יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

אין על האדיבות של האמריקאים

אתמול קיטרתי על האבטלה לזמן לא ידוע, היום בבוקר בדקתי את סטטוס הבקשה שלי וקיבלתי בשמחה את ההודעה שהאישור בהנפקה וישלח בדואר. מנסיון איתם הוא יכול לנדוד שבוע בדואר, אבל לפחות אני יודעת שיש אישור ושהוא יגיע מתישהו. גם טוב. רק כדי להיות בטוחה בדקתי שוב ושוב את הססטוס באתר, לא השתנה. 


באתר של רשות ההגירה (שמטפלים גם באישורי עבודה) יש עוזרת וירטואלית שקוראים לה אמה. שלשום כשהייתי מתוסכלת החלטתי להתקשר למספר טלפון של הרשות, אולי אם אני אנדנד מספיק אני אצליח לקבל איזו הערכת זמן או רעיון איך לקבל אישור זמני, אבל לדבר עם נציג שירות אמריקאי זה מועיל פחות מאשר לדבר עם העוזרת הוירטואלית. על כל שאלה ששאלתי נציגת השירות פשוט הקריאה לי את מה שכתוב באתר ואחר כך שאלה אותי שאלות על זמנים שבדיוק לפני רגע היא הקריאה לי את התשובה עליהן. 


 


בארץ אוהבים לדבר על כמה אמריקאים הם מנומסים ושירותיים. הם בהחלט מנומסים. אני יכולה לצעוק, להתחנן, לנדנד, להתעקש והם ימשיכו לענות בנימוס ולהתנצל על כך שמבחינתם אני יכולה ללכת לחפש, בבקשה. מבחינת שירותיות, מכירים את אלקסה, סירי או אוקי גוגל? כל אחד מהם הרבה יותר מועיל מנציג שירות אמריקאי. עם אלקסה לפחות מרגישים שהיא רוצה לעזור ומתוכנתת לנסות להבין מה רוצים ממנה. נציג שירות אפילו לא ינסה להבין מה רוצים כי זה לא מעניין אותו, הוא פשוט יקריא מה שכתוב לו בפרוטוקול ויחזור על זה 20 פעמים אם יהיה צורך. ויתנצל כל פעם שמתעצבנים עליו, ועוד פעם יתנצל על זה שהוא שם אותכם על המתנה בזמן שהוא מתקתק את הנתונים שלכם לטופס ממוחשב שברור לכם שיעבור לסל האשפה ברגע שתסתיים השיחה ושוב יתנצל על זה שהוא חוזר על אותן שאלות שעניתם עליהן לפני רגע כי המחשב מבקש אותן שוב והנציג לא מסוגל לזכור או לבדוק מה הוא כתב או הקריא לפני רגע. והכי חשוב, אחרי שעה של עצבים שבה הנציג הבהיר שוב ושוב שאין לו שום כוונה לעשות משהו בשבילכם היום, בסוף כל שיחה תבוא השאלה is there anything else I can do for you today? ולא, להגיד "כן, אתה יכול לעזור לי" לא יעזור. הוא יתנצל שוב שלא בז**ן שלו לעזור ויחזור שוב ושוב על השאלה עד שתסכימו להגיד שלא, אין עוד משהו שהוא יכול לעזור בו היום. תודה.

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

תכלה שנה נוספת וקללותיה

עוד שנה עברה. 


מזמן לא עדכנתי כי נמאס ולא מעניין ומיותר וסתם ומדי פעם מתחשק לכתוב שוב אבל אז אני מגיעה לכתוב ולא בא לי יותר. אבל עכשיו אני שוב מובטלת ויש לי הרבה זמן אז יאללה, זה יעסיק אותי עד לשיעור זומבה.


