יום שבת, 14 בפברואר 2015

עוד שבוע לבד עבר

כמו אשת ספן, שוב נשארתי לבד בבית עם החתולה. בשישי שעבר בלילה לקחתי אותו לנמל וחזרתי אל לאסי. 


הפעם זה למטרה טובה באמת, ראיונות מתוך מטרה למצוא פוסט. ועדיין, הוא נוסע לשני ראיונות, הוא לא באמת היה צריך שבועיים בשביל זה. היה יכול לנסוע, לתת סמינר ולחזור. אבל לא משנה. זה לטובת העתיד שלו ואולי שלנו. 


 


ברגע שהוא נסע אוסף דברים קטנים ומעצבנים נחת עלי. הכאב בברכיים חזר (הזנחתי קצת את התרגילים של הפזיוטרפיה מכל ההתעסקות בקטע האחר), דלקת בשלפוחית השתן (לרוע המזל צורת המניעה הכי יעילה של הדבר הזה מתנגשת עם ההמלצות להכנס להריון) והופיעו פצע הרפס וחצ'קון ענקי וממש כואב בגב בדיוק מתחת לפס של החזיה. יופי של פתיחה לשבוע. אבל כמו כל דבר אחר, גם השבוע הזה עם כל הצרות שלו עבר.


הכאב בברכיים כבר נהיה מספיק מוכר שאני יכולה ללכת לאירובי ולהמנע מהתנועות הבעיתיות. אז חיפפתי קצת בסקווטים. המדריכה ניסתה לצעוק עלי לרדת יותר נמוך אבל אני פשוט סימנתי לה בראש "לא". נראה לי שעשיתי את זה בצורה מאיימת כי בדרך כלל היא חוזרת על התרגיל הזה כמה פעמים והפעם היא לא חזרה עליו :).


הדלקת כנראה לא היתה חמורה ומנה גדולה של כדורי חמוציות הספיקה לטפל בה. ליתר בטחון גם הלכתי לרופאה לקחת אנטיביוטיקה אבל בסוף לא היה בה צורך. היתרון בכך שרופאים לא אוהבים להקשיב לפציינטים הוא שאם אני באה ואומרת בבטחון מלא שיש לי דלקת בשלפוחית השתן הרופאה פשוט תגיד "טוב, אם את אומרת את בטח יודעת, קחי אנטיביוטיקה". אז יש לי לפעם הבאה שנקווה שלא תבוא בקרוב. בינתיים נראה לי שהחמוציות עשו לי בחילה כמה ימים אבל גם זה עבר. 


את ההרפס תפסתי בזמן, לפני שהפצע נהיה מכוער והחצ'קון, כמו כל חצ'קון, עבר. 


 


חוץ מזה גם הצלחתי להנות קצת. 


הלכתי עם אמא שלי למופע rock the ballet. כמעט עפנו בדרך. נסענו באוטו קטנטן שבקושי הצליח לנסוע אבל הצלחנו להגיע בשלום. המופע התחיל חלש והשתפר בחלקו השני. אם זאת הוא היה די שמרני, לא התפרע יותר מדי. היו יכולים לקחת אותו הרבה יותר רחוק. שתינו יצאנו בתחושה שהתקמצנו עלינו והביאו את הרקדנים המחליפים, הפחות מנוסים. היו להם התנועות והטכניקה, אבל לא היה רגש כמו שרואים בווידאו שלהם. לא נראה שהם מתכוונים לזה כשהם רוקדים. וגם היה רקדן שמנמן. לא בסטנדרטים רגילים, בסטנדרטים של רקדנים. רקדן אמיתי, אין לו טיפת שומן בגוף ואפשר לראות את כל השרירים שלו נמתחים וזזים בדרך שרק שרירים של רקדנים יכולים. רקדן שלא רואים לו את הריבועים בבטן לא יכול להיות רקדן אמיתי.


 


לכבוד וולנטיין, הלכתי עם חברה לראות את 50 גוונים של אפור. כן כן, אני הלכתי לראות את הסרט הזה. ויש לי תירוץ, זה היא רצתה. לא היה מה שציפיתי, העלילה לא היתה כזו טפשית, רק קצת. חוץ מהקטע של הבחורה הבתולה, זה קצת לא אמין. מה בדיוק עשית 3 שנים בקולג'? וגם לא ממש ברור מה הוא מוצא בה. אבל הוא, הייתי מוכנה שהוא יצליף בי :)  בקטע של הסקס ציפיתי ליותר, החברה, שקראה את הספר, הבטיחה אלימות ומין. לא ממש, היה מאוד מעודן, רואים שהם התאמצו לשמור על דירוג בינוני. 


