סתם ככה, כרגיל, אוף.
(הערה, עד שהגעתי לסוף הקטע נגמר לי הכוח ואי לכך לא עשיתי הגהה לקטע. עם הקוראים הסליחה)
נגמר סמסטר. לא ניגשתי למועד א' אז עכשיו אני חייבת לגשת לב'. בכל מקרה אני צריכה להוציא ציון גבוה בקורס כי הממוצע שלי בקאנטים.
נגמר סמסטר. אין תרגילי בית, אין עבודות, אין הרצאה קודמת שצריך לקרוא כדי להבין מה קורה בכיתה. יש מבחן אבל הוא עוד שבועיים ואני לא אתחיל ללמוד אליו עכשיו. אז אין לי מה לעשות ואין לי כוח לעשות את זה. סופ"ש תכננתי לשטוף את הדירה, להזכר מה הצבע המקורי של הרצפה, אבל לא היה לי כוח. סתם טיטאתי את הרצפה וגנבתי לעכביש אחד את הבית כשהרמתי את השמיכה הקלה מהריצפה. בכלל, שמיכה קלה זה קטע בעייתי. אני אף פעם לא מגיעה לעטוף אחת בציפה. כי אם מספיק חם אני ישנה רק עם ציפה ואם מספיק קר אני כבר עוברת לפוך. רק בעונת מעבר אני לפעמים שולפת אותה מהארון וגם אז אני לא מכניסה לציפה כי מחר יהיה חם ואני ארצה להוציא אותה ובכלל חבל על המאמץ. אני חושבת שזו היתה עכבישה כי היתה לה בטן גדולה כזאת והיא היתה ממש לחוצה. והיא התחילה לרדוף אחרי. כשהרמתי את השמיכה היא רצה לעברי, אז חשבתי שהיא סתם מחפשת מקום אחר להתחבא וזזתי מהדרך שלה. אבל היא שינתה כיוון והלכה אלי. אז הלכתי רחוק ממנה, להוריד את המצעים מהמיטה, והיא עקבה אחרי. כל פעם שזזתי היא שינתה כיוון לעברי. בסוף לקחתי מטאטא והעפתי אותה לסלון, שם היא רצה מתחת לספה. כשאני חושבת על זה, יכול להיות שהיא עוד שם ועכשיו היא מסתכלת עלי. יופי, עכשיו הלחצתי את עצמי. מה שבטוח, אני כרגע יושבת עם הרגליים על השולחן.
ראש הצוות שלי בעבודה טען שאני ג'נג'ית. הוא אומר שאין לי בעיה לבעוט אנשים, אפילו יותר בקלות ממנו. ניסיתי לטעון שאני בלונדינית, בעיקר אחרי הביקור אצל הספר, אבל הוא לא האמין. הוא בנאדם יותר ביקורתי ממני, שזה מאד קשה. לא יודעת למה, אבל היום היתי עצבנית עליו. נראה לי שאני סובלת מחוסר תשומת לב. איכשהו יצא שכרגע אני עובדת לבד על גיבוש דרכי עבודה ואין לי פידבק. זה בעיה, יוצא שאני מתלבטת עם עצמי הרבה זמן ועד שאני כבר מצליחה לגבש רעיון שאני שלמה איתו אז הוא בא ומעלה ספקות. וזה לא שאני חושבת שמה שחשבתי עליו זה הכי טוב, פשוט עד שכבר הגעתי לנקודה הזו, אני ממש לא רוצה לחזור אחורה.