אז נשארים פה עוד שנה. אחרי ויכוחים ואיומים שאם הבחור לא יועיל בטובו להחליט סופסוף מה הוא רוצא אני אפסיק לחכות ואחזור לארץ בלעדיו הוא הואיל בטובו להחליט שהוא רוצה להשאר ואפילו להוציא את הטפסים הדרושים. משוכנע שארבעה חודשים זה מלאאאא זמן הוא לקח את הזמן שלו לארגן את הטפסים ואז להביא אותם הביתה כדי שאני אוכל לשלוח למשרד ההגירה כדי לחדש את אישור העבודה. רק ששלושה חודשים מראש לחדש את האישור זה בכלל לא מלא זמן וככה יצא שכבר שבוע וחצי אין לי אישור עבודה והבקשה שלי מחכה איפשהו במשרדים שלהם וכבר ממש לא נעים לי במצב הזה. בעבודה אמרו שמבינים שיש עיכובים בכל מה שקשור להגירה ושהם באמת לא רוצים לפטר ומחכים לי אבל כמה כבר אני יכולה לשבת בבית ולהגיד שאני בודקת בכל יום ואין לי מושג מה קורה. וכמובן שאין עם מי לדבר בהגירה. אם לפחות הוא היה אומר בואי נהפוך את החופשה הכפויה שלך לטיול, אבל בדיוק עכשיו הוא עסוק כי הוא נוסע לכנס בצרפת ולכן חייב לעבור גם בארץ לחדש את הויזה ואם הוא כבר בארץ אז באמת כדאי שיעשה כמה הרצאות שיכירו אותו, אז הוא דיבר על זה הרבה אבל רק עכשיו הוא פתאום נזכר שאולי באמת כדאי להכין איזה הרצאה. אז הוא עסוק. 


הוא עסוק ואני בבית מובטלת. שוב מנסה להעסיק את עצמי, שוב מנסה להנות מהשקט, מהרוגע, ומשתגעת. מנסה לא להתעצבן עליו, אבל תקועה עם ההרגשה המעצבנת שהוא שוב שוכח שיש עוד מישהו שתלוי בהחלטות שלו ובעיכובים שלו. ותוהה לעצמי למה אני לא לוקחת את עצמי וחוזרת הביתה לבד. אם כבר להיות לבד, לפחות במקום שבו אני מבינה את השפה. 


 


הפוסט הזה היה אמור להיות אופטימי, לסכם שנה קצת פחות גרועה מזו שלפניה. אבל בסוף יצא כזה. כנראה בגלל זה לא בא לי לכתוב יותר. 

יום חמישי, 15 ביוני 2017

אני יודעת שזה לא התגובה הנכונה

אני יודעת שלא לדבר לא יפתור כלום, אני יודעת שהוא לא עצבני עלי, הוא מתוסכל מזה שהוא לא ישן. אבל עדיין...


להתעורר פעם ראשונה מהשעון ולראות שהוא בדיוק בא לישון, ואז להתעורר פעם שניה ולשמוע אותו מתעצבן עלי שאני אכבה כבר את השעון. תמיד קמתי לאט. מאז שהוא מכיר אותי השעון שלי מצלצל 3 פעמים לפני שאני קמה, ועכשיו פתאום הוא מחליט שדוקא כשהשעון מצלצל הוא בא לישון והשעון מפריע לו. ולא, הוא לא מתכוון לנסות לפתור את הבעיה שלו עם השינה, יותר קל להתלונן שהוא עייף כל היום. ולהתעצבן עלי.


אני יודעת שאני צריכה לדבר איתו על זה, אבל המילים האחרונות שהוא אמר לי אתמול בבוקר, די אני לא רוצה לשמוע אותך יותר, דפקו לי את כל היום. אםשר להאשים אותי שמאז אני לא רוצה לדבר איתו?

