופת החגים. כל שנה מחדש אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אהיה בחול במשך כל התקופה. והשנה אני בחול דווקא אחרי החגים. זה כי החברה שקבעתי איתה לאירלנד דתיה ואין לה כל כך מה לעשות בחול כשכל יום שני הוא חג או שבת ואי אפשר לעשות כלום. אולי הטיול הזה יעשה לי טוב. אני מקווה. לפחות יש לי סיבה ללמוד לנסוע על אופניים.

 

---

 

על מה רציתי לכתוב ולא כתבתי: המשך לבלוג הקודם שעסק בספר של דן אריאלי "לא רציונאלי ולא במקרה". שני הפרקים הראשונים ממש הרשימו אותי וגם כתבתי על זה. אבל בפרקים הבאים לא מצאתי את אותו העניין. פרק אחד דן בהתנהגות אנשים כשאומרים להם את המילה חינם. המסקנה שלו- אנשים לא מתנהגים בהגיון כשהם רואים משהו חינם. דיייי. פרק אחר עסק בקבלת החלטות של אנשים במצבי רוח קיצוניים כמו כעס, כאב או התעוררות מינית. בניגוד לפרקים קודמים בהם הסופר הביא מגוון דוגמאות שונות, בפרק הזה הוא בחר להתעסק במצב אחד בלבד- עוררות מינית ובדק אותו בניסוי אחד בלבד- שאל אנשים שאלות על נסיונות מיניים שהם מעונינים או לא מעונינים לנסות בזמן שהם לא עשו כלום או בזמן שהם אוננו.  ואת הניסוי הזה הוא בחר לתאר בפרטי פרטים. כל הפרק הזה הרגיש כמו נסיון עלוב למשוך ריטינג בשיטה הזולה ביותר. וכמובן שאת המסקנות מהניסוי הבודד הוא השליך על מגוון מצבים והסיק מסקנות לא מבוססות בעליל. אחרי הפרק הזה כבר לא הערכתי את הסופר יותר ולכן המשכתי לקרוא אותו בעודף ביקורתיות שמצאה הצדקה. הפרקים הבאים הביאו שלל מסכנות לא מבוססות מניסויים שאת תוצאותיהם היה אפשר לצפות מראש ולהסביר ביותר מדרך אחת. בקיצור, הספר מעורר ציפיות ולא עונה עליה וחבל.

---

 

עוד אירוע חשוב: ערב מחלקה בעבודה. המבנה ההירככי של המחלקה שלי בעבודה עבר מספר תהפוכות מאז שהגעתי לעבודה, האחרון שבהם הוא פיצול המחלקה לשתי תתי מחלקות, לכל אחת מנהל אחר שכפוף למנהל המחלקה. ישבו המנהל הראשי ושני המנהלי המשניים - להלן תתי מנהלים- והחליטו שכדאי לעשות ערב גיבוש על מנת להזכיר לעובדי שתי תתי המחלקות שאנחנו בעצם מחלקה אחת גדולה. טוב שעשו כן כי אחרת באמת שאי אפשר היה לנחש את זה לבד. בכל מקרה, הוחלט שכל תת מנהל ממנה נציג מתת החלקה שלו להיות אחראי על הערב שיתקיים בחצר ביתו של המנהל הראשי. מהתת מחלקה השניה מונתה חברה שלי שבאופן טבעי הניחה שאני אהיה הנציגה מהתת מחלקה שלי מכיוון שאירגנתי בעבר מספר אירועי על האש מחלקתיים ולכן היא פנתה אלי ושתינו התחלנו לחשוב על תאריכים ואפשרויות. למרבה הפדיחה התברר שתת המנהל שלי בכלל לא התכוון שאני אהיה הנציגה ומינה מישהו אחר. לדבריו- אני האחרונה שהוא חשב לפנות אליה לקחת חלק בארגון הערב. והוא ממש לא חשד שיש משהו מעליב בניסוח הזה. פשוט הוא לא רצה לזרוק את זה עלי. אבל אם כבר התנדנבתי אז בסדר, אני גם חלק מהצוות שעכשיו הוא שלישיה.

