יש לי פרח

פרח פלסטיק מכוער שכשיש לו אור הוא נע מצד לצד בצורה מונוטונית וחסרת תוחלת לחלוטין.

יש משהו ממש קסום בחוסר תוחלת המוחלט שבתנועה הזו. מישהו ממש טרח ליצור מנגנון שממיר אנרגיה אלקטרומגנטית לאנרגיה קינטית רק כדי ליצור תנועה מונוטונית וחסרת תוחלת באופן מוחלט. ומישהו במזכירות הקיבוץ טרח וחשב שזה רעיון ממש יפה לתת לחברי הקיבוץ פרח פלסטיק מכוער וחסר תוחלת לחלוטין. ואבא שלי לא טרח יותר מדי לחשוב על מה לעשות עם הדבר המכוער וחסר התוחלת הזה, הוא פשוט נתן לי אותו. ביחד עם שוקולד שבעצמו תמוהה. בקופסה גדולה, 20X20X5cm בערך, עם דפנות עבים, על מצע חוטים מצועצע, יושבת קובית שוקולד בודדת, גדולה אך דקה, ללא מילוי, שוקולד חלב טעים למדי אך עם זאת פשוט באותה מידה, עם עיטור דמוי מצה, שכתוב עליה חג שמח. המון קופסה עם מעט שוקולד. אומרים שהאדם הממוצע מיצר X כמויות פסולת בשנה. מעניין כמה אחוזים מהכמות ממלאות קופסאות מוזרות וגדולות באופן מגוחך.

אז כדי שהתנועה המונוטונית וחסרת התוחלת לא תתבזבז לגמרי טרחתי והקדשתי לה כמה דקות של התבוננות ועכשיו אני מקדישה לה דקות נוספות על מנת לחלוק את המסקנות עם העולם. שעשוע קל אפשר להפיק מהדבר המכוער הזה כאשר מסתירים לו את האור ורואים אותו מאט את תנועתו המיותרת עד כדי עצירה. ואז מחדש אותה כשחושפים אותו לאור. הגדיל לעשות הבוס שלי שכיבה את האור בחדר על מנת לבדוק אם האור הנכנס מהחלון מספיק כדי להזיז אותו. הוא לא. הגעתי למסקנה שמנגנון התנועה מניע את העלים והם בתורם דוחפים את הפרח שמסתנכרן עם העלים. כשנותנים לפרח דחיפה קלה ומוציאים אותו מסנכרון הוא לאט לאט משנה את קצב תנועתו עד שמגיע להתאמה מלאה עם העלים. אם הדחיפה היא כזו שמביאה אותו לפאזה הפוכה מזו של העלים אז הוא נכנס למעין תהודה קלה, משנה את הקצב עד למצב שבו הוא מתואם עם העלים, עוצר את התנודה ומתחיל להתנדנד שוב בפאזה הפוכה וחוזר חלילה מספר פעמים עד שנמאס לו והוא חוזר לנוע ביחד עם העלים באותה תנועה מונוטונית וחסרת טעם.

נראה לי שיש פה מטאפורה כלשהי לחיים אבל אני לא אנסח אותה במילים כי נראה לי שזה יהיה מדכא.

 

עוד מישהו חוץ ממני כששומע את התשדיר בגלגלץ "אמא שלי חושבת שאני ילד" וכו, רוצה לדרוס את 2 הבנות של הקריין רק כדי שיסתום כבר את הפה?

 

זהו, סופי, אני לא אוהבת את הבוס החדש שלי. היום בצהרים פגשנו את אחד האנשים המעצבנים ביותר שהמין האנושי הצליח ליצר. אחד שנולד עם שלט תבעטו בי מודבק לו לגב. לצערי אני מכירה אותו מהלימודים והתקלויות אחדות בעבודה. ומסתבר שגם הבוס מכיר אותו. וכשהוא ראה אותו אורו עיניו כאילו הרגע פגש את בנו האובד. משום מה הבן האובד החליט להצטרף אלינו לשולחן אחרי שכל חבריו סימו לאכול (אם אני היתי יושבת לאכול איתו גם אני היתי מסיימת לאכול מהר). מאחר שפיתחתי מנגנון סינון לקולות מסויימים לא שמעתי את רוב השיחה ביניהם, עובר אורח מסכן שישב ליד המשפחה המאוחדת דיווח לי שלא הפסדתי פנינים מיוחדות. פנינה אחת שכן קלטתי היתה את הבוס אומר לשאר הבשר "אם היתי יודע שאתה משתחרר (עתודאי, כמובן, ולא שיש לי משהו נגד עתודאים, כמה מחברי הטובים ביותר וכו, פיקולו אני מתה עליך, אבל מה לעשות, יש אופי מסויים שמוגדר כעתודאי ואותו נודניק מגדיר את המושג הזה מחדש, בכל מקרה, אם נחזור למשפט שלפני הסוגריים המאד ארוכים האלה "אם הייתי יודע שאתה משתחרר) היתי מנסה להביא אותך אלינו לצוות". בסוף ארוחת הצהרים אני ושני אנשים נוספים שיצא להם להתקל בילד הכאפות אמרנו ביחד ברוך שלא ידע את הבוס בדבר השתחררותו של אותו דבר. ונותר רק להתפלל לפני השינה שהבוס הנ"ל לא יתקל בדברים נוספים כאותו זה ויחליט להביא אותם לעבוד איתנו.

