יום 54

היום המארח גם הצטרף אלינו אז יצא יצא שישבתי במושב האחורי של הפריוס הענקית, מה שאפשר לי כמה רגעים של שקט בנסיעה. המארחת ישראלית קיבוצניקית לשעבר ככה שנשאר לה עוד משהו מהישירות הישראלית, הבעל לעומת זאת אמריקאי למהדרין שאני לא הצלחתי בשום אופן להבין מתי הוא צוחק עלי ומתי הוא נחמד. היו כמה פעמים שהוא ניסה לגרור אותי לוויכוחים והדגים בצורה יפה את החוסר ישירות האמריקאי כשהוא לא טען באופן ישיר אלא אמר שיש כאלה שיגידו, בדיון על סוציאליזם קיבוצי למשל, קפיטליסט יכול להגיד ש... או בדיון על מדיניות ישראל יש כאלה שיגידו ש... הוא כמובן לא חושב שאני טועה אבל יש כאלה שיגידו ש... משעשע למדי.

היום סופסוף ראינו קצת אנשים. הלכנו למרכז העיר ולחוף הים, שם היו אפילו יותר מקצת אנשים. פאלם ביץ' היא עיר/אי עם חוף ים לכל אורכה שהוא כמעט כולו פרטי. איזה בזבוז זה, אוקיינוס אטלנטי לעשירים בלבד. יש קטע קטן שפתוח לציבור הרחב, רצועת חול צרה מאוד ולא יותר מדי ארוכה עם צפיפות של בערך אדם למטר מרובע. בשלב הזה המארח חזר ואמר הנה רצית לראות קצת אנשים, רצית ים, למה את לא בתוך המים ולא הצלחתי להבין אם הוא צוחק עלי או באמת רוצה שאני אכנס למים. בכל מקרה לא בא לי להכנס, אבל היה נחמד ללכת על החול ולהרטיב את הרגליים. עברנו גם ברחוב של החנויות היוקרתיות ונהנינו להסתכל על דברים יפים שאין סיכוי בחיים שמישהו מאיתנו יקנה ונסענו לאורך כביש שעובר בין האחוזות החורף של עשירי ניו יורק שבאים לפה להתחמם ובקיץ בורחים מהחום ומשאירים את הבית לעבדים המקסיקנים. מעניין שפה כמעט אין שחורים ונותני השירות הם מקסיקנים או גוואטמלים (זה המארח הסביר לי). מקבלי השירות עדיין לבנים ברובם. אין מה לעשות, החלום האמריקאי שמור ללבנים בלבד.