אז ישבנו שלושתנו והכנו ערב גיבוש מחלקתי שלשמחתי נראה שיצא די מוצלח. האנשים התבקשו להביא אוכל מעשה ידיהם ומי שלא יודע לבשל או שלאשתו אין זמן נודב לעשות קניות. בסופו של דבר היתה יותר מדי שתיה ושני בקבוקי יין לא נפתחו אבל האוכל היה טעים ומספק. אני הכנתי לזניה פטריות. וכשאני אומרת הכנתי אני מתכוונת שהודעתי לאבא שלי שאני באה אליו להכין כי לי אין תנור. אז כשהגעתי אליו כל הרכיבים היו מוכנים חתוכים במטבח עם סיר על האש ולי נשאר לשפוך את הרכיבים לסיר ומדי פעם לערבב. לפחות הוא השאיר לי לחתוך את הגבינה. הערב כלל משחקי של מי השורה הזו בכלל. כמובן שמעט מאד אנשים התנדבו לשחק ולכן אני היתי צריכה לנדב אותם אבל ברגע שנודבו, אנשים שיתפו פעולה והיה משעשע למדי. 

 

---

 

גם יום כיפור היה, אבל אין לי מה לכתוב על זה. אני צמה כל שנה, לא זוכרת ממתי, נדמה לי שמאז המסע לפולין בכיתה יב'. מאז המסע אני מתסובבת עם שרשרת עם מגן דויד אז יכול להיות שבאותה שנה גם החלטתי לצום. אמא שלי לא היתה ואף אחד אחר במשפחה שלי לא צם אבל לפחות שכנעתי את אבא ואח שלי לבוא איתי לארוחה מפסקת בקיבוץ (כן, יש דבר כזה, שעתיים לפני ארוחת הערב הרגילה מוציאים חלק מהאוכל לטובת המוזרים האלה שצמים). את היום ביליתי במרתון תיאורית המפץ הגדול.

 

זהו. סוכות. בעיקרון יש עוד חופשה מרוכזת בעבודה אבל הצוות שאני עובדת איתו קיבל אישור עבודה והבוס שלי רוצה לנצל כל רגע שאני בעבודה לפני שאני אסע לחופש של שבועיים שלמים (10 ימים אבל מי סופר). אז אני עובדת בחול המועד ומקווה שבערבים יהיה לי כוח להמשיך ולנסות להשאר על האופניים מספיק זמן בלי להתרסק. אם יש מישהו שנותן שיעורים על אופניים אני אשמח לשמוע.

 

מועדים לשמחה ושיעברו כבר החגים האלו.

 

 

 

 

אני לא רציונאלית?

אח שלי נתן לי לקרוא ספר "לא רציונאלי ולא במקרה". דן אריאלי, חוקר התנהגות, מתאר בספר הזה התנהגויות אנושיות ובעזרת מגוון דוגמאות וניסויים ממחיש את אופי המחשבה האנושית והמניעים הלא ממש הגיוניים שלנו. הספר הזה גורם לי לחשוב על עצמי ביחס למתואר והחלטתי שאם אני רוצה ללמוד ממנו משהו אני צריכה לקרוא אותו לאט, אחרי כל פרק לחשוב עליו ולנסות לקשר אותו אלי.

אז פה אני מביאה מסקנות שלי ממה שקראתי.

 

הערההבהרה

אני ממש לא מתיימרת לסכם כאן את הספר. הספר מכיל המון דוגמאות מרתקות והסברים. פה אני מביאה אך ורק מסקנות לגבי עצמי. מי שקורא פה וחושב שמה שאני כותבת מענייןשטויותאחר מוזמן לקרוא את הספר עצמו ולגלות בעצמו עולם שלם של חשיבה.