 


היום ניסיתי להכין עוגיות טחינה רק כשהתחלתי גיליתי שאין לי קמח רגיל, רק קמח תופח. חשבתי לעצמי מה כבר יקרה, אני לא אתן לא מספיק זמן לתפוח בכל מקרה. כנראה שטעיתי, איך שהוצאתי את העוגיות מהתנור הן התפוררו לחול. חול טעים, אבל חול. חלק מהן הצליחו לשמור על צורה של עוגיות אז אספתי אותן בזהירות לקופסא שאני אביא לעבודה מחר. 


 


ללאסי יש חרדת נטישה. מאז שהוא נסע היא כל הזמן נצמדת אלי, ישנה צמודה עלי, יושבת עלי כשאני מול המחשב, יושבת ליד הדלת של המקלחת כשאני מתקלחת ואם אני לא סוגרת את הדלת טוב אז היא נכנסת ומחכה לי ממש ליד המקלחון. חתולה מתוסבכת, כשהוא בבית היא בקושי מתיחסת אלי אבל כשזה רק שתינו, פתאום היא רוצה אותי כל הזמן. נראה כשהוא יחזור כמה זמן יקח לה לחזור לעצמה ולהתעלם ממני שוב. 


 


עוד שבוע מתחיל וממש לא בא לי להתחיל אותו. אני כבר רוצה שיסתיים ושהוא יחזור כבר. 


שיהיה לכולם שבוע טוב. 

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

למה רופאים הם לא בני אדם?

כבר התעצבנתי על זה לא מעט. למה אין לרופאים קורס עם מבחן באמפטיה? באיך לגשת למטופל בלי לגרום לו לבכות?


אז חזרנו למרפאת פוריות. פגשנו אחות נחמדה שעברה על כל הבדיקות (המון בדיקות), הקלידה את הנתונים, הסבירה על התהליך. הסברתי לה למה לא השלמתי את כל הבדיקות., היא אמרה שאולי הרופא יבין. אמרה שאני צריכה חיסון לאדמת, קצת התעצבנתי למה הרופא הקודם לא אמר לי לעשות את החיסון. ואז עברנו לרופא.


אחרי המתנה של חצי שעה נקראנו לחדר של רופא אחר מהפעם הקודמת. כנראה שזה סוג של הגרלה, כל פעם נופלים באקראי על רופא אחר. הפעם נפלנו על המניאק. 


אמר לי "לא עשית חיסון אדמת". אמרתי לו שהרופא הקודם לא אמר לי לעשות חיסון. אמר "נשמע לי שאת כועסת שהוא לא אמר לך לעשות חיסון" עניתי "כן, קצת, כי..." הוא לא נתן לי לסיים משפט והתחיל לשטוף אותי שזה לא בסדר שאני מגיעה אליו בלי כל הבדיקות ועוד כועסת עליו שהוא מבזבז לי את הזמן ואני ישר באה ומאשימה אותו, ניסיתי להשחיל איזה משפט "אבל אני לא.." מה שגרם לו להרים עוד קצת את הקול ולהגיד שזה לא בסדר שאני באה ומיד מתחילה לתקוף אותו.


אמרתי -עצור רגע! בוא נתחיל שוב מהתחלה


-טוב, את רוצה להכנס שוב לחדר?


-תעמיד פנים שנכנסתי שוב והתיישבתי מולך


- בסדר, אז מה שלומכם?


-מצויין


-יופי


ואז מתחיל לנזוף בי שבאתי אליו בלי להשלים את כל הבדיקות ואני לא יכולה לצפות שיתחיל התהליך כי יש נהלים, כי הבדיקת אידס של הבעל עוד לא הגיעה וחס וחלילה שיקחו לי דגימה והיא תסכן את שאר הדגימות, למרות שהבדיקה שלי הגיעה, אז למה אי אפשר בינתיים לעשות רק את הבדיקות שלי, אבל אי אפשר לדעת כי הוא עדיין יכול להדביק למרות שאנחנו שוכבים כבר 3 שנים אבל אולי דווקא עכשיו אני אדבק, והכירורג שד אמר שהוא לא מרגיש כלום אבל בעצם הוא התכוון שהוא כן מרגיש משהו אבל יכול להיות שזה רק המבנה של השד ואיך בכלל אני מעיזה לפקפק בו והוא לא מבין על מה אני מדברת כשאני אומרת שאני לא יכולה ללכת לרופא נשים אחר באותו רבעון, הוא מוכן לקבל אותי מחר אצלו במרפאה לבדיקת פאפס. ואם כבר הוא מוכן גם לתת לי הפניה לצילום רחם (יוהו).