 

כמובן שדווקא כשיש לי מה לכתוב אין אינטרנט ובעלת הדירה בחול ואין מי שיכבה וידליק את הראוטר הארור שלה. אז כרגע הקטע הזה נשמר על המחשב בציפיה לימים טובים יותר. בינתיים הגעתי למסקנה שהתנועה הזו היא החיים שלי. ידעתי שהמסקנה תהיה מדכאת. אני בקרוב הולכת לפרק את הפרח הזה כדי להבין מה לעזעזל גורם לו לנוע.

 

קטע זה נכתב בתאריך 31.3

יש לי שולחן חדש למחשב

סתם כי לא רציתי כותרת פסח, למרות שזה מה שיהיה פה. אבא שלי החליט לקנות לי שולחן למחשב מאיקאה. לא הדבר הכי נוח ועכשיו יש לי פחות מקום לזוז בסלון וחוץ מזה גם אי אפשר לשים עליו אוכל אבל לא היה לי נעים להגיד לו ששאני לא צריכה את זה כי ככה הוא מרגיש נחוץ איכשהו.

אמא שלי ברוגז איתי כבר מיום שבת. היא התקשרה ולא עניתי לה כי לא היה לי כוח לדו שיח הרגיש בינינו- את באה לארוחת בוקר? לא. למה לא? כי לא בא לי. למה לא? כי אני לא רוצה. את לא רוצה לבלות עם אמא שלך? לא. יופי, יצאתי בת רעה. אז ככה יצאתי בת רעה בלי לנהל את הדו שיח המקדים. בערב שבת בד"כ אנחנו נפגשים לערוחת ערב אצל אבא שלי. אז בערב היא התקשרה אלי שוב לשאול אם אני אצל אבא (בשלב הזה החלטתי לדלג על הויכוח שבו אני טוענת שאני תמיד אצל אבא בשבת בערב והיא טוענת שלא נכון אבל לא מצליחה לחשוב על אף דוגמה שבה לא באתי בשבת בערב ובכל זאת היא צודקת כי ככה היא אומרת) ולמה לא עניתי לה לטלפון כל הסופ"ש (בשלב הזה החלטתי לותר על הויכוח שבו אני טוענת שהיא התקשרה רק פעם אחת והיא טוענת שככמה פעימים ולראיה יש לי שיחה אחת שלא נענתה והיא כמובן טוענת שהסלולרי שלי משקר). כרגיל השאלה למה אני לא מתקשרת אליה להודיע שהגעתי. בשלב הזה לא דילגתי על הויכוח שאומר שהיא אמורה לדעת שאני אצל אבא. אז היא התעצבנה שאני לא מבינה אותה וניתקה לי את הטלפון. והודיעה לאח שלי שהיא לא באה. אז אחרי הארוחה עברנו, אני ואח שלי אצלה בבית כמו ילדים טובים. היא שאלה אותי אם אני אבוא ביום שני (פסח למקרה שזה לא ברור). עניתי לה בשאלה- את באה ביום שני? אז היא שוב התעצבנה שאני לא מבינה אותה כי לפני שבוע היא הודיע שלא נוח לה בגלל שאבא מביא את החברה שלו לסדר. ניסיתי להסביר לה שהסדר מתקיים בחדר אוכל של הקיבוץ והחברה של אבא היא האורחת שצריכה להרגיש לא נוח. כמובן שהיא הצעצבנה שאני לא מבינה אותה. כמובן שבסוף היא לא הגיעה לסדר, היא לא אוהבת אירועים קיבוציים וכל תירוץ- הילדים שלי לא נחמדים אלי- מספיק כדיא שהיא לא תבוא.

ובגזרה השניה -אבא שלי. הוא וחברה שלו קנו לי ולאחים שלי מתנה- כרטיסי מתנה בחנויות סטימצקי. מאחר ואצלנו אין מנהג של מתנות בפסח ואבא שלי לא חובב ספרים ובכללי לא יחשוב על כרטיס כזה כמתנה, די ברור שהרעיון הגיע ממנה. המתנה, כמובן, מאד לרוחי. עם עצם הרעיון שחברה של אבא שלי קונה לי מתנה אני לא בטוחה שאני מסתדרת. אני לא בטוחה אם זה נובע מנסיון חנופה או באמת מאמונה במנהג. היא סוג של דוחפת את עצמה למשפחה, אני די יכולה להבין אותה אבל עדיין, טוב, נו, אני לא באמת יודעת מה אני מרגישה בעניין.