בחמישי בערב נסעתי לאמא שלי לאסוף את המטען של הלפטופ שלי שנטשתי אצלה בתחילת השבוע. היא גרה עם חבר שלה שהוא גם אבא של בת כיתה שלי שפעם ביסודי היתה חברה שלי ואז בתיכון נהיתה סוג של כלבה והמון שנים לא סבלתי אותה. אני יודעת (בדיעבד) שכשהינו בכיתה ו' היו בקיבוץ שמועות שאז לא היו נכונות על אמא שלי ואבא שלה. פעם לפני שההורים שלי התחתנו הם היו ביחד. ואז אמא שלי התחתנה אם אבא שלי והוא התחתן עם מישהי אחרת אבל הוא כל הזמן טען שהוא מחכה לה. בקיצור, היו שמועות בקיבוץ, אני בתור סוג של אוטיסטית חברתית כמובן לא שמעתי כלום, אבל אני יודעת שהיא (הבת שלו) כן ידעה על השמועות, בעיקר כי הרכילאית הראשית של הקיבוץ היא סבתא של חברה שלה ושלחה אותה ואת חברה שלה לרגל אחרי אבא שלה כדי לאשר את השמועות. קיבוץ יכול להיות כזה דבר מגעיל. בכל מקרה, בתיכון אני הייתי הילדה הלא פופולרית והיא היתה מהמאגניבות ולכן באופן טבעי שנאתי אותה. וביום חמישי כשבאתי לאמא שלי בפעם הראשונה היא גם היתה שם בבית. בעיקרון חשבתי שאני אשאר קצת אם אמא שלי, אולי נאכל ארוחת ערב ביחד, או סתם ניסע לשתות קפה איפשהו, אבל כשראיתי אותה שם יושבת ומדברת אם אבא שלה פשוט רציתי לצאת. אמרתי יפה שלום, שאלתי אם הכלב בחוץ שלה (כן), לקחתי את המטען ויצאתי. אפילו לא עצרתי לקחת מאמא שלי ספרים. אז עכשיו נשארתי בלי ספר.
אם כבר ספרים- היום בפינת הקריאה: "האמן ומרגריטה". תרגום חדש לספר שמוכר גם בשם השטן ממוסקבה.
אני יודעת, זה מביך שלא קראתי את הספר הזה עד היום. לא תקין בעליל. הבעיה היא שהספר הזה הוא קלאסיקה וההגדרה הרשמית של קלאסיקה היא משהו שכולם רוצים לקרוא יום אחד אבל אף אחד לא קרא. אני גם לא מתלהבת מקלאסיקות. קראתי את התפשן בשדה השיפון ולא מצאתי בו שום דבר מיוחד. בניגוד לקלאסיקות אחרות, מהספר הזה מאד נהניתי. הספר הזה מטורף משהו, הזוי. מרשה לעצמו לתאר דברים מוזרים בצורה סתמית. הספר מתרחש בשני מוקדים, במסוקבה ובעירשלם, שזה תרגום לתעתיק הרוסי של השם שהוא וריאציה על השם ירושלים. מה שקצת מייגע בספר הזה זה הניסיון של המתרגם להתחכם, בעיקר בתרגום השמות. בסוף הספר יש פרק שלם של הערות המתרגם לכל פרק. מצד אחד זה טוב שההערות מופיעות בסוף ולא קוטעות את רצף הקריאה. מצד שני ההתחכמויות האלה קצת מכבידות כשמנסים לזרום עם הקריאה ויכול להיות שאם ההערות היו קצת יותר נגישות היה אפשר להחליק אותן יותר בקלות.
התיאור של הדמויות בספר מאד ציורי, קל לדמיין את ההתרחשויות כמו במחזה, כמו גם את התפאורה. הצורה שבה הוא מסופר היא של סופר שיודע, אבל לא הכל. הוא מתאר את ההתרחשויות כמו שהוא רואה אותן, אבל יותר לעומק. הוא גם מנהל איתנו, הקוראים דיונים. יש לו חוש הומור ואירוניה דקה. הדמויות משעשעות למדי, בעיקר החתול. טוב נו, יש לי חיבה לחתולים שחורים. גם השטן עצמו נותן כמה רגעים איכותיים של אירוניה דקה. האמן ומרגריטה מצד שני, קצת חסרי משמעות. קודם כל, פוגשים אותם רק באמצע הספר, אחרי שכבר הספקנו לפגוש ולהזדהות עם הרבה דמויות אחרות. דבר שני, הם לא משפיעים, הם פשוט זורמים. אין להם יותר מדי מחשבות. בכללי, רוב הדמויות בספר נכנסות, יוצרות חיבור אל הקורא ואז יוצאות. זה קצת כבד רגשית להיקשר לדמות מסויימת ואז להפרד ממנה רק כדי לראות אותה מופיעה שוב למשפט או שניים אחרי כמה פרקים, אבל זה יוצר עניין.