פרק ראשון: יחסות. בכללי מה שהחוקר אומר פה הוא שאנשים שופטים דברים באופן השוואתי. בגדול, אם תציגו לבן אדם אופציה מסויימת הוא יתקשה להחליט אם היא טובה או לא, אבל אם תציגו לו שתי אופציות, אחת קצת יותר טובה מהשניה, פתאום האופציה הראשונה תראה לו הרבה יותר טובה כי הוא יכול להשוות אותה למשהו פחות טוב. האופציה הראשונה נקראת בספר אופציית פיתוי מכיוון שברור שהיא לא תבחר אבל היא מוצגת רק על מנת לתת העדפה לאופציה הראשונה.  אני לא הצלחתי לחשוב על דוגמאות אישיות אצלי, דווקא בניסויים שהוא הציג נטיתי לחשוב שעלי זה לא היה פועל. מצד שני, העניין הזה הוא כמעט בלתי מודע ולכן מסקנה ראשונה שלי מהפרק היא שאני צריכה לשים לב לעניין ולנסות לתפוס את עצמי במצבים כאלה. מסקנה שנייה היא שאני בהחלט צריכה לנסות את השיטה הזו בעבודה. אצלנו למנהלים יש ממש קושי בקבלת החלטות ולכן בפעם הבאה שאני הולכת להציע אופציה מסויימת אני הולכת ללוות אותה באופצית פיתוי ולראות איך זה עובד. הבעיה היא שכרגע העבודה שלי היא בעיקר טכנית וכנראה תמשיך ככה בזמן הקרוב, אני שמה לי רשימת תזכורות בצד ובה מטלה ליישם את שיטת אופציית הפיתוי ולבדוק את התוצאות.

פרק שני: הכשל של תאוריית ההיצע והביקוש. מהפרק הזה יצאתי עם מסקנה אחת חשובה: אני אפרוח! מי שמעוניין להבין את המסקנה הזו מוזמן לחפש את הפרק הרלוונטי. הפרק הזה מדבר על עוגנים ואיך הם משפיעים על התפיסה שלנו לגבי שווי של דברים. בגדול, אם בפעם הראשונה שראינו מוצר מסויים הוא היה במחיר כלשהו, מעכשיו כל פעם שנראה את אותו המוצר נשווה את המחיר שלו למחיר הראשוני. העוגן הזה יכול להיות אקראי, מישהו שזורק לך מספר סתם. וגם אם ברור לך שהמספר הזה נבחר לגמרי באקראי, עדיין זה יהיה המספר שאליו תשווה כל מחיר אחר שתראה. זה נכון לא רק למחירים והספר מביא הרבה דוגמאות אחרות לעוגנים שמשפיעים על השיפוט וההחלטות שלנו.

בהתחלה חשבתי שהקטע הזה ממש לא נכון לגבי, אבל אז התחלתי לחשוב קצת וגיליתי שהוא ממש נכון. למשל, כשעברתי דירה שקלתי לקנות טלוויזיה חדשה LCD. אז בזמן שקניתי מזרון עברתי בחנות מכשירי חשמל. המוכר, שהיה ממש מעצבן הצביע באקראי על כמה טלוויזיות והדגיש אחת במבצע 2000 שקל. מסיבות מסויימות החלטתי להשאיר את ההחלטה ליותר מאוחר. מאז כל פעם שאני עוברת בחנות מכשירי חשמל אני מסתכלת על טלוויזיות והן כמעט תמיד עולות 3000 וצפונה וכל פעם אני מגיעה למסקנה LCD זה יקר וכרגע לא אני לא רואה צורך שמצדיק את המחיר. 3000 זה לא מעט כסף אבל כבר יצא שהוצאתי יותר על דברים שרציתי כדי לשפר את איכות החיים. אז למה פתאום החלטתי שעבור טלוויזיה 3000 זה הרבה? כי בפעם הראשונה שהסתכלתי על מחירים של LCD ראיתי אחת ב2000.