בגזרה החיובית- אח שלי. לפני כמה שבועיים הוא ציין שבא לו דיסקים חדשים. מאחר שהשבוע יצא לי לעבור בחנות ספריםדיסקים נכנסתי והסתכלתי על מדף הדיסקים בתקווה שיקפוץ לי אחד טוב לעיניים. במקום דיסק קפצה לי לעיניים מוכרת חביבה שהציעה הצעות. כהיא הציעה muse עצרתי אותה וביקשתי לשמוע את הדיסק. דיסק אחד יש. ביקשתי משהו ישראלי, אם אני כבר מוציעה כסף על מוזיקה, לפחות לתמוך קצת בתעשיית המוזיקה הישראלית. שאלה אותי - בעברית? לא שאלה מיותרת כמו שאולי נדמה לכם. המליצה לי על משהו שלא הכרתי, טל כהן שליו. שר באנגלית. שמעתי קצת בחנות והחלטתי לקחת גם. בסופ"ש האחרון אח שלי סיפר שהיה בהופעה של איזה זמר ישראלי ששר באנגלית. שאלתי אותו- מישהו על 3 שמות, משהו כהן משהו? אמר כן. אמרתי לו איזה קטע, בדיוק קניתי לך את הדיסק שלו. אז לפחות אח שלי קיבל דיסקים טובים ואני מרוצה. יש משהו כיפי בלהביא למישהו מתנה שהוא אוהב. גורם לי להרגיש טוב. וכמובן שהעתקתי את המוזיקה לנגן שלי. היי, אני שילמתי על הדיסקים, זכותי להשמיע אותם אצלי.

כשזה לא היום שלך זה לא היום שלך

שלישי אחה"צ מבחן. ביליתי את כל הסופ"ש יום שני וחלק מראשון (בחלק השני התעצלתי) בללמוד למבחן הזה. שלישי בבוקר אני קמה ומדליקה מחשב ואין אינטרנט. זה קורה מדי פעם, אני מקבלת אינטרנט מבעלת הדירה כחלק מהחוזה, אבל הראוטר שלה דפוק. אז הפעם זה נמאס לי והתקשרתי אליה לבקש שתעשה משהו. היא אמרה שהיא לא בבית אבל אולי הבן שלה בבית ויוכל לבדוק. אז התקשרתי לבן שלה, פאדיחות לדבר עם הבן של בעלת הדירה, והוא אמר שהוא מכיר את הבעיה שמדי פעם הוא צריך לאפס את הראוטר אבל לא לא בבית ויגיע רק ב12:30 בערך. בסוף הוא הגיע ב 13:00 ככה שכל הבוקר לא היה לי אינטרנט. וכאב לי הראש. והשעון שלי בתיקון בחנות ואני לא יכולה לעשות מבחן בלי שעון, זה משגע אותי. אז הבאתי שעון אחר שיש לי. תחילת המבחן הנחתי את השעון על השולחן. 5 דקות לתוך המבחן פתאום אני שמה של שהוא לא זז. שעת המוות: שעת תחילת המבחן. בול.

כל המבחן הסתכלתי אחורה לשעון שתלוי מעל הדלת. 5 שנים המבחנים של אותו מרצה באותה מתכונת: 3 שאלות גדולות ב-3 נושאים מתוך הקורס, מתחילות פשוט ומעמיקות. אני פותרת שאלה ראשונה, חצי שעה, יופי, מצבי טוב. שאלה שניה, 15 דקות, משהו חשוד. אני מסתכלת על הניקוד של השאלה- 15 נקודות, לא חלוקה הגיונית. אני מדפדפת קדימה- 5(!) שאלות. שנים אותו מבנה של בחינה, ודווקא עכשיו הוא החליט לשנות אותו. 5 שאלות קצרות, כל אחת על נושא אחר, עד שאני נכנסת לשאלה היא נגמרת. וחלוקת הזמן כבר בעייתית, אני לא יודעת מתי לעזוב שאלה ולעבור הלאה. לא סיימתי את המבחן. אני מקווה שגם אנשים אחרים לא סיימו, ככה אולי המרצה יהיה נדיב בבדיקה. ודווקא מועד א' היה קל. באסה שלא ניגשתי אליו. הקטע הכי מעצבן זה כמות הזמן העצומה שביזבזתי להתכונן למבחן הזה. חבל.