אחרי כמה זמן נכנסה מישהי צעירה שהוא לא הציג, אולי אחות והוא הציג אותנו- הנה מר וגברת 1, הם מנסים להכנס להריון, כמה זמן כבר? אני בשקט- 9 חודשים. הוא ממשיך בטון הכי מזלזל שהוא מצליח לגייס "וואו, 9 חודשים, כל כך הרבה זמן? בואי אני אגיד לך משהו, אם אני הייתי רופא נשים שלך הייתי שולח אותך עכשיו הביתה לנסות עוד כמה חודשים לפני שתחזרו"


בקיצור במשך חצי שעה גרם לי להבין כמה זה איום מצידנו שבאנו לבזבז את הזמן שלו ושלא נעיז לחזור אליו בלי כל הבדיקות. יצאתי ממנו בוכה. 


איכשהו היום הצלחתי לגייס כוחות נפשיים לנסוע למרפאה שלו, לפחות את הבדיקת פאפס הצלחתי לעשות. 


כל פעם שנזכרתי בביקור הזה עלו לי דמעות בעיניים


 


ואז נזכרתי במשהו ש  empiarti כתבה לי פעם שאני צריכה לתת לרגשות לעלות ולנסות להבין מאיפה הם באים. אז היום כל פעם שהרגשתי את המחנק בגרון ואת הדמעות באות ניסיתי להבין מאיפה הן באות. מה גורם להן. איכשהו, ברגע שניסיתי לנתח את זה בצורה לוגית, הדמעות נעלמו, מה שקצת פוגע בפואנטה. אז ניסיתי להזכר ספציפית מה חשבתי ברגע שהדמעות עלו. הגעתי למסקנה שזה קורה כל פעם שאני חושבת על הכשלון בהתמודדות שלי. כשחשבתי על זה שאני לא רוצה לראות את הרופא הזה ואני אלך לרופא פרטי, כשחשבתי על זה שזה פוגע לי בעבודה ואולי אני אספר למנהל שלי ואבקש ממנו לקחת ממני קצת אחריות, בעיקר כשאני נזכרת איך הוא גרם לי לבכות. אני לא חזקה כמו שהייתי רוצה להיות וקשה לי עם זה שקשה לי. סוג של מעגליות. עכשיו צריך לחשוב איך אני יוצאת מזה. זה שהצלחתי היום להגיע אליו למרות הכל זה סוג של התחלה. אבל נראה לי שבכל זאת אני אנסה רופא פרטי. בעיקר כי הוא כנראה לא יסכים לראות אותי שוב בלי אולטרסאונד ובכל הצפון יש רק שני מכונים שעושים את זה אין תורים ללפני סוף אפריל. התחננתי, אמרתי שאני אבוא בפרטי, אני אשלם כפול, רק שיקבלו אותי. אבל אין. רק בסוף אפריל. 


שישרפו כולם. 


 


 

יום רביעי, 28 בינואר 2015

אני נראית כמו מאמי?

יותר מדי אנשים קוראים לי מאמי לאחרונה. זה נהיה ממש צורת ביטוי לגיטימית. זה התחיל מהמדריכות בחדר כושר וכבר אז זה נראה לי מוזר שילדות צעירות קוראות לי ולכל הנשים המבוגרות שם מאמי, אבל חשבתי שאולי זה המנהלת התחילה עם זה וכולן מחכות אותה. זה נמשך בקפיטריה כשהמוכרות קוראות לכולם מה בשבילך מאמי? הנה הקפה שלך מאמי. וגם המגישות בחדר אוכל. לפני כמה ימים התקשרתי לתמיכה טכנית בעבודה והייתי בטלפון חצי שעה בערך עם מישהי שהסירה והתקינה לי מחדש כל מיני תוכנות. בסוף השיחה כשהכל עבד כמו שצריך אמרתי תודה רבה והיא ענתה לי בבקשה מאמי. מישהי שלא פגשתי אפילו, קוראת לי מאמי. אני נראית לך כמו מאמי?