עוד דוגמה שהספר מביא היא לגבי דירות. בפעם הראשונה ששכרתי דירה זה היה לפני כ- 3 שנים ביחד עם חברה וזו היתה דירה 3 חדרים + מטבח + מבואה בשכונת סטודנטים ישנה ועלתה 1900 לחודש לשתינו ביחד. כשעברתי היה ברור לי שאני רוצה איזור קצת יותר מטופח ודירה קצת יותר חדשה שנראית קצת יותר טוב והיה ברור לי שאני אתפשר על הגודל. אבל הדירות שחיפשתי היו באותה העלות- סד"ג של 2000 בחודש. הדירה הקודמת שגרתי בה אכן היתה סד"ג כזה והיתה 2 חדרים יפה אבל לא לגמרי פונקיונאלית. העניין הוא שלא חשבתי לחפש משהו יקר יותר אבל נוח יותר, פשוט נראה לי הכי הגיוני להשאר בדירה באותו מחיר למרות שבפועל שילמתי כפול כי הפעם לא התחלקתי בשכ"ד עם שותפה. גם כשהייתי בדירה ההיא וחשבתי לעבור כל הדירות שחיפשתי היו באותו סד"ג של מחיר. לא הסתכלתי על דירות זולות יותר כי החלטתי שאני יכולה להרשות לעצמי משהו טוב יותר ולא הסתכלתי על יקרות יותר כי זה נראה לי סתם מיותר. אמנם בסוף זה הסתדר כי מצאתי דירה שלדעתי מושלמת, בדיוק בגודל הנכון ולא גדולה מדי, אבל במחשבה לאחור מעניין לאן הייתי מגיעה אם הייתי מודעת לצורת החשיבה הזו.

הספר מציע מגוון תחומים נוספים שבהם יש עוגנים ואחד מהם הוא תחום הלימודים. ובאמת, כששואלים אותי למה בחרתי ללמוד מה שלמדתי אני לא יודעת לתת תשובה, פשוט מאז סוף התיכון ידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. יותר מאוחר שכנעתי את עצמי שמאחר שעסקתי קצת בתחום בצבא זה שכנע אותי אבל בפועל אני זוכרת את עצמי מציבה את המקצוע והטכניון בתור מטרה כבר בזמן הבגרויות. אני לא זוכרת בדיוק מה היה הדבר שגרם לי לחשוב על זה אבל כנראה שזה היה שם, איזושהי הערה שנזרקה במקרה או איזה מאמר ומאז הרעיון פשוט התנחל לי בראש וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עוד דוגמה: חופשות בחול. החופשה הראשונה שלי עם המשפחה היתה בצרפת והיום, כל פעם שאני חושבת על חופשה הכיוון הוא מערב אירופה.

בניגוד לפרק הקודם, קצת קשה לי לחשוב על מה אני יכולה לקחת מזה. אני מבינה שאני מאד מושפעת מעוגנים, אבל מצד שני, העניין הזה באמת עוזר בקבלת החלטות. זה שתקוע לי משהו מסויים בראש חוסך לי הרבה הטלבטויות. אם אני עכשיו אנסה להבין מתי אני מושפעת מעוגן ולנטרל אותו זה ממש יקשה עלי להיות שלמה עם ההחלטות שלי. מצד שלישי, אולי אני יכולה לקבל החלטות טובות יותר. מצד רביעי, בלי עוגן, איך אני יכולה לדעת שההחלטה הזו טובה יותר. אני עוד צריכה לחשוב על זה. המשימה מהפרק הזה- לשים לב לעוגנים ולקחת את הנוכחות שלהם בחשבון בזמן קבלת החלטות.  

אז אחרי שסיכמתי לי את שני הפרקים הראשונים, אני ממשיכה הלאה. מקווה לעוד מסקנות מעניינות בהמשך.

