אופציות נסגרות, אופציות נפתחות

בדיוק כשהגעתי למסקנה שהדרך היחידה שלי למצוא איזשהו מרצה שיסכים להנחות אותי לתזה זה לשכב איתו, קיבלתי דואל מדיקן לימודי הסמכה: תקנות בנושא - איסור קיום יחסים אינטימיים בין בעלי קשרי סמכות וכפיפות בטכניון. בקיצור, אסור לקיים יחסים אינטימיים בין בעלי קשרי סמכות  וכפיפות. קשר סטודנט ומנחה נכלל בהגדרת קשר סמכות. באסה, הלכה הדרך הזו. גם קשר סטודנט-מתרגל נכלל בהגדרת קשר סמכות. ז"א הלכה האופציה לשכב עם מתרגל בשביל ציון. אין ברירה, נצטרך להשקיע בלימודים.

אבל, כמו שאומרים, כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון (כי אחרת נהיה לו מחניק). קיבלתי בסקייפ את ההודעה הבאה:

There are thousands of unhappy married women and men in every city, but they DO NOT want to leave their spouse. They want to stay married, but they want to have an affair without ever being caught. Our dating community is extremely popular!

Having an affair can be stressful because you never know if the other person involved is going to get attached to you. You just want to have an intimate encounter and nothing else.

A great thing about this Discreet Dating Community For Married People is that there is no cost to join. You can check it out, see if you like it, and then begin contacting married people for secret intimate encounters.

Press here if you want to have an affair with a married person:
http://www.treatyourselftonight.com

בקיצור- הזמנה להצטרף לקהילת אנשים נשואים שמעוניינים לשכב עם אחרים באופן דיסקרטי ובלי רגשות מעורבים (לא מחקתי את הקישור, למעוניינים). עכשיו אני יכולה להתחתן בראש שקט. אני יודעת שאם אני רוצה יש לי את האופציה להצטרף לקהילה בלי כל הכאב ראש הכלול בבגידות בד"כ. מעניין אם שני אנשים בקשר סמכות וכפיפות בטכניון יכולים להשתייך לקהילה ביחד ואם כן, האם בעל הסמכות צריך לדווח על כך לממונה עליו.

אין דבר כזה יום אחד

יום אחד זה יקרה...

יום אחד אני אעשה...

יום אחד ...

אין דבר כזה!!!

 

דברים לא יקרו יום אחד, מה שקורה עכשיו זה מה שימשיך לקרות.

ומה שאתם רוצים שיקרה תצטרכו לגרום לו לקרות.

אנשים לא צריכים להגיד יום אחד... אנשים צריכים להגיד לעצמם אני רוצה שזה יקרה ואני הולך לגרום לזה לקרות

החיים זה לא סרט ודברים לא קורים לאנשים סתם.

אנשים מבלים חיים שלמים במחשבה שיום אחד זה יקרה ואז מתים ממורמרים על כך שזה לא קרה.

או שהם מאשימים את ההורים. בלי סיבה אמיתית. סתם כי כיף להאשים את ההורים. אבל אף אחד לא יכול להגיד באמת שההורים שלו אמרו לו שיום אחד זה יקרה. חוץ מסימבה שאבא שלו אמר לו שיום אחד כל זה יהיה שלו. ואז סימבה גדל בתחושה של סבבה, יום אחד כל זה יהיה שלו ותראו מה קרה לו. באמת כל זה נהיה שלו אבל כמה ח** הוא אכל בדרך רק בגלל שהוא הניח שדברים פשוט קורים. הקונה מטטה, יום אחד כל זה יהיה שלי.

להגיד יום אחד זה יקרה זה בריחה מאחריות. אני לא אגרום לדברים לקרות, הם פשוט יקרו. אני לא אעשה את זה עכשיו, יום אחד אני אעשה את זה. מתי? יום אחד. בלי התחיבויות. לא עכשיו, אין לי זמן. פעם אחרת, אחרי החגים, יום אחד.