 


אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה נשים. נראה לי סיוט לעבוד בסביבה שכולה נשית. אז חשבתי שאם אני עובדת בסביבה גברית שבה אין יותר מ10% נשים ושהנשים שכן שם הן גם ככה לא הכי נשיות שיש אז יהיה בסדר. אז מסתבר שאפילו זה יותר מדי. אתמול התחיל ריב והיום כבר יש 2 מחנות. טוב לא באמת מחנות, אנחנו בכל זאת כבר לא בתיכון, או לפחות זה מה שכל אחת מהן אומרת כשהיא מתעצבנת שאין לה כוח למשחקים של השניה. שותף שלי למשרד שרואה בעצמו חבר של שתיהן ממש מודאג מזה ומנסה לפייס. הזהרתי אותו שלא יתערב. אסור להכנס בין שתי נשים, זה לא יגמר טוב. אבל הוא לא הקשיב לי ועכשיו הוא בסרטים איך להצליח להיות בסדר עם כולם. בינתיים שתיהן התעצבנו עליו. אני מרגישה כמו בתיכון. 


 


היתה לנו שיחה בעבודה איזה יום, מה זה מראה אינטליגנטי. אני אמרתי שלמשל בחורה מאופרת, מתוקתקת, עם פן וסקיני ג'ינס בתוך המגפים בדרך כלל לא יחשדו בה שהיא מהנדסת. כמובן שיש יוצאות מהכלל, אני יכולה לחשוב על כמה נשים אצלנו שממש מוכשרות וגם מקפידות על מראה, אבל רובן לא. הבחורה השניה האשימה אותי בסטראוטיפים.


יום אחרי זה, ישבנו כמה אנשים במשרד, נכנסת בחורה לפי התיאור מקודם, מסתכלת לצדדים. בחורה אחרת אומרת לה טעית במשרד. המתוקתקת מסתכלת על השלט בכניסה, אומרת סליחה והולכת. הבחורה שהאשימה אותי בסטראוטיפים שואלת את השניה איך ידעת שהיא טעתה במשרד? השניה ענתה לה היא לא נראית כמו מישהי שקשורה אלינו. למה לא? כי היא נראית כאילו היא בילתה יותר מחצי שעה היום בבוקר מול המראה.


אין מה לעשות, אמנם סטראוטיפים אבל לרוב נכונים. כולל זה שאומר שאסור לשים שתי בחורות ביחד ליותר מדי זמן. הוכחה לכך בפסקה הקודמת. 

יום שני, 26 בינואר 2015

יותר מדי אינפורמציה

לפני שנה בערך אמא שלי הצליחה לשכנע אותי ללכת לטיפול שיאצו לכאבי מחזור. זה לא שהיא גרמה לי להאמין שהוא באמת יעזור כמו שהבנתי שיהיה לי יותר קל ללכת אליו מאשר להמשיך להתווכח איתה. בלי להשאיר אותכם במתח, זה לא עזר. אבל זה גרם לי להבין למה אנשים כן מאמינים בדברים האלה. העניין הוא שהמטפל פשוט הקשיב לכל מה שאמרתי לו, כל תסמין הכי טפשי שחשתי צורך לדבר עליו הוא התעניין ושאל. ציינתי בזמן כאבי מחזור יש לי דקירה בנקודה מסויימת בגב, עובדה שכל רופא היה פותר ב"את מדמיינת. זה לא קשור" והוא הגיב "באמת? זה מעניין. יפה ששמת לב לזה. תראי לי את הנקודה הזו". לא שזה באמת עזר אבל זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב שעוד מישהו מתיחס לדברים ששמתי לב אליהם. 


רופאים קונוונציונאלים לא מקשיבים לשום דבר שלא רשום להם ברשימת השאלות שצריך לשאול את המטופל. רופא פוריות למשל, הייתם חושבים שיתעניין בסדירויות של המחזור. בטופס האלקטרוני כתוב לו לשאול אם המחזור סדיר, אז אני עונה "היה סדיר אבל בחודשיים האחרונים קצת השתבש". הוא מסתכל עלי במבט של "אין לי שום דבר לעשות עם האינפורמציה הזו" ורושם במחשב סדיר. הוא לא יקרא שוב את הטופס הזה. 


לרופאים אין מה לעשות עם יותר מדי אינפורמציה


 


אז בואו באמת נדבר על דברים שהם TMI.