יום שני, 5 ביוני 2017

אני לא רוצה לנסוע לארץ עכשיו

סופסוף הבחור הואיל בטובו לקבל החלטה שנשארים ואחרי חודשים של נדנודים, ברגע הכמעט אחרון כהרגלו, הוא הואיל בטובו לנסות לקדם את הביוקרטיה הדרושה. רגע כמעט אחרון בשביל נושא אישור העבודה שלי. רגע אחרי אחרון בשביל ביקור בארץ. כי הויזה שלי מסתיימת בסוף אוגוסט ולהוציא ויזה חדשה יקח לפחות חודש וחצי בארץ ו-וואלה, לא מתאים לי עכשיו חודש וחצי בארץ. ביוני אמא שלי נוסעת לחופשה בשוויץ ואני לא מוכנה להיות בארץ כשהיא לא. ביולי ההורים שלו טסים לקנדה ואחרי זה יבואו לבקר אותנו כי הוא לא היה מוכן להחליט ולהודיע להם מתי אנחנו נבוא לבקר. ובאוגוסט אין סיכוי שאני באה לארץ. אני השתגעתי? העונה הכי מגניבה בשיקגו והחודש הכי גרוע בארץ.


ועכשיו, פתאום, אחרי שחודשים אני מתחננת שיחליט ומנסה להסביר לו שאין זמן, עכשיו הוא נזכר שחשוב שנבקר בארץ. שנינו. שנה שעברה זה לא היה חשוב שהוא יצטרף אלי בביקור, ולא נורא ששנתיים הוא לא יהיה בארץ, הרי כל המשפחה שלו באה אלינו.  אז עכשיו הוא מנסה לשכנע אותי עם מה, לא תראי את המשפחה שלך שנתיים? כנראה. כנראה שלמשפחה שלי לא מספיק חשוב לראות אותי, כי מסתבר שאף אחד מהם לא מסוגל לטיסה טרנס אטלנטית. אז לא, אני לא אראה אותם. אני בטוחה שאם היו נכדים מעורבים בעניין הם היו עולים על מטוס כמו גדולים אבל כנראה שכל זה רק שנינו הם יחכו שאנחנו נבוא. אז שיחכו.


אולי בחורף כשיהיה פה מבאס ויסתדר לי לקחת חודשיים חופש, נקמבן ביקור בארץ משולב עם טיול ארוך באירופה בזמן שהשגרירות בארץ מועילה בטובה לאשר לי ויזה חדשה. אולי אני פשוט אעבוד מהארץ כמה זמן, למרות שזה יעלה לי בכאב ראש מול רשויות המס בארץ. אבל לא עכשיו. לא בזמן הכי לא מתאים רק בגלל שהוא החליט לקחת את הזמן שלו. 


וגם ממש לא מתחשק לי להגיע לארץ כרגע. השכנה ניסחה את זה יפה, יש משהו טוב בלהיות מרוחק מהכל במצב הזה. לא לראות את כל החברות עם הילדים, את כל המשפחה שמסתכלים עלי ויודעים מה עברתי לפני הנסיעה ושעדיין אין שינוי. חוץ מהמשקל שכרגע עקב פדלאות יתר חזר להיות כמו לפני החתונה, מה שבטוח יעלה מבטי תהייה. אוף, הסתכלתי על התמונות מוושינגטון, ממש לא בא לי לפגוש אנשים שלא ראיתי שנה כשאני נראית ככה. אני לא בנאדם של קשרים ורק אם חבר אחד מהעבודה אני מקשקשת מדי פעם ומתעדכנת אבל בגדול פחות מעניין אותי מה קורה שם. אני כבר די בטוחה שאני לא אחזור לאותו מקום. גם להם אני לא באמת חסרה. לא שזה מפתיע אותי, לא ציפיתי להרבה ממקום עבודה, אבל בכל זאת, היה להם מאוד חשוב לדאוג שאני אצא לחל"ת ולא אעזוב, אפילו ניסו לסדר לי אישור לימודים על חשבון כדי שאני אתחייב לחזור. אבל כשזה מגיע לרמה האישית, כששני המנהלים ידעו שהייתי אמורה לטוס ובסוף טסתי רק שבועיים אחרי אבל אף אחד מהם לא חשב להתקשר לשאול מה נשמע ואם צריך משהו, אחרי שנה כשהיה צריך להאריך את החל"ת ניהלתי חליפת מיילים עם מישהי ממשאבי אנוש שאין לי מושג מי היא או מה משני השמות שלה הוא השם הפרטי ומה שם המשפחה ואפילו עכשיו, אני שלחתי מייל למנהל עם המלצה על מישהו שהכרתי פה וחוזר לארץ ומחפש עבודה, לתוך המייל הכנסתי כמה מילים על אולי נעבוד יחד בעתיד, הוא מבחינתו לא התייחס, לא שאל מתי ואם בכלל. השליתי את עצמי שההערכה שלהם שווה משהו רגע אחרי שאני אומרת שלום. 