בשני בערב היתי בחתונה של ראש הצוות שלי. היתה חתונה יפה, אולם קטן, לא הרבה אנשים, בלי הרבה קיטש. היו 2 כנריות וצ'לנית. לדעתי צ'לו זה אחד הכלים היותר סקסיים שיש. הן נתנו הופעה מצויינת. נתן קלאסה לכל האירוע. מסתבר שאחד האנשים שעובד איתי יודע לרקוד ממש טוב. עברו שנים מאז הפעם האחרונה שרקדתי עם מישהו באמת, שכחתי איך זה. הוא ממש סובב אותי על הרחבה עד שכמעט נפלתי מרוב סחרחורת. ממש נהניתי. הגעתי למסקנה שאני יותר נהנית בחתונות של אנשים שחשובים לי. כשדיברתי עם ידיד טוב שלי אחרי שהוא התחתן הבנתי כמה זה חשוב לחתןכלה שהאורחים ירקדו ויהנו. בגלל זה היה חשוב לי להנות. זה ממש לא היה קשה.

אחרי 3 ימים שלא באתי לעבודה לקח לי חצי יום רק לעבור על כל המיילים שצטברו ולהגיב עליהם. יצא שנשארתי בעבודה עד 7:30 בערב. כשעמדתי לצאת היה במסדרון שלי רק עתודאי אחד שרצה לתפוס איתי טרמפ הביתה. אז כשבאתי לקרוא לו הוא הציע שננצל את העובדה שהמסדרון ריק למשחק מיני גולף. יש לו ערכה מגניבה כזו של מחבט ושני כדורים. הבעיה עם המסדרון שאני עובדת בו הוא שהרצפה ממש עקומה. זה לא תירוץ, היא באמת עקומה. נותנים מכה לכדור, הוא מתגלגל לקצה המסדרון, עושה סיבוב, חוזר חזרה, הולך הצידה, עוד סיבוב קטן, כמה פניות קטנות, מתלבט עוד שניה ורק אז עוצר במקום. עושה את המשחק ממש מעניין. החלטנו שאנחנו צריכים יום אחד להשאר עד ממש מאוחר שבאמת כולם כבר ילכו הביתה ואז לעשות משחק שמגיע מצד אחד של הבניין לצד השני דרך כמה מסדרונות בשיפועים לא ממש הגיוניים. צפו לעדכונים בנושא.

איזה כיף זה ששבוע העבודה מתחיל ביום רביעי, לא מספיקים להתעיף והוא כבר נגמר.  

ועוד סמסטר התחיל. לסטונדטים שבינינו, שיהיה סמסטר מוצלח ולאלה שבדיוק סימו ללמוד, המון בהלצלחה בחיים האמיתיים.

לילה טוב והמשך שבוע טוב

עוד פעם

עוד פעם לקוות, עוד פעם לחכות, לצאת מהעבודה מוקדם, להתלבש יפה, לשים עדשות, בושם, איפור, תכשיט או שניים, משהו  עדין. להפגש, בתמונה הוא נראה יותר טוב. אני לא נראית יותר טוב בתמונה שלי, אני אף פעם לא נראית טוב בתמונות. יושבים בבית קפה, שיחה לא זורמת. הוא שואל, אני עונה, אני שואלת, הוא מספר סיפורים. אני לא טובה בלספר סיפורים. איכשהו לא משנה מה אני מספרת, זה נשמע לי משעמם. אני משעממת את עצמי, למה שמישהו אחר יחשוב שאני מעניינת. beggars can't be choosers אבל בכל זאת, אני לא רוצה. לא יודעת מה יש לי להציע אבל אני כן רוצה מישהו שימשוך אותי, מישהו שהשיחה תזרום איתו, שאני אבין אותו. מישהו שיהיה דומה לי. אומרים שלכל סיר יש מכסה ולכל דלתא יש אפסילון (בדיחה של חננות מהטכניון, מי שלא הבין שישמח). נראה לי שהמכסה (או סיר? אני לא בטוחה מי זה מי) שלי נשבר ואני לא אמצע אותו אף פעם. אולי צריך פשוט לוותר. מה שלא נועד לקרות פשוט לא יקרה. אני מאמינה שיש איזו תוכנית על שלכל אחד יש בה חלק. כנראה שהחלק שלי לא כולל מישהו נוסף ליד.

לכי לישון

קמתי היום ב6 בלילהבוקר. אני אמורה להיות עיפה אבל אני פשוט יודעת שאני לא אצליח להרדם עכשיו. מין תחושה כזאת. בכלל, כבר שבוע שאני מתעוררת בבוקר שעה לפני שצריך, מסתכלת על השעון וחוזרת לישון. בהתחלה זה היה נחמד כיף להתעורר ולגלות שיש עוד שעה לישון, אבל כזה התחיל לתחזור על עצמו זה נהיה מתסכל.