 

כי גם אני רציתי לכתוב על הנושא החם

שוב סופ"ש בקיבוץ

מי אמר רגרסיה ולא קיבל.

אני לא יודעת מה יש לי. היה לי מבחן אתמול. תכננתי להתחיל ללמוד סופ"ש, להמשיך בערבים וביום רביעי לקחת חופש מהעבודה. סופ"ש לא למדתי. במהלך השבוע לא למדתי. יום רביעי לקחתי חופש, נסעתי לטכניון, ישבתי כמה שעות בסיפריה עם הלפטופ, אבל אז גיליתי ששכחתי להביא דפים והחלטתי שאני לא יכולה ללמוד בלי לכתוב על משהו. אז חזרתי הביתה תוך כדי שכנוע עצמי שאני אצליח לשבת ללמוד. לא למדתי. רביעי בערב החלטתי שאני לא ניגשת למבחן. לא חשבתי שאני אכשל בו, אם היתי נכשלת היתי יכולה לגשת למועד ב', הפחד שלי הוא שאני אקבל ציון עובר אבל לא טוב (תואר שני אי אפשר לגשת למועד ב' רק כדי לשפר ציון). המקצוע הזה הוא מקצוע שאני טובה בו, תכלס זה מה שאני עושה בעבודה, אז אם יש איזהו מקצוע שאני צריכה לקבל בו ציון טוב זה זה. אז לא ניגשתי למועד א'. אבל כבר לקחתי חופש מהעבודה ובכל מקרה תיכננתי להתחיל עבודה שאני צריכה להגיש ביום ראשון. אז בבוקר הלכתי לספריה והתחלתי לעבוד. דווקא התחיל לא רע, יש סיכוי שהעבודה הזו תהיה טובה, אם אני רק אצליח לסיים אותה בזמן.

בצהרים קבעתי לי תור למספרה. חשבתי שאני אהיה אחרי מבחן ולא יהיה לי כוח לכלום ואין כמו ישיבה של שעה אצל הספר כתירוץ המושלם ללא לעשות כלום. בסוף היתי שם שעתיים וחצי. שעה ורבע רק לקח לבחורה לעטוף לי את כל השיער בנייר כסף. עוד חצי שעה ישבתי עם ראש עטוף בניירות כסף כי המכונה הזאת שמבשלת את הראש לא עבדה. אני לא סובלת את כל התהליך הזה של לעשות גוונים בשיער אבל אני ממש אוהבת את התוצאות וגם אמא שלי מנדנדת לי הרבה זמן שאני צריכה לעשות שוב גוונים כי זה יפה לי. עוד 3/4 שעה הלכה על לחכות לספר הראשי שיתפנה אלי, לחכות לבחורה שתיבש לי את השיער כי הספר הלך להתפלל מנחה ולחכות לבחור שיקח ממני כסף (דווקא זה הלך די מהר). בסוף בזבזתי הרבה זמן אבל אני מרוצה. כרגע השיער שלי נראה יותר בלונדיני (אני בלונדינית גאה) ויותר מסודר.

ברביעי בערב כשהחלטתי סופית שאני לא הולכת למבחן והרגשתי רע עם עצמי בעקבות זאת התקשרתי לאמא שלי. לא יודעת למה עשיתי את זה, בד"כ כשאני במצב רוח רע הדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר איתה. איכשהו היא גורמת לי להרגיש יותר רע כשהיא מתעקשת לחפור או סתם לשאול אותי כל מיני שאלות שמזכירות לי שאני לבד ואין לי חברים. אבל הפעם זה לא היה ככה. אמרתי לה שאני לא ניגשת למבחן והתגובה שלה היתה לגמרי זה בסדר, את יכולה לגשת למועד ב', שום בעיה. אין כמו המעטה בבעיות מצד אחרים לגרום לי להרגשת זה לא נורא. ואז היא אמרה אז אם את לא ניגשת למבחן ולא הולכת לעבודה מחר זאת אומרת שיש לך זמן אז אולי נעשה משהו ביחד? רעיון טוב. אז בערב הלכנו לסרט והחלטתי שאחריו אני אשאר לישון אצלה כי ככה אני אצליח להיות יותר יעילה עם העבודה שצריך לעשות. אז נסעתי לקיבוץ לקחת אותה, רק ששכחתי שחמישי בערב זה זמן לא טוב להיות בכביש. נסיעה לקיבוץ וחזרה לחיפה שאמורה לקחת 20 דקות כל כיוון לקחה כמעט שעתיים אחרי שעשינו עיקוף קטן לדלג על עומס אחד. הגענו בדיוק בזמן לסרט. שרלוק הולמס, עיבוד חופשי בבימוי גאי ריצ'י (לוק סטוק ושני קנים מעושנים, סנאצ'). הסגנון מאד אופייני לבמאי והעלילה מעניינת אבל לא אופיינית לסיפור שרלוק הולמס. ממולץ למי שמכיר את עבודות הבמאי ואוהב אותן.