כזכור, הרופא פוריות שלח אותנו לסדרה אינסופית של בדיקות מתוך מטרה שעד שנסיים את כולן אני כבר אהיה בהריון ולא נחזור אליו. בינתיים אני יכולה לדווח שאין לי אידס, זיבה, הפטיטיס B או C, טוקסופלסמה וחיסון לאדמת. כל בדיקות השתן ובדיקות הדם שהן לא פרופיל הורמונלי כולן בטווח התקין. הפרופיל ההורמונלי לא לגמרי, אבל לפחות הוא עקבי בשתי בדיקות שונות. בקשר לוירוס פפילומה יש לי קצת בעיה כי את הבדיקה צריך לעשות רופא נשים והרופא שלי לא עובד כבר חודש ומכיוון שלהחליף רופא נשים בתוך רבעון זה סיפור אין לי כוח לעשות את זה רק בשביל בדיקה. בקיצור, אם רופא שואל אם אני בריאה בדרך כלל אני יכולה להגיד בבטחון מלא שכן. אולי חוץ מאיזה שני הורמונים. 


היום הלכתי לכירורג שד. היה מאוד אינטימי, הרגשתי שעכשיו הוא לפחות צריך להזמין אותי לארוחת ערב. אחרי שהוא סיים למשש היטב הוא אמר שהכל נראה תקין והוא רושם לי הפניה לאולטרסאונד. אם הכל נראה תקין, למה צריך אולטרסאונד? "כי יש לך שדיים בלוטים, אז גם אם יש משהו יהיה לי קשה להרגיש את זה". התלבטתי אם להעלב שהוא קרא לשדיים שלי בלוטים (הם אמנם קצת קטנו ביחד עם הירידה במשקל אבל לדעתי הם עדיין סבבה) או לשאול אם גם ככה אתה שולח אותי לאולטרסאונד, למה מזמזת אותי עכשיו בצורה כזו יסודית? בסוף ויתרתי ושאלתי רק איפה אפשר לעשות אולטרסאונד. 


אז עכשיו יש עוד בדיקה שצריך לעשות. למה אני לא יכולה פשוט להכנס להריון וזהו?


 

יום שני, 5 בינואר 2015

בדיקות. המון בדיקות



אומרים שאין מבחן להיות הורים וכל אחד יכול. מתברר שזה לא נכון. לפחות לא אם רוצים עזרה. 


אז הלכנו למרפאת פוריות ויצאנו עם רשימה ארוכה של בדיקות שצריך לעשות לפני שחוזרים לשם. נראה כאילו הם בונים על זה שעד שנצליח לאסוף את כל הבדיקות אני כבר אכנס לבד להריון ואחסוך להם את הטיפול. 


יש המון בדיקות דם. יש בדיקה אחת שצריך לעשות אחרי שעתיים ערות ויש בדיקה אחת שצריך לעשות אחרי 12 שעות צום. מכיוון שאין מצב שאני ערה שעתים בלי להכניס אוכל לפה אי אפשר לעשות את שתי הבדיקות ביחד. אז היום היה סט אחד של בדיקות דם, כולו נכנס למבחנה אחת. סט נוסף של בדיקות דם בשבוע הבא מתי שאני אצליח לא לאכול אחרי שבע וחצי בערב. סט נוסף עוד 17 יום. 


אקג האחות הסכימה לעשות לי היום ביחד עם הבדיקות דם למרות שבעקרון הם לא עושים אקג בזמן שמקבלים אנשים לבדיקות דם. בדיקת שתן אני אצטרך לאחד עם הבדיקות דם הבאות. בנוסף שבוע הבא PAPS אצל הרופא נשים, אחת הבדיקות הכי לא נעימות שיש, וצריך לקבוע תור גם לכירורג שד, בתחרות עם הPAPS. 


מילא אם הבדיקות האלה היו משנות משהו, אבל לפי מה שהרופא אמר יש מספר שלבים בטיפולי פוריות והשלבים האלה קבועים. הבדיקות הן רק לקישוט וגם ככה אף אחד לא מבין באמת מה הן אומרות.


את הסט של הבדיקות שעשיתי היום עשיתי כבר חודש שעבר. שני ערכים יצאו לא תקינים. שאלתי את הרופא מה הערכים האלה אומרים. על אחד הוא אמר- "זה אומר שלא היית ערה שעתיים לפני הבדיקה". יפה. על השני הוא מלמל משהו שהתרגום שלו הוא "אין לי מושג מה הבדיקה הזו אומרת, תחזרי עליה שוב, אולי תקבלי ערכים בתחום הנורמה ואז אני לא אצטרך לנסות להבין את זה".  