יותר מעצבן- הסיבה שבגללה קמתי מוקדם- כדי להגיע לעבודה מוקדם כדי לצאת מוקדם ללמוד. יופי היי, התחיל עוד סמסטר ואני עדיין לא יודעת איזה קורסים אני אקח. אז היום הלכתי לקורס אחד משותף לתואר ראשון ושני שרוב האנשים לוקחים אותו בתואר ראשון ואני איכשהו דילגתי עליו. העניין הוא שהקורס הזה הוא קדם לתחום שלם שאני חושבת להתחיל להתעניין בו, למקרה שאני אחליט בסוף על תואר בלי תזה ואז אני אצטרך לקחת המון קורסים, מה שמתחיל להשמע כמו רעיון טוב כי המון קורסים אומר להרחיב את הידע ולא להתמקד רק בתחום מסויים. בכלופן, הגעתי לקורס רק כדי לגלות שאני מוקפת בצעירים מסמסטרים די מוקדמים שעדיין רגילים שמאכילים אותם בכפית, מה שאכן נפוץ בקורסי מבוא דוגמת הקורס הזה. לא במובן של כמות עבודה, כמובן. העומס בקורס הזה לפי סיפורים ששמעתי הוא גבוהה והמבחן לא כיפי, אבל החומר עצמו נראה מאד פשוט ושטחי והמרצה לא מראה כוונות להפוך אותו למסובך (חוץ מאשר במבחן כמובן, אבל זה סיפור אחר). חבל שלא לקחתי את הקורס הזה בתואר ראשון, הייתי נהנית ממנו. כרגע ההגשה שלי היא שאני יכולה לפתוח ספר וללמוד אותו לבד בהרבה פחות השקעה מאשר להרשם לקורס (מה שלגמרי לא נכון לגבי קורסים מתקדמים יותר). אז החלטתי שזה מה שאני אעשה. מה שאומר שקמתי מוקדם לחינם אבל לפחות אני יודעת שבהמשך הסמסטר זה לא יחזור. אני מוותרת על קורס כי הוא נראה לי קל מדי, לאן התדרדרתי.

אחרי הקורס הזה היה אמור להיות קורס אחר בפקולטה אחרת שכנראה לא מאמינה בתקשורת בין פקולטית. מה שאומר שהמידע העדכני ביותר שהוצאתי מהאתר של הפקולטה שלי התברר כלא נכון. ולא סתם לא נכון, כבר כמה שבועות שהמידע על השינוי קיים, אבל מוסתר היטב מאחורי אינספור לינקים בתוך אתר קורס שנראה כאילו שנים לא נגעו בו בתחתית גרם מדרגות חשוך, מאחורי דלת נעולה שכתוב עליה "זהירות, נמר". אז הגעתי למקום הלא נכון וכמובן שלא היתה שם הרצאה וכך יצא שפיספסתי את ההרצאה הראשונה של הקורס. את ההרצאה השניה אני אפספס כי יש לי מועד ב' באותו זמן. יופי של התחלה לסמסטר. אני מקווה שהקורס הנוסף שאני רוצה לקחת יעבור בשלום.

לפחות במקום הרצאה הלכתי לחדר כושר. בזמן האחרון הרגשתי שאני קצת מתרופפת באימוני אירובי (ספינינג באופן עצמאי) אבל באימון הזה חזרתי לתת מעצמי והגעתי למצב שאני בקושי זזה אחרי האימון. מה שאמור היה לגרום לי עכשיו ליפול על המיטה ולהרדם. לא עובד.

חוץ מזה, כואב לי בשורש כף היד עוד פעם. הפעם זה לא עובר. מיום חמישי זה כואב, מתחילת השבוע אני עובדת עם העכבר ביד שמאל, מה שמאד מעצבן את ראש הצוות שלי שמתלונן על כך שעם העובדה שיש עוד מישהו שמאלי בצוות, לאט לאט כל העכברים נהים שמאלנים. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אם זה לא עובר עד סוף השבוע אני אנסה לפנות למישהו מקצועי.

דברים משתנים בעבודה. יש שינויים ארגוניים. אנשים שפעם הייתי איתם בצוות עכשיו אנחנו בתחומים נפרדים. לאט לאט הבוס מזיז אנשים בין משרדים ככה שהקשר עם קבוצות אחרות מתרופף. אני לא אוהבת את זה. אני מתרחקת מהאנשים שאיתם עבדתי כשרק עברתי למקום הזה ושאליהם נקשרתי. זה מצמצם את האנשים שאיתם יש לי אנטרקציות ביומיום. שמתי לב שרוב האנשים שכן נשארו סביבי יוצרים סביבה די מונוטונית. לא יודעת, פחות כיף.

my food is out there

כרגיל נגמר לי האוכל במקרר. אז הלכתי לקניות. לא יודעת איך אבל יצאתי הפעם עם הרבה שקיות. אני מקווה שלפחות זה יחזיק מעמד הרבה זמן ואני לא אחזור לסופר עוד 3 שבועות לפחות. בכל מקרה, איך שהגעתי הביתה התחיל גשם של חתולים וכלבים. והמטריה נשארה בבית.אז בחוסר נאמנות מוחלט נטשתי את שקיות הסופר על האוכל שהכילו בתוך האוטו ורצתי הביתה. עכשיו אני רעבה ומחכה שיפסק הגשם כדי ללכת לשחרר את האוכל.