הפסקה לקפה

חזרה מהפסקת קפה.

אז בסיכומו של דבר נשארתי לישון אצל אמא שלי והתעוררתי מוקדם בבוקר כדי להתחיל לעבוד. נכון שכרגע אני לא באמת עובדת אלא כותבת פה אבל זה תיכף יעבור, מבטיחה. בינתיים האח החייל שלי התקשר מהתחנת אוטובוס ביקנעם אז נתתי לאמא את האוטו שתאסוף אותו (הוא חייל, הוא עדיין לא צריך לתפוס טרמפים). אז שתינו קפה ביחד, אמא שלי, החבר שלה ואח שלי. היא שכחה שעברתי לחצי כפית סוכר אז הקפה היה מתוק מדי. איזה הרגשה נחמדה זה שכפית אחת סוכר זה מתוק מדי, זה אומר שבאמת נגמלתי מהמתוק של הקפה. אני די מחבבת את החבר של אמא שלי. הוא לא מנסה למצוא חן בכוח. יש לו מין אדישות מרגיעה כזאת, שלא גורמת לאי נוחות. עכשיו אח שלי מכין ארוחת בוקר (החיים הטובים של שישי בבוקר). ואני תיכף מתחילה לעבוד. מבטיחה.

סתם

אני צריכה ללמוד למבחן אז אני עושה הכל כדי לא ללמוד. אפילו סידרתי את התיקיה של המקצוע במחשב.

קר לי. מה נסגר עם הקור הזה? הרדיאטור שלי קפא. היה כל כך קר שיום חמישי לא הלכנו לשחות. טוב, אני לא הלכתי לשחות כי היה קר, האחרים לא הלכו לשחות כי רק אני מספיק אסרטיבית להזיז אנשים ללכת לבריכה באמצע היום.

היום בלילה התעוררתי עם כאב ראש נוראי. האשמתי את המחסור בחמצן, אז פתחתי חלון במקלחת וקפאתי אז סגרתי אותו. האשמתי את עצמי בהתיבשות אז הכרחתי את עצמי לשתות כוס מים, מה שגרם לי לבחילה. האשמתי את היובש אז  שמתי מים במתקן הזה שיושב על הרדיאטור  אבל הרדיאטור לא התמודד עם הקור והמים חישבו כמה זמן יקח להם להפוך לקרח. בסוף נכנעתי לקסם הכימיה ולקחתי אקומול. במשך עוד כמה דקות המשכתי להתפתל מכאבים ואז נרדמתי והתעוררתי בלי כאב ראש. כנראה שמשהו עזר.