בקיצור כל הבדיקות האלו נועדו סתם למשוך זמן ולתת מראית עין של הנה אנחנו ממש מנסים למצוא את הבעיה ולא סתם לעשות את הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות. אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי לקבל ילד, נעשה מה שצריך.  


 


 

יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

אני לא יודעת אם כתבתי את זה כבר

אבל אני לא אוהבת אנשים.


 מתחיל להמאס לי מהאנשים סביבי. יכול להיות שזה בגלל שאני כל כך הרבה זמן באותו מקום עם אותם אנשים. אבל ממש נמאס לי. אני רוצה לדבר עם אנשים אבל אני כבר יודעת לאן השיחה תגיע.


זאת מדברת רק על הילדים, זה עומד, זה חולה, הבעל שוב עצבן את המטפלת.


זאת חופרת כל היום על נדלן, מצאו דירה, הקבלן מניאק, העסקה נפלה, מצאו משהו אחר, רוצה נהריה, רוצה חיפה.


זה על החופשה הבאה שהוא רוצה לקחת במקום זו שנדפקה לו, מה שגורם לו לחזור שוב ושוב על סיפור החופשה שנדפקה.


זה מקטר שיש דיונים כל הזמן ואז מגיע לדיון וכל הדיון במקום להקשיב מנסה להראות כמה הכל פשוט והוא לא מבין למה אחרים מבזבזים את הזמן שלהם על לעשות דברים שברור שאין בהם צורך בזמן שרק לו יש עבודה חשובה. 


ואז באה זאת ואומרת "שוב את מדברת על הילדים שלך? די נמאס לי לשמוע בוא נדבר שוב על פוליטיקה. אתה מצביע שמאל? זה כי שטפו לך את המוח. ראיתם את ynet? שמאלנים כולם" אפילו כשהיא מסכימה עם מישהו זה נשמע כאילו הם מתווכחים. וכל זה בנימה כל כך תוקפנית, כל הזמן מנסה להקטין את מי שהיא מדברת איתו, לבטל. (דווקא בקטע של וואינט היא צודקת, זה ממש מוגזם בזמן האחרון)


 


טוב, האמת שאת שלושת הראשונים אני די מחבבת. כיף לשבת איתם לקפה, לשמוע אותם כצליל רקע. הראשונה, למרות הרכלנות הבלתי אפשרית שלה היא חברה טובה. בשניה אני מקנאה כי גם אני רוצה להתחיל לחפש דירה. בשלישי אני מקנאה כי הוא יודע להנות מהחיים. 


הרביעי מתחיל לעלות לי על העצבים.


את האחרונה אף פעם לא סבלתי. היא מעידה על עצמה "אני יודעת שאני קלאפטה", אני רוצה לשאול אותה אם בקלאפטה היא מתכוונת כלבה.  


 


וכל הדיוני צוות אפשר לצפות בדיוק מה יהיה. 


זה: "אבל את יכולה להסביר מה האינטואיציה (לא) ובאיזה נוסחה מתמטית השתמשת (לא) ואיך את יודעת שאין בעיה (כי זה עובד) ואני לא מבין למה לא עשיתם כמו שההוא במאמר שלו עשה (כי זה לא המקרה), אבל את יכולה שוב להסביר את הנוסחה הזו ואיך הגעת אליה ולמה זה עובד?


זה: "אני לא מבין למה אנחנו עושים את הדיון הזה, למה צריך לזמן את כל האנשים האלה כדי לשמוע מה מישהו עשה? מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות כאן?"


כלבה: רגע, אז בעצם עשיתם ככה וככה? (כן, זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע) טוב, אני רק מסבירה לעצמי, אז מה שבעצם את אומרת זה שעשית ככה וככה. (כן) אז בעצם, אז כן. טוב, את יכולה להמשיך (תודה)"


ההוא שעולה על העצבים: אבל אני לא מבין, למה לא לעשות ככה? הרי זה ברור שזה הפתרון (לפני רגע אמרתי שנעשה ככה, רק לא הגענו לזה) אבל אני לא מבין מה הבעיה? כל ספר לימוד שתפתחי מראה איך עושים את זה. אני לא מבין למה זה בכלל בעיה. 