לא רוצה לנסוע לארץ עכשיו. לא בא לי. 

יום ראשון, 4 ביוני 2017

דיסי

והפעם בפינתנו ערים שהן קלישאות: וושינגטון הבירה, מחוז קולומביה, שהקשר בינה לבין וושינגטון הסטייט הוא כמו הקשר בין פמפקין ספייס לדלעת- לא קיים. 


(דרך אגב, אם יוצא לכם להגיע לארצות הברית בתקופה של חג ההודיה אתם חייבים לטעום בירה עם פמפקין ספייס. רק כדי להבין כמה דפוקים האמריקאים שחושבים שזה לגיטימי ליצור דבר שכזה ועוד לקרוא לו בירה)


וושינגטון דיסי, בירת הדמוקרטיה, חופש, חירות, שוויון... ניסינו לעשות לעצמנו משחק, לספור כמה פעמים אנחנו נתקלים בכל מילת השראה כזו. התייאשנו אחרי רחוב אחד שאפילו לא היה במול, איפה שכל המונומנטים. פשוט כל אבן רחוב, כל קיר, כל כיכר, הכל מכיל סמלים וציטוטים. 


המול... אוסף של מונומנטים, כל אחד יותר גדול מהשני, כל אחד יותר קלישאתי מהשני, ערמות של סמלים ודימויים ושל freedom, liberty, peace, democracy.. אנדרטאות עצומות ומלאות סמלים לזכר מלחמת העולם השניה, מלחמת ויאטנם ומלחמת קוריאה. על מלחמת האזרחים לא מדברים, בוא לא נזכיר שפעם נלחמנו בעצמנו, אנחנו, אבירי החופש שמביאים שלום לעולם. ופולחן אישיות עצום לנשיאים נבחרים. פסל עצום של לינקולן צופה על האובליסק של וושינגטון (דימוי מישהו?), אנדרטה לרוזוולט (או כמו שהם קוראים לו FDR) שבנויה מ4 חצרות עם פסלים ואבנים לסימול הפעלים הרבים שלו ובצד השני של האגם משקיף על כולם מקדש לג'פרסון. באמצע גם אנדרטה עצומה למרטין לותר קינג גם היא כולה סימבולים (מתוך הר של יאוש ראיתי סלע של תקווה- פסל של הר שממנו יוצא סלע עם הדמות של MLK) והכי סימבולי שדווקא היא נבנתה בסין ולא על ידי פועלים שחורים.


האמת שחייבים להודות, הם יודעים לעשות את הפולחן שלהם מרשים. אחרי שסיימנו להקיא את כל המסרים של החופש, שוויון חירות לא יכלנו שלא להעריך את ההשקעה העצומה ואת העוצמה והיופי שיש בכל המונומנטים האלו. אם כבר להיות קלישאתיים, אז עד הסוף, בכל הכוח והכסף והגודל שיש לארץ הזו להציע.


