יש לי פרח

פרח פלסטיק מכוער שכשיש לו אור הוא נע מצד לצד בצורה מונוטונית וחסרת תוחלת לחלוטין.

יש משהו ממש קסום בחוסר תוחלת המוחלט שבתנועה הזו. מישהו ממש טרח ליצור מנגנון שממיר אנרגיה אלקטרומגנטית לאנרגיה קינטית רק כדי ליצור תנועה מונוטונית וחסרת תוחלת באופן מוחלט. ומישהו במזכירות הקיבוץ טרח וחשב שזה רעיון ממש יפה לתת לחברי הקיבוץ פרח פלסטיק מכוער וחסר תוחלת לחלוטין. ואבא שלי לא טרח יותר מדי לחשוב על מה לעשות עם הדבר המכוער וחסר התוחלת הזה, הוא פשוט נתן לי אותו. ביחד עם שוקולד שבעצמו תמוהה. בקופסה גדולה, 20X20X5cm בערך, עם דפנות עבים, על מצע חוטים מצועצע, יושבת קובית שוקולד בודדת, גדולה אך דקה, ללא מילוי, שוקולד חלב טעים למדי אך עם זאת פשוט באותה מידה, עם עיטור דמוי מצה, שכתוב עליה חג שמח. המון קופסה עם מעט שוקולד. אומרים שהאדם הממוצע מיצר X כמויות פסולת בשנה. מעניין כמה אחוזים מהכמות ממלאות קופסאות מוזרות וגדולות באופן מגוחך.

אז כדי שהתנועה המונוטונית וחסרת התוחלת לא תתבזבז לגמרי טרחתי והקדשתי לה כמה דקות של התבוננות ועכשיו אני מקדישה לה דקות נוספות על מנת לחלוק את המסקנות עם העולם. שעשוע קל אפשר להפיק מהדבר המכוער הזה כאשר מסתירים לו את האור ורואים אותו מאט את תנועתו המיותרת עד כדי עצירה. ואז מחדש אותה כשחושפים אותו לאור. הגדיל לעשות הבוס שלי שכיבה את האור בחדר על מנת לבדוק אם האור הנכנס מהחלון מספיק כדי להזיז אותו. הוא לא. הגעתי למסקנה שמנגנון התנועה מניע את העלים והם בתורם דוחפים את הפרח שמסתנכרן עם העלים. כשנותנים לפרח דחיפה קלה ומוציאים אותו מסנכרון הוא לאט לאט משנה את קצב תנועתו עד שמגיע להתאמה מלאה עם העלים. אם הדחיפה היא כזו שמביאה אותו לפאזה הפוכה מזו של העלים אז הוא נכנס למעין תהודה קלה, משנה את הקצב עד למצב שבו הוא מתואם עם העלים, עוצר את התנודה ומתחיל להתנדנד שוב בפאזה הפוכה וחוזר חלילה מספר פעמים עד שנמאס לו והוא חוזר לנוע ביחד עם העלים באותה תנועה מונוטונית וחסרת טעם.

נראה לי שיש פה מטאפורה כלשהי לחיים אבל אני לא אנסח אותה במילים כי נראה לי שזה יהיה מדכא.

 

עוד מישהו חוץ ממני כששומע את התשדיר בגלגלץ "אמא שלי חושבת שאני ילד" וכו, רוצה לדרוס את 2 הבנות של הקריין רק כדי שיסתום כבר את הפה?

 

זהו, סופי, אני לא אוהבת את הבוס החדש שלי. היום בצהרים פגשנו את אחד האנשים המעצבנים ביותר שהמין האנושי הצליח ליצר. אחד שנולד עם שלט תבעטו בי מודבק לו לגב. לצערי אני מכירה אותו מהלימודים והתקלויות אחדות בעבודה. ומסתבר שגם הבוס מכיר אותו. וכשהוא ראה אותו אורו עיניו כאילו הרגע פגש את בנו האובד. משום מה הבן האובד החליט להצטרף אלינו לשולחן אחרי שכל חבריו סימו לאכול (אם אני היתי יושבת לאכול איתו גם אני היתי מסיימת לאכול מהר). מאחר שפיתחתי מנגנון סינון לקולות מסויימים לא שמעתי את רוב השיחה ביניהם, עובר אורח מסכן שישב ליד המשפחה המאוחדת דיווח לי שלא הפסדתי פנינים מיוחדות. פנינה אחת שכן קלטתי היתה את הבוס אומר לשאר הבשר "אם היתי יודע שאתה משתחרר (עתודאי, כמובן, ולא שיש לי משהו נגד עתודאים, כמה מחברי הטובים ביותר וכו, פיקולו אני מתה עליך, אבל מה לעשות, יש אופי מסויים שמוגדר כעתודאי ואותו נודניק מגדיר את המושג הזה מחדש, בכל מקרה, אם נחזור למשפט שלפני הסוגריים המאד ארוכים האלה "אם הייתי יודע שאתה משתחרר) היתי מנסה להביא אותך אלינו לצוות". בסוף ארוחת הצהרים אני ושני אנשים נוספים שיצא להם להתקל בילד הכאפות אמרנו ביחד ברוך שלא ידע את הבוס בדבר השתחררותו של אותו דבר. ונותר רק להתפלל לפני השינה שהבוס הנ"ל לא יתקל בדברים נוספים כאותו זה ויחליט להביא אותם לעבוד איתנו.

 

כמובן שדווקא כשיש לי מה לכתוב אין אינטרנט ובעלת הדירה בחול ואין מי שיכבה וידליק את הראוטר הארור שלה. אז כרגע הקטע הזה נשמר על המחשב בציפיה לימים טובים יותר. בינתיים הגעתי למסקנה שהתנועה הזו היא החיים שלי. ידעתי שהמסקנה תהיה מדכאת. אני בקרוב הולכת לפרק את הפרח הזה כדי להבין מה לעזעזל גורם לו לנוע.

 

קטע זה נכתב בתאריך 31.3