זה: "את יכולה להסביר את מה שכתוב בעוד 3 שקפים? (כן, כשאני אתקדם 3 שקפים) אז מה בעצם את עושה (אני עושה...) את עושה ככה וככה (לא, אני עושה...) אז את עושה אחרת (תן לי לסיים משפט, קיבינימאט)


ועוד אחד חייב לענות על כל דבר. רוב הזמן הוא עושה את זה בשקט במלמולים לעצמו ואז זה בסדר, סתם זמזום, אבל מדי פעם הוא מתפרץ. "ברור שזה ככה" (זה לא כזה ברור) או שמישהו אחר שואל שאלה ואחרי שעונים לו האיש המדובר חייב להוסיף עוד הסבר ואם לא לכולם אז לפחות למי שיושב לידו הוא ממשיך להסביר את התשובה. 


והבוס, חייב לדבר, חייב להוסיף משהו. מסביר למי ששאל מה הוא שאל, מסביר את התשובה, חוזר על מה שאמרים ביתר פירוט (אבל אני כבר אמרתי את זה) "אבל אני מחזק את מה שאמרת למקרה שלא כולם הבינו".


 


לפעמים אני תוהה אם זו אני שלא מבינה. אם לכולם זה נראה כל כך הגיוני לנהל דיון בצורה כזו, אם המנהל לא מרגיש שום צורך להפסיק את ההתנהלות הזו, אולי אני לא באמת מבינה את מטרת הדיונים האלה. 


היום היה דיון צוות. אני באופן אישי לא הייתי צריכה להגיד כלום אבל כל כך עצבן אותי איך שיש אנשים שלא נותנים לאחרים לדבר שפעמיים התפרצתי על אנשים. מחר אני מעבירה דיון. כבר עכשיו אין לי כוח. אני כל כך הולכת לצעוק שם על אנשים. 


 


אני יותר מדי זמן באותו מקום עם אותם אנשים


אני לא אוהבת אנשים

יום שני, 8 בדצמבר 2014

טיול יין, מלחמות וטפשות ישראלית

כמו שנאמר בפוסט קודם, באדיבות המשפחה הראשונה יצאנו לסופשבוע בצפון. אם מזדמן לפה קורא מאזור תל אביב שאומר לעצמו עכשיו "רגע, היא לא מהצפון בעצמה?" אז לא, חיפה זה לא הצפון, זה צפון מרכז. יש עוד שני חבלי ארץ לפחות (תלוי איך סופרים) שנמצאים צפונית לחיפה. 


מזג האויר היה מושלם, לא יכלנו לבקש יותר מזה. האוטו החדש נסע כמו בובה והצימר היה מקסים. קיבלנו נוף מדהים לעמק החולה ולאגמון ושקט כזה שהאחד לא הצליח לישון מרוב שקט. אפילו החתולים והכלבים היו שקטים. 


את יום חמישי פתחנו בעצלנות. טוב נו, הטיול עוד לא התחיל. למרות ששנינו הברזנו מהעבודה יצאנו רק בצהרים אחרי אריזה חפוזה שכללה לדחוף כל מה שנכנס לתיק גב ולזרוק כמה מעילים באוטו כי לך תדע, יכול להיות קר.


 


היום הראשון הוקדש לאחד ממעשי החלם המפורסמים ביותר של המדינה- עמק החולה. באגמון כבר היינו כמה פעמים, גם בעונה הזו של השנה וראינו את העגורים (משם בא לי הרעיון לעיצוב ההזמנה לחתונה שלנו) אז בחרנו לגוון ולשם שינוי הלכנו לשמורה. כשנכנסנו הקופאית בכניסה אמרה לנו "אתם יודעים שכאן זה לא האגמון, נכון?" כבר סימן טוב. היה ריק לגמרי מלבד כמה קבוצות בית ספר ואיזה משפחה אחת מאוד רועשת. למי שמתלבט בין ביקור בשמורת החולה לבין אגמון החולה התשובה היא חד משמעית- האגמון. אבל אם גם הייתם שם אז גם השמורה נחמדה. יש לה אופי שקט כזה, יותר רגוע. הולכים בין הגומא ועל המיים, יש מלא שפמנונים גדולים ומכוערים וכמה נוטריות שמנסות להתחמק מהם. ויש גם איזה שני ג'מוסים ליד חבילת חציר כנראה שמו שם כדי לשכנע אותם שלא ילכו. בערב ניסינו ללכת לאיזה מסעדת שף רומנטית בראש פינה אבל מבט מהיר בתפריט גילה שאין לצימחונים מה לחפש שם ומכיוון שהאחד צמחוני עברנו לג'אוני. אני חייבת לציין שפעם המקום הזה היה יותר מיוחד, עכשיו הוא מרגיש כמו סתם עוד בית קפה. 