השבוע היה לאמא שלי יומולדת. במזל נזכרתי בזה כשהסתכלתי על היומן באאוטלוק והתאריך נראה חשוד משהו (הראשון לשני, קל לזכור) אז התקשרתי. בד"כ כשיש יומולדת במשפחה המצומצמת אנחנו נוסעים בסופ"ש למסעדה. לא יודעת אם זה משפחתיות מזויפת או באמת רצון אמיתי לשמור משהו, הרי ההורים שלי לא חיחד ולכל אחד מהם כבר יש מישהו אחר. אבל יש בזה משהו נעים, להעמיד פנים שאנחנו עדין סוג של משפחה. הנחתי שגם הפעם זה יהיה ככה אבל אז אמא שלי התקשרה לשאול מה שלומי ואמרה שלא תוכנן משהו כזה. אז התקשרתי לאבא שלי לשאות למה לא תוכנן משהו כזה, הוא אמר שבת הדוד שלי, בת 10, שאלה אותו לאן נסענו לחגוג יומולדת אז הוא הניח שנסענו בלעדיו ולא סיפרנו לו. כמובן שהוא לא חשב לשאול אף אחד. אינטרקציה אם אנשים היא לא הצד החזק שלו. אז אמרתי לו שלדעתי כדאי שניסע, אמא שלי אומרת שזה לא משנה לה אבל אני יודעת שהיא תעלב אם לא נציין את היומולדת בשום צורה. אחשלי האמצעי לומד לפסיכומטרי אז אני מקווה שהוא יהיה מספיק מתחשב ויבוא איתנו בכל זאת.

יש לי בוס חדש בעבודה. רה-ארגון במחלקה שאני עובדת בה הביא לכך שהאדם שעובד במשרד מול זה שלי הוא עכשיו המנהל שלי. מבחינת עבודה זה לא משנה הרבה כי אני עובדת בעיקר תחת מוביל הפרוייקט, אבל מבחינת התנהלות במחלקה הולך להיות מעניין. הבוס החדש הוא אדם עם דרישות מאד גבוהות מעצמו ומהסובבים אותו. הוא רוצה להתחיל תוכנית השתלמויות של כל האנשים במחלקה, פנימיות וחיצוניות. זה טוב, תמיד טוב ללמוד דברים חדשים ולהתמחות בישנים. גם העובדה שמשעכשיו הבוס שלי יושב מולי היא שינוי, לטובה ולרעה. לטובה כי עכשיו יהיה הרבה יותר קל להגיע אליו, לרעה, כי תמיד טוב שיש מרחק בין ההנהלה לביני.

זהו. כמו שכתוב בכותרת, סתם. שום דבר מעניין.

קר לי

חלום רע

חלמתי שאני מוקפת ערפדים. בהתחלה עוד היו כמה אנשים שלא היו ערפדים ומשום מה הערפדים התחילו לתקוף רק אחרי 6 בערב. אבל אז כבר היה חושך ואני וכל שאר האנשים שלא היו ערפדים ניסינו לברוח אבל לא ראינו כלום כיה היה חושך והיה לנו רק גפרור אז לא יכלנו לדעת מי כבר הפך לערפד ומי לא. ולאט לאט כולם הפכו לערפדים חוץ מילדה אחת שאני ניסיתי לשמור עליה עד שהערפדים דרסו אותה עם טרקטורון. בסוף כולם היו ערפדים חוץ ממני וכולם נעלמו ואני נשארתי לבד בעולם. מתישהו כבר הבנתי שזה חלום אבל חלום רע ושאני לא אשן טוב אם אני לא אתעורר. אז ניסיתי להתעורר אבל בשביל זה היתי צריכה להזכר איפה אני ישנה כדי שאני לאדע לאן להתעורר. אבל הצלחתי להזכר רק בחדר שהיה לי בדירה הקודמת שלי. בסוף מצאתי כלב שבתחילת החלום נורא הפחיד אותי והחלטתי שאם הוא ינשוך אותי אני אתעורר מהכאב. אז התקרבתי אליו והתכופפתי והוא נשך אותי בצוור ואז באמת התעוררתי.

התעוררתי מזיעה לגמרי אבל לא יכלתי לצאת מהמיטה כי היה לי קר. בסוף הכרחתי את עצמי לקום וללכת לשתות רק כדי להעביר את החלום הזה. לא עזר.