הערה לא קשורה: איזה תירוץ מצויין זה אני נכנסת למעלית. עוצר שיחות מעיקות במיידי

פחות 2 נקודות

לפני כמה זמן הלכתי אם אמא שלי לקנות לה בגד ים ובדרך הסתכלתי אולי אני אמצא משהו בשבילי. בשנים האחרונות היו לי כמה טונגיני בתירוץ של זה לא חלק אחד, זה שניים. אבל נמאס לי מזה, זו סתם רמאות. אני רוצה בגד ים חלק אחד ולא אכפת לי שזה לא אופנתי וכמעט אף אחת לא הולכת עם זה. מעולם לא היה לי ביקיני ולא יהיה לי ביקיני. בסוף מצאתי לי אחד יפה, שחור מאחורה, ורוד עמוק עם כתמים ומסגרת שחורה מקדימה. אבל לא על זה באתי לכתוב. לבגדי ים שלמים, להבדיל מטונגיני, יש גב עמוק. וכל פעם שהתסכלתי על הגב במראה ראיתי את הנקודות חן הממש מכוערות שיש שם. שנה שעברה, כשהרופאת עור שלחה אותי להסיר נקודה חשודה ניסיתי לשכנע אותה להוציא גם את שתי אלה. היא אמרה לי לנסות לשכנע את הרופא המומחה. הרופא המומחה לא השתכנע ואמר שקודם נוריד את הבעיתית אח"כ נדבר. כמובן שלא דיברנו.

אז החלטתי שנמאס לי, אני לא הולכת להתחנן לרופא, אני הולכת לכללית אסטטיקה ולא אכפת לי שזה יעלה לי הרבה. הן ממש מכוערות.

אז קיבלתי זימון ליעוץ להיום. הייתם חושבים שבמרפאה פרטית השירות יהיה יותר טוב משל מרפאה שכלולה בביטוח. הייתם טועים. התור שלי היה ב 12:10. הגעתי בדיוק בזמן. ב12:40 נכנסתי למנתח. שיחת יעוץ, ציפיתי שישאל שאלות, יגיד משהו מועיל. שכחתי שיעוץ זה חינם. ובשביל חינם דוקטור אבנר שמר לא יקדיש לי יותר מדקה. אז הוא הסתכל על הגב, רשם בטופס שיש שתי נקודות להוריד ושלח אותי החוצה לקבל הצעת מחיר מהפקידת קבלה. איזה מזל שנותנים יעוץ מרופא, אני לא יודעת מה הייתי עושה אלמלא השיחה הזו שחיכיתי לה חצי שעה.

בחוץ הפקידת קבלה עשתה חשבון וסיפרה לי כמה זה יעלה. יקר. כמובן. והציעה לחכות לכבוד הדוקטור שמר שיוציא את הנקודות באותו היום. מאחר שהחלטתי שאני עושה את זה בכל מקרה ולא בא לי לחשוב שכל הזמן הזה התבזבז לי רק כדי לקבל הצעת מחיר החלטתי לחכות. ואכן חיכיתי. בערך שעה הפעם.

נכנסתי לרופא, שהפעם קיבל כסף כדי לראות אותי ולכן היה קצת יותר מתעניין. רק קצת.

כל העסק לקח 3 דקות בערך. שתי זריקות הרדמה ממש כואבות, מספריים, צריבה, ריח של עור חרוך ונגמר. בשביל זה שילמתי כל כך הרבה. בשביל שהרופא יחתוך עם מספריים. אפילו תפרים לא היה צריך. שווה להיות כירורג אסטטי. בסוף נתן לי מרשם למשחה. שאלתי אם יש הוראות אחרות. -לא. -בריכה? ים? חשיפה לשמש? -לא היום. -אז מחר אני יכולה ללכת לים (בתיאוריה, אני לא באמת יכולה ללכת לים מחר)? -מחרתיים. -מחרתיים אפשר ללכת לים? - ביום ראשון. ואם תמשיכי לשאול זה יהיה עוד שבוע. יופי, רופא עם חוש הומור. חוש אחריות אין לו אבל לפחות שיעשעתי אותו. אני מאושרת.