אפרוחים מסכנים. אני כרגע רואה דרך האוכל בערוץ 8 ובפרק הזה הוא עוסק בעוף. אז מגיש התוכנית הלך לבית גידול לשניצלים. מראים איך לוקחים את הפולקע לעתיד כשהם עוד קטנים וצהובים ומעבירים אותם את כל התהליכים. זורקים אותם ומעיפים אותם בפס יצור כמו כדורי טניס קטנים שלא מרגישים כאב. עושה רע לראות את זה. איל שני שואל את המגדל בלול "איזה חלק מהלול הולך למרק עוף ואיזה חלק לשניצלים?". חזק. מסתבר שאפשר לאלף תרנגולות. תרנגולות שגדלות בלול הן מטומטמות אבל כאלה שגדלות בחצר יש להן סיכוי לקצת אינטילגנציה. דיון על שניצלים בצורת דינוזאורים. איזה חלק של הדינוזאור הילד נותן ביס ראשון? בראש כנראה, נותן לו הרגשה של כוח.

בכלל לאחרונה בערוץ 8 יש כמה דברים טובים. עדיין יש שידורים חוזרים של בריניאקס, שבעונות האחרונות מאד התדרדרו לטעמי, אבל בנוסף יש הלינק עם גורי אלפי ויש דרך האוכל ודיבור חדיש. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נשארת על הערוץ הזה. חוז מזה, דוד שלי מופיע באחד התוכניות של דרך האוכל. כבוד.

הבוס החדש של התחום שלי (שאני מכירה כבר הרבה זמן, מה שחדש זה העובדה שהוא בוס) החליט עם כניסתו לתפקיד להכיל מפגשי צוות שבועיים בני כ-3 שעות בהם כל אחד מהצוות יעביר מתשהו איזושהיא הרצאה על נושא שהוא מכיר על מנת לשתף ידע בין אנשים. רעיון ממש יפה אבל 3 שעות שבועיות זה המון זמן לאנשים שגם ככה תמיד לחוצים בעבודה. לא משנה למה אבל הוא החליט שאני בנאדם כנה ולכן מצא לנכון לשאול אותי מה דעתי. מאחר והוא שאל עניתי לו שלדעתי יותר נכון לעשות פגישות פעם בשבועיים ולא כל שבוע. אז היום הוא הודיע שהפגישות הלימודיות יהיו פעם בשבועיים ובשבועות שאין לימוד תהיה פגישה קצרה של חצי שעה + עוגה. יותר מדי עוגות בעבודה, לא בריא. יאלץ אותי לעלות במינון של החדר כושר. בכל מקרה, אנשים בתחום ניסו להבין מה גרם לו לשנות את דעתו. לא סיפרתי שזה רעיון שלי, בכל זאת, דיסקרטיות והכל, אבל עכשיו יש לי תחושה של מגניב לי, הבוס מתייעץ איתי בקשר לניהול.

אני לא החלטתי אם כנות זו תכונה חיובית. זאת אומרת, הבוס שאל מה דעתי אז מצד אחד מי אני שאגיד לו מה לעשות, מצד שני הוא שאל דוקא אותי כי הוא יודע שאני אגיד לו באמת מה שאני חושבת. בדיוק השבוע הטפתי למישהי שעובדת איתי שלא נעים זה לא שיקול, אם יש משהו שמפריע לה היא צריכה לדבר עם האחראי ולא להגיד לעצמה שלא נורא וגם ככה אפשר להסתדר. מצד שני, כבר אמרו לי שאני טיפוס ביקורתי ולא תמיד נכון להביע את הביקורת כלפי האדם המבוקר, בעיקר אם היא לא יכולה להועיל. 

אוי גוואלד. עכשיו רואים לול עם תרנגולות בלי נוצות. זן מוזר שנוצר בקליפורניה, שבגלל שאין להם נוצות לא חם להם. הורידו את החולצה. עוף עם כרבולת שמסתובב ומקרקר. המגדל שלהם הוא סוג של חוקר שמנסה לשווק את הזן הזה וממש מסביר את כל היתרונות של גידול תרנגולות בלי נוצות. אני כבר לא רעבה.

אני חייבת לראש צוות שלי גלידה. התערבנו על משהו והוא צדק. אני כבר שבוע אומרת לו בוא אני אקנה לך את הגלידה שאני חייבת לך. התשובה שלו היא "אבל אז אני לא אוכל להזכיר לך שאת חייבת לי גלידה כי אני צדקתי ואת לא". גבר כלבבי.  