חזרתי לישון וחלמתי שאני קמה והולכת לעבודה. בעבודה חשבתי על החלום שהיה לי ושמחתי שזה רק חלום אבל הבחור שאיתי בחדר נעל את הדלת. שאלתי אותו בצחוק אם זה בגלל החלום והוא אמר שכן. אז ניסיתי להרגיע אותו שזה בסדר, זה רק חלום ואני כבר יודעת להתעורר מחלומות (או ככה חשבתי). בכל מקרה המנעול על הדלת היה חסר טעם כי ברגע שמישהו אחר מהעבודה ניסה להכנס הוא נכנס בלי בעיה והדלת עם המנעול סתם הפריעה לי לעבוד. באמצע היום היתי צריכה ללכת להביא משהו מהבית אבל אמא שלי נעלה את הבית כי היא לא רצתה שהערפדים מהחלום יבואו. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוד שהחלום לא באמת נגמר. כשחזרתי לעבודה היו שם הרבה אנשים שכמו שחשדתי התבררו כערפדים. כבר לא פחדתי מהם אבל זה היה ממש מציק שהיתי צריכה להדוף אותם ממני כל הזמן. הבנתי שאני צריכה שוב להתעורר אבל הפעם ממש לא יכלתי להזכר איפה אני ישנה אז הבנתי שכדי להתעורר אני צריכה להגיע אל אמא שלי שתעיר אותי.  בינתיים כבר נהיה בוקר (למרות שלא היה לילה בחלק הזה של החלום) ואני ידעתי שבכל מקרה עוד מעט השעון יצלצל ורציתי לההתעורר כדלי להספיק לישון קצת בלי חלומות רעים. הלכתי בשבילי הקיבוץ וכל האנשים שאני זוכרת מהקיבוץ שהפכו לערפדים ניסו לנשוך אותי והיתי צריכה לדחוף אותם. גם כשהגעתי לבית של אמא שלי שיהיה נעול והיתי צריכה לטפס דרך החלון כדי להכנס, היו שם שתי ילדות שניסו לנשוך אותי והיתי צריכה לדחוף אותן מהחלון. ביקשתי מאמא שלי שתעיר אותי אבל היא רק צחקה עלי.

בסוף השעון שלי צלצל וקמתי בהרגשה רעה.

כשהיתי ילדה חלומות רעים תמיד באו אצלי עם חום גבוה. אני מקווה שאני לא אפתח משהו בזמן הקרוב.

דיכאון של שעת לילה מיותרת

רוצה לישון ולא יכולה. מרגישה רע ולא יודעת למה. תקועה במקום. לא כתבתי פה כבר הרבה זמן. מנסה לחשוב על מה קרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. כלום לא קרה. תקועה במקום. שני סופשים אחרונים היתי אצל אמא שלי בקיבוץ. לפני שבועיים לסבתא שלי מצד אבא היתה יומולדת. היא גרה בדרום הרחוק, איפה שעפים קסאמים, והיה לאבא שלי מאד חשוב שנבוא אליה. בצדק, סה"כ יומולדת 80 זה לא סתם. הבעיה היא שצריך לצאת בשבת מוקדם בבוקר. אז באתי בשישי בערב וישנתי אצל אמא שלי. וכמובן כל השישי עשיתי ש"ב. לפני שבוע מיום חמישי לא היה לי אינטרנט והיתי צריכה משהו בשביל הש"ב (כמה לא צפוי). אז שישי בבוקר לקחתי את הלפטופ ונסעתי לאמא. רציתי לחזור בערב לדירה שלי אבל היא אמרה תשארי וחבל שתסעי.אמרתי שאני רוצה ללכת לחד"כ כושר, אז היא אמרה תלכי אם אח שלך לחד"כ בקיבוץ. בטח, רק זה חסר לי, ללכת לחד"כ בקיבוץ. כאילו שאף פעם לא עזבתי. בזמנים אחרים היתי פשוט מנפנפת אותה ונוסעת אבל לא יכולתי. אז נשארתי לישון אצלה גם בשישי הזה. רגרסיה, חזרה לאמא. ושבת שוב לא הלכתי לחד"כ. בתחילת הקיץ הכנסתי את עצמי למשטר כושר ואוכל וירדתי8 ק"ג. וזה לא שהגעתי להיות רזה, פשוט התחלתי ממצב קשה. בחודש האחרון עליתי 2. זה לא שאני תקועה במקום, אני חוזרת אחורה. גם הזנחתי את החד"כ וגם תפס אותי רעב שלא נגמר. אני חושבת שזה בגלל הגלולות. פעם אחרונה שהלכתי לגניקולוג לקבל מרשם התלוננתי לו על כאבי מחזור. הוא אמר לי לעשות ניסוי: לקחת את הגלולות 3 חודשים ברצף. שנבדוק אם יש כאבים גם אם אין מחזור. עוד שבוע וחצי נגמר הניסוי. אז לא היו לי כאבי מחזור, אבל כן היו כאבי טרום מחזור. מה שגרם לי לחשוב שזה מעניין איך הגוף שלי הסתנכרן לגלולות. הרי מחזור טבעי של אשה לא אורך בדיוק 4 שבועות, אלא אם היא על גלולות. אבל אצלי הכאב בא בדיוק רגע לפני שנגמרת החפיסה. והוא הגיע ככה גם כשלא עשיתי הפסקה בין חפיסה לחפיסה. בכל מקרה, אמנם לא היו כאבים אבל כן היתה לי הרגשה רעה + רעב מטורף שנמשכו כמה ימים. אני כבר מעדיפה את הכאב. לפחות אני יודעת מתי הוא יבוא ומתי יעבור.