בזמן שחיכיתי בקבלה פתאום הבנתי שרוב הנשים פה (היה גבר אחד) באות לטיפולי יופי למיניהם, בוטוקס, הסרת שיער בליזר. נשים שנראו שהן משקיעות כסף בעצמן ולא הולך להן. בצורה מוזרה הן פשוט נראו מבוגרות באופן לא טבעי. כאילו מישהו בלי כישרון ממש התאמץ (מי אמר דר' שמר?). אישה אחת נכנסה עם משקפי שמש ענקיות (נוטפות סטייל כמובן) ולא הורידה אותן הרבה זמן. כשהיא הורידה אותן הבנתי למה- היה לה איפור עיניים מפחיד ממש. פס ירוק הרבה יותר מדי עבה שנראה כאילו מתחו לה את העיניים בכוח. אולי הנשים שיודעות באמת איך לשמר את עצמן לא עושות את זה במרפאה בקריות.

אז עכשיו אני עם שתי נקודות פחות. ישאיר צלקת אבל היא תהיה פחות מכוערת ממה שהיה קודם. לפחות לא יהיו הפעם סימנים של תפרים.

עצלנות

שבוע שלם שאני לא עושה כלום. פשוט כלום. כבכול שנה גם השנה יש הדממה בעבודה שלי. סוגרים את המפעל, לכו חפשו את החברים שלכם. הבעיה היא שהשנה הפרוייקט שאני עובדת עליו אמור להיות ממש דחוף (בעיקר עקב פוליטיקה עקומה אבל לא נהיה קטנוניים) והיתי ממש בטוחה שאני אוכל לעבוד בזמן החופשה. ואכן קיבלתי אישור עבודה אממה, עקב החופשה אין רשת מחשבים. ובלי רשת אין מה לעשות. אז ביום חמישי נאלצתי להתמודד עם הבשורה- שבוע בבית והפעם לא הכנתי תוכניות בזמן.

שבוע בבית בשבוע הכי חם בקייץ. איזה כיף. אין לי כוח לעשות כלום. אין לי כוח להוציא את האף מהדלת. חם שם. אין לי כוח אפילו לכתוב את הבלוג הזה.

השבוע נשבר בשני אירועים משפחתיים. ביום שבת הוזמנתי לחגיגת 80 לאשתו של דוד של אמא שלי. לא סתם, הדוד שאל ספציפית אם אני גם אגיע. אף אחד משאר החיםבני דודים לא הוזמן. ביש מזל, עם הזמנה כזו אין ברירה, חייבים להגיע. אז נסעתי אם אמא שלי ואחותה. האח שלהן הבריז במחאה על כך שלא מוזמנים ילדים. ואכן לא היו ילדים מלבד כמה ילדים בעלי חינוך צרפתי שקיבלו אישור מיוחד והתנהגו בהתאם. האירוע התקיים במסעדה שיקיתסנובית בתל אביב. הדוד, קיבוצניק לשעבר, קומוניסט לשעבר, נהיה תל אביבי צפונבוני במובן המלא של המילה. בהתאם סגרו לנו אגף במסעדה וזכינו לארוחת צהרים שנמשכה כשלוש שעות. האוכל היה איכותי ומגוון, וכלל מגוון רחב של מנות ראשונות, פירות ים, דגים, פרגית מצויינת ובשר לא משהו שהגיע אחרי כל כך הרבה הקדמות וציפיות שהיה ממש חבל. והקינוחים, הוי הקינוחים. 

