טוב ננסה לכתוב בכל זאת.

יום השואה הוא יום הבאסה הלאומי, יום בו מבקשים מאתנו לזכור את הזוועות ולתעב את המרצחים ולהתעצבן על המדינה שלא דואגת לניצולים ולהתגייס לצבא להגן על אותה המדינה כי רק כך נוכל למנוע מההיסטוריה לחזור ולזכור ולא לשכוח.

אבל דבר אחד לא מבקשים מאתנו. לשאול. 

לשאול למה צריך לזכור. מה לעשות עם הזכרון הזה חוץ מלבכות? ללמוד? לחפש נקם? להתפלש בתחושת הנרדפות? להגן על עצמנו בכל מחיר?

לפני המסע לפולין היתה לנו שנה שלמה של פעילויות שבהם שאלו אותנו שאלות.

אנחנו חניכי השומר הצעיר, מה היינו עושים במקום בוגרי התנועה בורשה שעמדו לעלות לארץ אבל גילו שהבית שהם עומדים לעזוב נשרף? האם היינו נשארים? הינו נלחמים כמוהם, מבריחים לחם ונשק, מתים בקרב אבוד רק כדי לא להכנע?

אנחנו, אז נערים לפני גיוס, מה היינו עושים במקום חייל בצבא הנאצי שנשלח להגן על המולדת? האם הינו שואלים שאלות כשהמדינה שלנו נלחמת? ובמקום הקצין במחנות העבודה שאמון על אספקת ציוד לצבא שמגן מעליו? ובמקום חייל האסאס במחנות ההשמדה? מתי הינו מסרבים פקודה?

הבהרה:  אני חושבת שאין שום השוואה בין מה שהמדינה עושה במחסומים לבין מה שעשו הנאצים, אבל בכל זאת, האם לא יתכן שיום אחד בשם הגנה על המולדת נעבור את הגבול בין אנושי ללא אנושי? למען ההגנה על הבית ועל היקרים לו חייל במחסום רואה מדי יום מיומו סבל אנושי והוא נאלץ לאטום את עצמו. האם אותו חייל יסרב כאשר הגבול יחצה? האם אנחנו בתור חיילים היינו יודעים לזהות את הרגע הזה, הרגע שבו אסור למלא פקודות יותר? האם באמת אפשר להאשים בלב שלם את אלא שמילאו פקודות? האם כל אחד מאתנו יכול בכנות להגיד שהוא היה מסרב?

 

בהכנה למסע המדריך סיפר לנו על עדותו של יחיאל דינור, ק.צטניק, במשפט אייכמן שאמר שאשוויץ זה פלנטה אחרת. את המשפט הזה חוזרים ואומרים בכל שנה. אבל אשוויץ זה לא פלנטה אחרת. אשוויץ זה כאן ועכשיו. שלוש שעות טיסה ופחות ממאה מכאן. גרמניה של רגע לפני המלחמה היתה מרכז תרבותי של אירופה, מקום לידתם של סופרים, מלחינים, מדענים ושאר גדולי עולם. איך כל אנשי הרוח האלו