נגמר סמסטר, צריך להגיש עבודה, קודם צריך לכתוב אותה. יש עוד תרגיל בית אחד לא חובה אבל כדאי לפתור אותו כי מה שמופיע בתרגיל אחרון בהסתברות גבוהה יופיע גם במבחן, וצריך ללמוד למבחן. לפחות את החובות בקורס השלישי סיימנו כבר. יומיים אחרי שסיימנו את התרגיל האחרון לשותף שלי נולד ילד. ילד טוב, לא רצה להפריע אז חיכה שנסיים. אין לי מושג מה יהיה אם התואר שלי. חשבתי לקחת הפסקת לימודים אבל אני לא בטוחה שאני במצב אקדמאי מספק בשביל זה. אני לא רוצה לוותר על תזה אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה לעשות עכשיו תזה ואני בכלל לא בטוחה שיש לי איזשהו סיכוי למצוא מרצה שגם אני ארצה לעבוד איתו וגם הוא ירצה להנחות אותי.

אני רוצה לישון. אני רוצה לישון מחר כל היום. אני רוצה שיקרה משהו. אני חושבת שאני אהיה לבד תמיד. נראה לי שזהו, פספסתי את הרכבת. הגעתי לגיל הזה שכבר אין לי סיכוי. אני כל כך רגילה להיות לבד שאם אני אהיה עם מישהו אני לא אדע מה לעשות. אני אקלקל את זה איכשהו. אם בכלל אני אהיה עם מישהו.

החיים שלי הגיעו לנקודת מינימום יציבה ונתקעו שם. יותר הם לא ייזוזו, אני לנצח אהיה באותו מקום. בסוף אני אכנע.

יומן קריאה- אלנבי

אני לא אוהבת את גדי טאוב. הוא פלצן. הייתי בהרצאה שלו בערב שבועות בנושא אהבה. הוא הפשיט את המילה מכל רגש ונתן לה ניתוח יבש ואינטרסנטי כשהוא מנסה להוכיח שאהבה זה עסק אגואיסטי לחלוטין. יש לו גם מאמר קוטל על הספר באדולינה. באדולינה הוא ספר די טפשי אבל חמוד ולא מזיק. אם היתי קוראת את המאמר לפני הספר הייתי בטוחה שמדובר במשהו לפחות מסדר גודל של מיין קאמפ מבחינת התעמולה שבו.