הספר הזה מצריך ריכוז ויכולת עקיבה גבוהה, בעיקר עם השמות הרוסיים של הדמויות והעובדה שכמעט לכל דמות יש 3 שמות, לא כולל כינויים, וכל פעם מתארים את אותה הדמות עם קומבינציה אחרת על השם שלה. גם כמות האנשים ואירועים מצריכה זכרון טוב לשורות. ובנוסף לכך, ההערות בסוף הספר גם הן מוסיפות אתגר. בקיצור, לא פשוט.
ספר טוב שבהחלט לא עונה להגדרת קלאסיקה.
יש לי חלומות מוזרים שכוללים טיולים ומקומות בחו"ל שאין לי מושג איפה הם והרבה אנשים, חלק מהם אנשים אמיתיים מהחיים האמיתיים שלי. היום למשל חלמתי שאני במין סוג של הישרדות שנמשך 3 ימים (גם כן הישרדות) ובשלושה ימים האלו היתי בלי פלאפון ודאגתי שבעבודה יצטרכו אותי ואני לא אהיה זמינה. דרוש פסיכולוג טוב או סתם מישהו שאוהב להמציא שטויות.
איך את חיה עם הידיעה שעכבישה חיה נמצאת במחיצתך ברגעים אלו ממש?! אם אני רואה ייצור חי (שאינו בנאדם, שממית או חתול) בבית שלי, הוא נמצא דקות ספורות לפני המוות (אלא אם אני לא מצליחה לתפוס אותו ואז כדאי לו מאוד לברוח מתחום הבית שלי כי בפעם הבאה לא יהיה לו מזל כזה).
השבמחקלא מגניבים החיים בקיבוץ, לפי הסיפורים שלך. במצבך, סביר שהייתי מתנהגת כמוך, אבל אני חושבת שעדיף היה לו היית נשארת וקצת מדברת עם אותה בת כיתה לשעבר ויוצרת איזו חברות שטחית כדי שלא יהיה לך מוזר להיות בבית של אמא שלך כשהיא שם, בשביל עתיד נעים יותר.
המחשבה על עכבישה חיה מתחת לספה פחות גרועה מהמחשבה על גופה של עכבישה מרוחה על הרצפה, בעיקר אם ההשערה שלי בקשר למה שיש לה בבטן נכונה. זו הסיבה היחידה שאני לא מסוגלת להרוג שרצים. הג’יפה שנשאר מרוח אחריהם מגעיל אותי יותר מהם.
השבמחקהצביעות הזו של שיחה שטחית כבר קיימת כל פעם שאני פוגשת בת מחזור שלי שלא סבלתי בנעורי. ככה זה בקיבוץ, אין ברירה כי כולם תקועים בתחת של כולם.
את בחברה טובה, כי גם אני לא הואג עכבישים בבית. הדבר הזה נראה לי אכזרי מדי שאני לא יכול לעשות אותו.
השבמחקלא נבסל להוציא מהעבר חברה מהמחזור שנשכחו מרצון, ודווקא כאילו שלא היו נסבלים, אבל נדמה לי שאין לך ברירה של ממש.
הבעיה עם להרוג עכבישים היא לא האכזריות, אלא האיכסה שנשאר אחרי שמועכים אותם
השבמחק