אה כן, כמעט שכחתי. פורים שמח

אוף. וגם יומן קריאה בסוף

סתם ככה, כרגיל, אוף.

(הערה, עד שהגעתי לסוף הקטע נגמר לי הכוח ואי לכך לא עשיתי הגהה לקטע. עם הקוראים הסליחה)

נגמר סמסטר. לא ניגשתי למועד א' אז עכשיו אני חייבת לגשת לב'. בכל מקרה אני צריכה להוציא ציון גבוה בקורס כי הממוצע שלי בקאנטים.

נגמר סמסטר. אין תרגילי בית, אין עבודות, אין הרצאה קודמת שצריך לקרוא כדי להבין מה קורה בכיתה. יש מבחן אבל הוא עוד שבועיים ואני לא אתחיל ללמוד אליו עכשיו. אז אין לי מה לעשות ואין לי כוח לעשות את זה. סופ"ש תכננתי לשטוף את הדירה, להזכר מה הצבע המקורי של הרצפה, אבל לא היה לי כוח. סתם טיטאתי את הרצפה וגנבתי לעכביש אחד את הבית כשהרמתי את השמיכה הקלה מהריצפה. בכלל, שמיכה קלה זה קטע בעייתי. אני אף פעם לא מגיעה לעטוף אחת בציפה. כי אם מספיק חם אני ישנה רק עם ציפה ואם מספיק קר אני כבר עוברת לפוך. רק בעונת מעבר אני לפעמים שולפת אותה מהארון וגם אז אני לא מכניסה לציפה כי מחר יהיה חם ואני ארצה להוציא אותה ובכלל חבל על המאמץ. אני חושבת שזו היתה עכבישה כי היתה לה בטן גדולה כזאת והיא היתה ממש לחוצה. והיא התחילה לרדוף אחרי. כשהרמתי את השמיכה היא רצה לעברי, אז חשבתי שהיא סתם מחפשת מקום אחר להתחבא וזזתי מהדרך שלה. אבל היא שינתה כיוון והלכה אלי. אז הלכתי רחוק ממנה, להוריד את המצעים מהמיטה, והיא עקבה אחרי. כל פעם שזזתי היא שינתה כיוון לעברי. בסוף לקחתי מטאטא והעפתי אותה לסלון, שם היא רצה מתחת לספה. כשאני חושבת על זה, יכול להיות שהיא עוד שם ועכשיו היא מסתכלת עלי. יופי, עכשיו הלחצתי את עצמי. מה שבטוח, אני כרגע יושבת עם הרגליים על השולחן.

ראש הצוות שלי בעבודה טען שאני ג'נג'ית. הוא אומר שאין לי בעיה לבעוט אנשים, אפילו יותר בקלות ממנו. ניסיתי לטעון שאני בלונדינית, בעיקר אחרי הביקור אצל הספר, אבל הוא לא האמין. הוא בנאדם יותר ביקורתי ממני, שזה מאד קשה. לא יודעת למה, אבל היום היתי עצבנית עליו. נראה לי שאני סובלת מחוסר תשומת לב. איכשהו יצא שכרגע אני עובדת לבד על גיבוש דרכי עבודה ואין לי פידבק. זה בעיה, יוצא שאני מתלבטת עם עצמי הרבה זמן ועד שאני כבר מצליחה לגבש רעיון שאני שלמה איתו אז הוא בא ומעלה ספקות. וזה לא שאני חושבת שמה שחשבתי עליו זה הכי טוב, פשוט עד שכבר הגעתי לנקודה הזו, אני ממש לא רוצה לחזור אחורה.

בחמישי בערב נסעתי לאמא שלי לאסוף את המטען של הלפטופ שלי שנטשתי אצלה בתחילת השבוע. היא גרה עם חבר שלה שהוא גם אבא של בת כיתה שלי שפעם ביסודי היתה חברה שלי ואז בתיכון נהיתה סוג של כלבה והמון שנים לא סבלתי אותה. אני יודעת (בדיעבד) שכשהינו בכיתה ו' היו בקיבוץ שמועות שאז לא היו נכונות על אמא שלי ואבא שלה. פעם לפני שההורים שלי התחתנו הם היו ביחד. ואז אמא שלי התחתנה אם אבא שלי והוא התחתן עם מישהי אחרת אבל הוא כל הזמן טען שהוא מחכה לה. בקיצור, היו שמועות בקיבוץ, אני בתור סוג של אוטיסטית חברתית כמובן לא שמעתי כלום, אבל אני יודעת שהיא (הבת שלו) כן ידעה על השמועות, בעיקר כי הרכילאית הראשית של הקיבוץ היא סבתא של חברה שלה ושלחה אותה ואת חברה שלה לרגל אחרי אבא שלה כדי לאשר את השמועות. קיבוץ יכול להיות כזה דבר מגעיל. בכל מקרה, בתיכון אני הייתי הילדה הלא פופולרית והיא היתה מהמאגניבות ולכן באופן טבעי שנאתי אותה. וביום חמישי כשבאתי לאמא שלי בפעם הראשונה היא גם היתה שם בבית. בעיקרון חשבתי שאני אשאר קצת אם אמא שלי, אולי נאכל ארוחת ערב ביחד, או סתם ניסע לשתות קפה איפשהו, אבל כשראיתי אותה שם יושבת ומדברת אם אבא שלה פשוט רציתי לצאת. אמרתי יפה שלום, שאלתי אם הכלב בחוץ שלה (כן), לקחתי את המטען ויצאתי. אפילו לא עצרתי לקחת מאמא שלי ספרים. אז עכשיו נשארתי בלי ספר.