על מנת להצדיק את השתתפותם, הנכדים ממוצא צרפתי (או אנגלי, לא לגמרי עקבתי אחרי מסעות המשפחה בניכר) נתנו רסיטל כינורות. ברצינות. שלושה ילדים בגילאים בין 6 ל13 או משהו כזה, כל אחד עם כינור, דפקו הופעה שחבל על הזמן. הנכדות מהבן השני לצערן  תל אביביות ולכן במקום כינור לומדות לנגן על אורגן. ומכיוון שאמא שלהן כנראה לא מדענית כמו האמא של הכנרים, הרמה המוזיקלית שלהן היתה קצת, איך לומר, ילדותית. הגדולה הצליחה לנגן את יום הולדת שמח ואת Mary had a little lamp עם קצת קישוטים. הקטנה הצליחה להקיש על מספר קלידים תוך שהיא סופרת לעצמה בקול רם 1..2...3...4. נראה כאילו הרצון לאור זרקורים פרופורציוני הפוך ליכולות המוזיקליות ולכן אותה קטנה לא רצתה להפסיק לנגן. משום מה את אמא שלה זה שעשע. בתגובה האמא של הכנרים פתחה ביחד עם שלושת הכשרונות הקטנים בשירת אשת חייל מי ימצא והדגימה איך צריך להשמה שיר. האמא של הקלידניות לא נשארה חייבת ונתנה קטע בחלילית כשבעלה, העורך דין המוצלח ושתי הבנות שרים שיר ילדות כלשהו שנראה שכולם חוץ ממני הכירו. בדרך לא לגמרי ברורה משם הגיעו נוכחי השולחן לשירת האינטרנציונאל (!!!). קומוניסט לשעבר כבר אמרתי. משם הגיעו סיפורי זכרונות על העבר הקומוניסטי של רוב הקיבוצים בארץ בתוספת ירידה קלה על הדוד שגורש מהקיבוץ עקב קומוניסטיות יתר. למרבה המזל בשלב זה הגיע הקפה (ואיזה קפה), מה שנתן אישור רשמי לאנשים לתחיל לזוז הביתה.  

במהלך האירוע בת דודה של אמא שלי, גם היא מצרפת, ציינה שנראה שאני ואמא שלי ממש קרובות. אמא שלי, שהחלום שלה הוא שנהיה קרובות כמו בנות גילמור, ענתה בהנאה צרופה וגאווה שאכן כך. טוב נו, מי אני שאתווכח. הבתדודה שאלה אם אנחנו לא רבות אף פעם. התשובה היא שלא, אנחנו לא רבות. כשאנחנו לא מסכימות כל אחת נשארת בעמדה שלה ואני עושה מה שאני רוצה. למשל, אמא שלי נורא רוצה שאני אוריד את העגיל שיש לי בחלק העליון של האוזן. זה הולך ככה: -תורידי את העגיל הזה.-לא רוצה. -כן רוצה. -לא. -כן. -לא. כן. -לא. -כן. -טוב בסדר, כן. -אבל תורידי אותו. -בסדר. -באמת תורידי אותו. -בסדר. וכמובן שהעגיל נשאר ובסוף היא הפסיקה להעיר עליו. 

אירוע שני השבוע היה חתונה מהצד השני של המשפחה. מהצד השני ביותר ממובן אחד. בן דוד שלי, בגיל של אח שלי, שזה אומר צעיר ממני ב3 שנים, התחתן. לא בתל אביב, בבאר שבע.  בחתונה הזו לא היו צרפתים מחונכים אלא קיבוצניקים מצד אחד ומרוקאים מהצד השני. טוב נו, מרוקאים וצרפתים זה לא כל כך רחוק. וקיבוצניקים. אני רואה מישהו שרואים שהשקיע בג'ינס כהה, בגזרה מכובדת. והוסיף לו כמה קרעים בשביל האלגנט. שני הדודים שלי, שביום יום נראים לגמרי קיבוצניקים עד הקרוקס והחולצה של הפלחה, כנראה נשלחו באיומים לסלון טיפוח כל שהוא ושניהם נראו מכובדים ואלגנטיים שכמעט לא הכרתי אותם. דווקא פה היה חתונה טיפוסית למדי, בלי אפקטים מיוחדים מלבד הזיקוקים הסטנדרטיים שמשום מה היו לפני החופה והתחרו עם הכלה על תשומת הלב. ו3 נערות כלה, כאלה כמו שרואים בסרטים אמריקאים, ושנראו כאילו עוד רגע הן ישלבו ידיים וירקדו את אגם הברבורים. ניכרה ההשפעה של הצד המרוקאי בקיצ'יות המטופחת של האירוע. אלגנטיות אף פעם לא היתה הצד החזק של קיבוצניקים. בת דודה אחרת מאותו קיבוץ התחתנה בבריכה של הקיבוץ, בסוף החתונה החברים זרקו את החתן והכלה למיים.

טוב, נמאס לי. המשך, אולי, מחר