אז היום נפגשתי עם אחד. באופן לא ממש מפתיע גם הוא למד בטכניון, באותה פקולטה כמוני. מי שאמר שהפכים נמשכים לא יודע על מה הוא מדבר. בני אדם הם יצורים נרקיסיסטים ולכן נמשכים לאנשים שמזכירים להם את עצמם. כשהייתי צעירה יותר, בערך בתקופת הצבא, דווקא הייתי נרתעת מאנשים דומים לי ודווקא הייתי מחפשת אנשים ככמה שיותר שונים ממני. אבל באותה תקופה ההערכה העצמית שלי היתה בקרשים ככה שיכול להיות שכחלק מתהליך ההשלמה שלי עם עצמי (מה שאנשים אוהבים לקרוא לו התבגרות) למדתי לאהוב את מי שאני ולכן גם לאהוב אנשים דומים לי.
לעניינינו, בחור נחמד, מעניין, אוהב לדבר. אני אוהבת אנשים שאוהבים לדבר הרבה, אני אוהבת להקשיב אבל הערב הרגשתי שאני לא ממש מצליחה להכניס מילה. יכול להיות שזה לחץ של פגישה ראשונה, או שזה בגלל שילידי מזל תאומים הם טיפוסים מאד מוחצנים ובגלל שהוא מאמין באסטרולוגיה הוא החליט לנהוג בהתאם. ואיכשהו כל פעם השיחה חזרה לטכניון. קורסים, מרצים, מיתולוגיות. גם אני נהניתי בתואר הראשון אבל די, עברנו את זה. תמשיך הלאה. שוב, פגישה ראשונה, יכול להיות שזה לחץ או שאני סתם יותר מדי ביקורתית.
כשהתקבלתי לעבודה עברתי מבחני פילת. אחרי הקבלה היתה לי פגישה עם פסיכולוגית תעסוקתית שסיפרה לי על תוצאות המבחנים. היא אמרה בעיקר שאני מאד ביקורתית. יכול להיות שההערה שלי על העובדה שבכוח אדם יודעים בעיקר להכין מצגות ממש מושקעות תרמה משהו לרושם הזה. בכל מקרה, היא גרמה לי לחשוב על זה כל הדרך חזרה למשרד, שם עובד אחר שהתחיל לעבוד יחד איתי אמר לי שגם לו היא אמרה שהוא ביקורתי ושזה בסדר, לפי זה בעצם בחרים אצלנו אנשים לעבודה ככה שאנחנו צריכים להתגאות בכך. אבל עדיין, מאז אני יותר משקיעה בעניין, זה לא שאני לא ביקורתית כלפי אנשים, אני פשוט מנסה לא להראות את זה. אני משתדלת להיות סובלנית ולהתאים את הציפיות שלי לאנשים איתם אני מדברת. ובאמת, אני חושבת שאחרי שמתגברים על הרצון הראשוני לתגובה עויינת התקשורת עם אנשים נעשית הרבה יותר קלה. ולמרות שמאד קל ליפול לרושם ראשוני, תמיד צריך לתת לאנשים הזדמנות שנייה. כמעט תמיד. לפעמים המצב ממש קיצוני וברור שאין טעם לתת הזדמנות שנייה אבל בד"כ יש מקום לשיפור ולכן כדאי לתת לאנשים הזדמנות שנייה לעשות רושם. לפעמים.
ומעניין לעניין, כי שתיתי קפה בטעם אגוז, שהיה מתוק מדי אם אתם שואלים, ועכשיו אני לא אצליח להרדם בכל מקרה אז אני פשוט אמשיך לכתוב עד שימאס. בשבת חגגנו יומולדת 7 לבת דודתי. עקב עצלנות נפוצה אצלנו במשפחה נהוג שההורים של ילד היומולדת קונים מתנות בשם כל הקרובים, ככה שהילדה קיבלה מה שההורים שלה מצאו לנכון לקנות לה. וכאן בא לידי ביטוי הצד הביקורתי שעליו דיברתי קודם. מתנה אחת היתה ערכת איפורציור בראצ' (או איך שלא קוראים להן). הערכה מגיעה עם איפור וחוברת ציורים בה מופיע כל פעם ציור של ילדה אחרת עם כמויות איפור על הפנים ולאחר מכן אותו ציור בלי צבע כדי שהילדה תוכל לצבוע את הציור ואת עצמה. אכן חינוך טוב מגיל צעיר. מתנה אחרת, לגמרי לא ברורה לי, ספר 500 שאלות נכון לא נכון. אני לא יודעת איזה הוצאת ספרים החליטה שזה חינוכי להוציא ספר כזה. אוסף של משפטים שלכל אחד צריך לקבוע אם הוא נכון או לא ובסוף דף אחד עם טבלה של התשובות הנכונות. בלי פירוט. למשל מופיע המשפט "הפנינה הכי גדולה שנמצאה נמצאה בים הצהוב בשנת 1953 ע"י דייג סיני והיא בגודל של כדורגל". תשובה: לא נכון. אני שואלת אותכם, מה הקטע? מה הילדה אמורה להפיק מספר כזה? או משפט אחר "לוויתן שוקל כמו 30 פילים". נכון. איזה פילים? איזה לוייתן? איפה כן מצאו את הפנינה הכי גדולה? what the fuck? נראה כאילו אפשר למכור לילדים כל זבל שמוצאים כל עוד הוא מקושט עם נסיכות ובובות. המתנה היחידה שאולי היתי שוקלת לקנות לבת שלי אם היתה לי היא ערכה של ספריי צבע שבא עם סט שבלונות. זה דווקא נראה יפה ועם פוטנציאל, רק שזה בא בקופסא גדולה ומרשימה שכשפותחים אותה מוצאים 3 עטים, כמה דפים ומתקן קטן לספריי. נראה כאילו הצבעים יגמרו אחרי שימוש אחד והדפים יקרעו. כנראה שהיצרן הניח שגם ככה הילד ישתמש בזה רק פעם אחת ואז יעבור הלאה. האמת שמהכרות עם אותה ילדה אני לא חושבת שהוא טעה.
אני לא חושבת שהצלחה שלי בלימודים ובעבודה קשורה לחינוך מהבית, עובדה ששני האחים שלי ממש לא ממהרים ללכת בעקבותי, להיפך, שניהם לא מתביישים לטעון שאני חננה, אבל בכל זאת, אני שמחה שנולדתי להורים שלי ולא לדודים האלה.
באמת שאני לא מבינה למה טוענים שאני ביקורתית.