---

אם כבר ספרים- היום בפינת הקריאה: "האמן ומרגריטה". תרגום חדש לספר שמוכר גם בשם השטן ממוסקבה.

אני יודעת, זה מביך שלא קראתי את הספר הזה עד היום. לא תקין בעליל. הבעיה היא שהספר הזה הוא קלאסיקה וההגדרה הרשמית של קלאסיקה היא משהו שכולם רוצים לקרוא יום אחד אבל אף אחד לא קרא. אני גם לא מתלהבת מקלאסיקות. קראתי את התפשן בשדה השיפון ולא מצאתי בו שום דבר מיוחד. בניגוד לקלאסיקות אחרות, מהספר הזה מאד נהניתי. הספר הזה מטורף משהו, הזוי. מרשה לעצמו לתאר דברים מוזרים בצורה סתמית. הספר מתרחש בשני מוקדים, במסוקבה ובעירשלם, שזה תרגום לתעתיק הרוסי של השם שהוא וריאציה על השם ירושלים. מה שקצת מייגע בספר הזה זה הניסיון של המתרגם להתחכם, בעיקר בתרגום השמות. בסוף הספר יש פרק שלם של הערות המתרגם לכל פרק. מצד אחד זה טוב שההערות מופיעות בסוף ולא קוטעות את רצף הקריאה. מצד שני ההתחכמויות האלה קצת מכבידות כשמנסים לזרום עם הקריאה ויכול להיות שאם ההערות היו קצת יותר נגישות היה אפשר להחליק אותן יותר בקלות.

התיאור של הדמויות בספר מאד ציורי, קל לדמיין את ההתרחשויות כמו במחזה, כמו גם את התפאורה. הצורה שבה הוא מסופר היא של סופר שיודע, אבל לא הכל. הוא מתאר את ההתרחשויות כמו שהוא רואה אותן, אבל יותר לעומק. הוא גם מנהל איתנו, הקוראים דיונים. יש לו חוש הומור ואירוניה דקה. הדמויות משעשעות למדי, בעיקר החתול. טוב נו, יש לי חיבה לחתולים שחורים. גם השטן עצמו נותן כמה רגעים איכותיים של אירוניה דקה. האמן ומרגריטה מצד שני, קצת חסרי משמעות. קודם כל, פוגשים אותם רק באמצע הספר, אחרי שכבר הספקנו לפגוש ולהזדהות עם הרבה דמויות אחרות. דבר שני, הם לא משפיעים, הם פשוט זורמים. אין להם יותר מדי מחשבות. בכללי, רוב הדמויות בספר נכנסות, יוצרות חיבור אל הקורא ואז יוצאות. זה קצת כבד רגשית להיקשר לדמות מסויימת ואז להפרד ממנה רק כדי לראות אותה מופיעה שוב למשפט או שניים אחרי כמה פרקים, אבל זה יוצר עניין. 

הספר הזה מצריך ריכוז ויכולת עקיבה גבוהה, בעיקר עם השמות הרוסיים של הדמויות והעובדה שכמעט לכל דמות יש 3 שמות, לא כולל כינויים, וכל פעם מתארים את אותה הדמות עם קומבינציה אחרת על השם שלה. גם כמות האנשים ואירועים מצריכה זכרון טוב לשורות. ובנוסף לכך, ההערות בסוף הספר גם הן מוסיפות אתגר. בקיצור, לא פשוט.   

ספר טוב שבהחלט לא עונה להגדרת קלאסיקה.

---

יש לי חלומות מוזרים שכוללים טיולים ומקומות בחו"ל שאין לי מושג איפה הם והרבה אנשים, חלק מהם אנשים אמיתיים מהחיים האמיתיים שלי. היום למשל חלמתי שאני במין סוג של הישרדות שנמשך 3 ימים (גם כן הישרדות) ובשלושה ימים האלו היתי בלי פלאפון ודאגתי שבעבודה יצטרכו אותי ואני לא אהיה זמינה. דרוש פסיכולוג טוב או סתם מישהו שאוהב להמציא שטויות.