מבין הסמלים הכי התרשמנו מהספריה של הקונגרס. הגירסה האמריקאית לספריה הגדולה של אלכסנדריה. אם במקור כל נוסע שהיה נכנס לאלכסנדריה היה צריך למסור את כל הספרים שברשותו לספריה שם הכינו עותק, כאן כל מי שמוציא זכויות יוצרים על ספר צריך למסור שני עותקים לספריה. כלומר כל הספרות שמוגנת בזכויות יוצרים נמצאת פה. וכמו כל העיר, גם הספריה היא לא רק ספריה אלא מקדש לידע. מבנה עצום משיש עם עיטורי זהב ואלומיניום (שפעם, בדיוק מתי שבנו את הספרייה, היה יקר ורגע אחרי המחירים שלו צנחו). ציורי קיר ותקרה עם המוזות והחושים והעונות והמדעים, התקרה מוקפת בשמות של כל הסופרים והפילוסופים הגדולים, פסלים של ילדים שמסמלים מקצועות ופסיפס זכוכית שנעשה באי הזכוכית בוונציה ופסלים של מגלים חשובים ועוד ערמות על ערמות של סמלים ודימויים שמייצגים ידע וחוכמה. שיהיה ברור לכל מי שנכנס בשערי הספריה שכאן זה מקדש של ידע שזמין לכולם (אחרי הוצאת כרטיס ספריה), ידע! אתם שומעים? ידע!.


עידון זה לא הקטע שלהם. 


בערב הלכנו לקפיטול לראות אותו בלילה ומפה לשם מצאנו את עצמנו בטקס יום הזיכרון הלאומי. גם זו חוויה. 


עוד דבר מרשים שיש לעיר הזו להציע הוא אוסף של מוזיאונים. המטרה העיקרית של הביקור שלנו היתה מוזיאון האויר וחלל. חוויה מושלמת לכל חובב מטוסים וחלליות וגם אני די נהנתי. מכיוון שהיינו רק 3 ימים וכל יום טחנו שעות בהליכה לא הספקנו לראות הרבה אבל ממה שראינו בהחלט נהנינו. 


 


וקצת בקטע אישי, כשאח של האחד הודיע שהוא מגיע לארהב ויעבור לבקר האחד הציע שאולי ננצל את ההזדמנות שהוא פה וניסע לאיזה מדינה לטייל. כמו שאולי אתם זוכרים אני התעצבנתי על למה צריך שאח שלו יגיע, למה סתם לנסוע איתי זה לא מספיק, למה אנחנו מטיילים רק כשאחים באים לבקר. אחרי קצת עצבים סוכם שהאח יבוא לבקר בשיקגו (מה רע בדיוק בלבקר אותנו?) ושניסע שנינו מתישהו. אז מתישהו קצת התעכב כי כל פעם אמרנו שהיום או בסופשבוע הזה נזמין טיסה לשבוע הבא עד שהגיע ממוריאל דיי ואני הודעתי שסופשבוע ארוך וצריך לנצל אותו. אז פעם ראשונה שרק שנינו, בלי אחים, בלי כי חברים הציעו, בלי כנס שהוא עובד ואני מטיילת, פעם ראשונה מאז הגענו לארצות הברית ששנינו לקחנו חופש וטיילנו. והיה כיף. ומתיש. ונזכרתי שאני אוהבת להיות איתו. 

יום רביעי, 3 במאי 2017

יום העצמאות

פעם שניה פה. שנה שעברה התעלמתי. מיום השואה, מיום הזיכרון, מיום העצמאות. זה היה שם ואני פה. 


השנה יש את השכנים והם לא מתעלמים, ואנחנו נגררים אחריהם. קבענו עם עוד חברים ליום העצמאות.