 


יום שישי התמקד באזור הרי נפתלי, שם היה הצימר שלנו. איזור מקסים, קצת יותר ירוק והוא יכול להיות טוסקנה קטנה. קטנטונת. הכל שם כרמים ויקבים. ביקרנו ביקב אדיר, טעמנו יין וגבינות וקנינו בקבוק קברנה שמצא חן בעינינו. אחר כך טיול טרקטורונים באזור, אנחנו ועוד 4 זוגות. לכולם היה ברור שהגבר נוהג ורק האחד שלי נהיה גבר אשכנזי פתוח והציע לי לנהוג. השארתי לו את התענוג, אני יותר נהנית מהדרך מאשר מהנהיגה. במקום של הטרקטורונים עוד מכירה וטעימות של יין מקומי אז בדקנו גם אותו.


בערב חיפשנו מסעדה אחרת שהעלון בצימר המליץ עליה אבל כנראה שהיא נסגרה כי לא מצאנו אותה. במקום הלכנו לדג על הדן שבאופן מפתיע דווקא שם היה לצמחוני מה לאכול. אני אכלתי בעיקר פורל. במרק, בסלטים ובמנה עיקרית. המסעדה עצמה מאוד רומנטית, יושבת על הנהר עם כמה ברווזים לבנים בחצר. הם הציעו גם יין אבל הספיק לנו. 


 


את היום האחרון העברנו בגולן. ביער אודם ביקרנו בג'ובה הגדולה. אתם ידעתם שיש ג'ובה גדולה ביער אודם? היא באמת גדולה. יש מסלול די קצר שמגיע עד לג'ובה אבל אנחנו לא הסתפקנו בו והקפנו את הג'ובה. אם לא ביקרתם עד היום בג'ובה הגדולה כדאי לכם. היא מרשימה. נכון שאתם תוהים עכשיו מה זה לעזאזל ג'ובה? אל תתהו, סעו לראות.


אחר כך המשכנו לסיור מלחמות וטנקים. אנדרטת עמק הבכא, שם טיילנו בחפירות ובונקרים וצפינו בנוף מקנה של טנק. הר בנטל (תהינו לעצמנו, אם הר בנטל הוא הבן של טל, אז הר אביטל שנמצא לידו והוא אבי-טל הוא בעצם סבא שלו?), גם הוא עם חפירות ופסלים של חיילים ומוזיקת מלחמה. מצודת כ"ח וסיפור קרבות והפסדים. ולסיום אתר הנצחה חדש עם מסדר טנקים מדורות שונים שהוצאו משרות. הבחור טנקיסט במיל' לא הסתיר את התרגשותו למראה שרמן ועוד כמה רוסים.


אבל יש בגולן עוד דברים חוץ אנדטאות וטנקים. בהר בנטל למשל, ליד החפירות יש גם בית קפה חמוד עם נוף מהמם וגן פסלים עם דמויות מקסימות. ויש את גמלא. הגענו לשם לקראת סגירה כשכבר סגרו את כל המסלולים ונשארנו רק עם נוף ושני צלמי טבע עם מצלמה בגודל קנה של טנק שמצאו אזניה שחורה בקצה השני של ההר וחיכו שהיא תקום כבר, בתקווה לפני שסוגרים את האתר.  עוד דוגמה לטמטום ישראלי, הסיפור עם הנשרים. פעם היו שם מלא, היום סופרים עשרות בודדות בעונה. עצוב איך שאנחנו הורסים לעצמנו אוצרות טבע. 


 


זהו, היה סופשבוע מקסים, חזרנו עייפים אך מרוצים, דרך ההורים משני הצדדים כדי להגיד שבת שלום והביתה, שם חיכתה לנו לאסי ממורמרת על כך שהשארנו אותה לבד עם אוכל שהיא לא אוהבת. מה לעשות, אם הייתי משאירה לה את האוכל שהיא אוהבת היא היתה אוכלת את הכל כבר ביום הראשון, ובגלל שזה יותר מדי אוכל ליום אחד היא היתה מקיאה את הרוב ונשארת רעבה יומיים. אז במקום השארתי לה הרבה אוכל שהיא לא אוהבת ואוכלת רק אם אין לה ברירה. היא תתגבר.  


זהו, חזרה לעוד שבוע רגיל. הנה כבר עבר יום שני, עוד מעט מגיע עוד סופשבוע.