אני גם לא כל כך אוהבת סופרים ישראלים צעירים. יש מין נטייה בקרב סופרים צעירים לכתוב בגוף ראשון מפי אחת הדמויות, בד"כ דמות סתמית למדי, מה שמאפשר לסופר להשתמש בשפה יומיומית, ללא עומק. גם אם הסיפור לא כתוב בגוף ראשון, המספר שומר על סגנון סיפור שמתאים לדמויות, לא מתעלה מעליהן.

בספר הזה המצב לא שונה, להיפך. הספר כתוב מאד פשטני ובשפה דלה שמתאימה את עצמה לדמויות. וזה עיקר הקסם בו.

הספר מספר על תל אביב כפי שהיא קיימת בדמיון של תל אביבים. תל אביב של מטה שחייה רק בלילה מתחת לאף של האנשים הרגילים. עיר שמאוכלסת בעיקר בבריונים וזונות וירושלמי שטעה בפניה. הספר מאד אלים ומאד גס. מכיל בעיקר סצנות מין ומכות ושילוב של השניים. המין משפיל והאלימות יבשה וקרה. אין דברים יפים בספר הזה, אין עדינות. העולם של הספר הוא עולם חסר רגש. גם השפה של הספר חסרת רגש. הסיפור מסופר כמעט באדישות, במשפטים קצרים, לפעמים בני מילה אחת. אין תיאור רגשות, יש בעיקר דיווח יבש. הספר קופץ מדמות לדמות בסדר כמעט כרונולוגי, למעט מעט קפיצות בזמן שבאות מאינטרקציה בין הדמויות ומחוסר היכולת של הסופר לעקוב אחרי שתי דמויות במקביל.

יש בספר 3 דמויות עיקריות: בעל מועדון לילי הוא הבחור הטוב, זה שמנסה להיות מוסרי אבל לא להסתכסך עם העולם התחתון שאליו הוא קשור בעצם היותו חלק מתל אביב של מטה. בסוף היום כל מה שהוא רוצה זה לקחת את הילד מהגן לפני שצריך להחזיר אותו לגרושתו. השותף של בעל המועדון הוא חלק מהעיר. הוא בעל ההתאמה האקולוגית הטובה ביותר לסביבה. הטבעיות שבה הוא רואה את העולם מדגישה את החוסר טבעיות שאנחנו רואים. ובנוסף יש את הירושלמי שנמשך לאפילה של העיר עד שהוא נשאב אליה והיא סוגרת עליו. שלושתם מאוהבים בחשפניות שלא מכירות את המושג look, don't touch וכמובן לא יודעות מה זאת אהבה. בנוסף אליהם הסיפור עתיר ברוסים ודוסים שמתחרים ביניהם למי יש נפש יותר אפלה.

הספר מושך באפלה שלו, בהרגשה הרעה שהוא נותן שעושה טוב. כולנו אוהבים להאמין שיש מקום כזה באמת ולמרות שהוא מפחיד אותנו אחנו רוצים את היכולת להציץ לשם, לראות את האלטרנטיבה לחיים הרגילים והמשעממים שלנו. זה מה שהספר נותן וזו הסיבה שלא רציתי להניח אותו מהיד.

נקודה שקצת הפריעה היא היא המקומיות של הספר. תל אביב מתוארת שם לפרטי פרטים, כולל שמות רחובות, מסעדות ובתי עסק, אמיתיים ובדויים. כאילו הסופר מניח שכולנו מכירים את תל אביב ולכן חשוב לו מאד לציין שהגיבור הלך הביתה מאלנבי דרך גאולה ומשם לבן יהודה דרך מגדל שלום, כאילו שיש בשמות האלה המון מידע (אני יודעת שהרחובות האלב לא באמת נפגשים, זו הדגמה בלבד). מלבד זאת, חוץ מתל אביב קיימים בספר רק עוד שני מקומות, ירושלים ואילת. ובניגוד לתל אביב שמלאה במועדונים, מסעדות, בתי קפה, פיצוציות, משרדים ועוד, כל מה שיש בירושלים ואילת זה משפחות של הדמויות. וחברה לשעבר.

לסיכום, ספר מומלץ לבעלי קיבה חזקה שרוצים להציץ לצד האפל מבלי להפגע.