ואם חוגגים את יום העצמאות אי אפשר שלא לציין גם את יום הזיכרון. ביום שני הודעתי שאני עובדת מהבית ובצהרים הלכתי לטקס בהילל (ארגון לסטודנטים יהודים) באוניברסיטה . בדרך כלל אני לא משחקת על הקלף של חגים יהודיים, למרות שיש בחור אחר יהודי שלא בא לעבוד בחגים אבל הוא כנראה גם ממש חוגג אותם, וגם יש לו ילדים, אבל הפעם הרשיתי לעצמי להודיע שאני לא אגיע לדיון סטאטוס היומי כי אני הולכת לטקס. הטקס היה קצת מוזר, לא מהודק, מיעוט משתתפים. מסתבר שיהודים אמריקאים לא כל כך מתחברים לאבל ישראלי, רק לשמחות (למנגל יום העצמאות בשלישי הגיעו דווקא די הרבה) ואין פה הרבה ישראלים וגם אלא שיש משום מה לא הגיעו הרבה. אז היה טקס קטן, כמה קליפים ביוטיוב, שני ישראלים שמנסים לספר באנגלית (למרות שלא היו הרבה שלא יודעים עברית) ותפילת אל מלא רחמים. ומשום מה מארגנת הטקס לא חשבה לסיים את הטקס בתקווה. לי זה הפריע אז שאלתי אותה אם היא לא רוצה לשיר את התקווה, היא ענתה כן, אם אתם רוצים. קצת מוזר שכולם עומדים ומחכים שמישהו יתחיל לשיר כדי להצטרף אבל בסוף הצליח.  


 


שני בערב תכננו מנגל כי שבועיים לפני פתאום גילינו שיש לזוג חברים מנגל ובעצם גם סוג של מרפסת אבל ביום שני ירד המון גשם והיה קר (ככה זה אביב) אז הסתפקנו בארוחה עם אוכל ישראלי. בשלב הארגון אני עקבתי בשקט כשהשכנה והבחורה השניה (מהזוג עם המנגל) התכתבו בוואטסאפ וחילקו מאכלים ובסוף קיבלנו חומוס אחרי שבמפגש קודם האחד הפגין יכולות בעניין. הוא החליט שהוא מכין גם לחם ממחמצת המחמד שלו ואני החלטתי שאני מכינה גם פלפלים קלויים בחומץ ומאלתרת סלט זייתים ופטה שאין לי מושג איך מכינים ולא מצאתי מתכון אז פשוט הלכתי עם מה שנראה לי ודווקא יצא טעים. היה ממש כיף וכשנגמר חשבתי על זה שבארץ אמנם היינו מזמינים לפעמים חברים לארוחה אבל כל החגים היו עם המשפחה, כולל דיונים עם איזה משפחה, ודווקא יש משהו כיף בלחגוג עם חברים במקום עם משפחה. זה מין קשר כזה שבארץ לא יכול להיווצר כי מי יעיז להגיד למשפחה שלו לא, השנה אני לא אבוא לחגוג איתכם, אני עם חברים. בסוף הארוחה החברה עם המנגל שלחה תמונה בוואטסאפ וחשבתי על זה שהנה, משהו שאני אתגעגע אליו.


 


וגם סופסוף מצאתי שימוש למוד broil בתנור או בעברית מצב בוא פשוט נשרוף בתוך דקה את מה ששמנו בתנור. זה כיף להכין פלפלים קלויים. 

מוטיב חוזר חדש בחלום

אני מגיעה לכיתה או מסתובבת במסדרונות בית ספר כלשהו וצריכה להכנס לקורס ומבינה שלא עשיתי שיעורי בית לא קראתי אין לי מושג באיזה עמוד בספר (או באיזה ספר) אנחנו ולא ברור לי בכלל איך אני אעבור את המבחן הסופי. אבל אז אני נזכרת שכבר סגרתי את התואר אז בעצם לקורס הזה לא תהיה שום השפעה עליו. 


חזר לי כבר כמה פעמים בשנה האחרונה. מישהו רוצה לנסות להבין מה זה אומר?