יום חמישי, 14 ביוני 2012

הלאקי במבוק שלי הולך למות

חמש שנים הוא הולך איתי, 3 דירות, הגיע לגובה יותר ממטר. היו לו תקופות של עלים צהובים והן עברו אבל עכשיו הבסיס שלו נהיה צהוב והצבע הולך ומתפשט. כנראה שנגמר לו המזל, המסכן.


הנענע ששתלתי צמחה יפה ואז הפסיקה עם זה וכמעט התייבשה לגמרי. עברתי להשקיה מרובה, נראה כאילו זה עוזר והיא עושה סימנים של התאוששות. שאר העציצים במרפסת ממשיכים ללא שינוי, שזה די יפה כי זה אומר שכבר כמעט שנתיים הם לא מתים. אחד מהם אפילו הוציא משהו שנראה כמו פרחים שחורים.


הבמבוק בעבודה גם נראה כאילו הוא עומד לסיים את חייו. העציץ הישן שהיה לי מת מזמן אבל הילדים שלו שעברו למשרדים אחרים עושים חייל. אחד מהם אפילו הוציא פרחים. למרבה הצער הצמח המוזר הזה מתאבד על הפרחים שלו ולכן גם הצמח ההוא סופר את קיצו לאחור. ילד אחר של אותו הצמח שהיה אצלי עושה גם הוא חייל והבחור שמטפל בו נתן לי ענף שלו. אז עכשיו נראה איך הנכד של העציץ הז"ל יחזיק מעמד.


החתולה נהייתה ממש מעצבנת לאחרונה. באמצע הלילה היא מתחילה ליילל בקול רם ובעצבות. אני חושבת שזה בגלל שהיא נשארת לבד בלילה הרבה פעמים, אז היא מרגישה נטושה. מסכנה. אני מזניחה אותה לאחרונה. לא נותנת לה מספיק צומי. הבעיה היא שאצלו יש יותר אוכל ויותר שקט אז בסוף שבוע אנחנו נוטים להיות אצלו וככה אפילו בסופש היא נשארת לבד. כשלקחתי חתולה ידעתי שזה יכול להיות בעייתי אם אי פעם אני אכיר מישהו אבל לא ממש האמנתי שאני באמת אתקל בבעיה הזו. אני עדיין מתקשה להאמין שהבעיה הזו תישאר לאורך זמן.


 


מאז שנהייתי ראש צוות בעבודה נהיתי כלבה. לפני כמה ימים בעבודה כשהייתי בשיחה במשרד של מישהו השותף שלו אמר שפעם הייתי הרבה יותר יוזר פנדלי. וזה לא שיש לי כזה צוות. כרגע יש לי רק בחורה אחת שעובדת איתי ועוד אחד שלפני כמה זמן עבד איתי ועכשיו אנשים מצוותים אחרים עדיין מציקים לו בשאלות בעניין. וכשמישהו מציק למישהו שעובד איתי אני נהיית כלבה. ככה זה, אל תפריעו לאנשים שלי לעבוד. ונא לא לבזבז את הזמן שלי על שטויות. כל פעם שראש הפרוייקט מזמין אותי לישיבה הוא משתדל להיות ענייני, שאני לא אתלונן שמפריעים לי לעבוד.


יש איזה מישהו בעבודה די חדש שיש כמה אנשים שלא סובלים אותו ואני די יכולה להבין למה. הבעיה היא שהוא מזמין את עצמו באופן די קבוע אלי למשרד לקפה בוקר. יש כבר בנאדם אחד שהפסיק לבוא לקפה בגללו, למרות שהוא טוען שזה בגלל שהוא עסוק, ועוד אחת שאמרה לי שגם היא שוקלת ללכת כל פעם שהוא מגיע. בכלל היה איזה בוקר שהגעתי למשרד ואז יצאתי למוסך של הליסינג והשארתי את המשרד פתוח. כשחזרתי מצאתי 3 אנשים, כולל אותו, יושבים במשרד ושותים ומרגישים בבית. אני צריכה לנעול את המשרד כשאני יוצאת. ולהתחיל להגיע מאוחר יותר. ככה זה מטה את האנשים של הקפה לחדר אחר.


אגב קפה, עקב שינויים ארגוניים השכנים שלנו למסדרון הפכו להיות חלק מהמחלקה שלנו. כתוצאה מכך הם הפסיקו לקבל חלב מההנהלה וכחלק מהצטרפותם למחלקה הזמינו את עצמם להצטרף לקבוצת החלב על שמי. אז אחראי פינת הקפה שלהם דיבר איתי ואמר לי שהוא יאסוף מהם את הכסף ויביא לי. נקף יום, נקפו יומיים וכסף אין. אז שאלתי אותו היום מה קורה והוא התחיל עם תירוצים, אני מחכה שכולם יביאו לי כסף כדי לא לנדנד לך, אנשים לא זוכרים, בינתיים אף אחד לא שותה מהחלב שלך. כן בטח. היתרון בהרחבת מעגל הצרכנים של החלב הוא תחלופה מהירה יותר של קרטונים וכך שמירה על חלב טרי יותר. החיסרון הוא שאני צריכה יותר פעמים ללכת לקנות חלב. ונמאס לי מאנשים.


 


הייתי השבוע בחתונה בבאר שבע. אחותו הצעירה של ההוא. גם בבאר שבע. מי מתחתן בבאר שבע?? התעללות באורחים. היה יפה. טוב טעם. קצת שטיקים של זיקוקים וכאלה והצעצועים האלה שלאחרונה נורא פופולרי לזרוק על רוקדים בחתונות. שמלת הכלה היתה ממש יפה. חצאית נשפכת, לא נפוחה, כמו גלימה. כתפיים חשופות אבל לא סטרפלס ומחשוף מעוצב יפה. למרבה העצב בחופה הכלה לבשה שכמיה לבנה שממש לא נראתה עליה טוב. חבל, השמלה ממש לא היתה חשופה וכבר ראיתי כלות לבושות פחות מזה בלי שום כיסוי. כנראה התעקשות של הרב שגם היה דוד של החתן. לעומת החתונה של אח שלה שראו שהכלה נתנה את הטון, פה הכל היה מעודן ולא צעקני. אפילו המוזיקה לא היתה רק מזרחי. (אם מישהו מתכוון לרמוז שאני סטראוטיפית משהו אז הוא צודק. אין מה לעשות כל הקיבוצניקים האלה גזענים).


 


יום ראשון אני צריכה להגיש מצגת על מאמר ועוד לא התחלתי לקרוא אותו. יום רביעי יש לי מיני מבחן שאני צריכה בשבילו לעבור על הרבה מאמרים שקראנו בהרצאה. שבוע אחרי זה אני צריכה להגיש מצגת על מאמר אחר ועוד חודש אני צריכה להגיש 2 עבודות על המאמרים האלו ועוד תרגיל בית מיגע. חודש מטורף מבחינת עומס ואז זה נגמר. אם הכל עובר בשלום בסוף החודש הבא אני משלימה את כל חובותי לתואר שני ללא תזה. לא שהתואר הזה שווה הרבה. זו הולכת להיות כזו הקלה, רק לצלוח את החודש הקרוב בשלום ואז כל כך הרבה זמן יתפנה לי. מזל שיש לי עם מי להעביר את הזמן הזה.


 


לכל הסטודנטים שבינינו שיהיה סוף סמסטר מוצלח ובהצלחה במבחנים.


 

יום שלישי, 15 במאי 2012

השועל והחסידה

החתולה מנסה לשתות מים מהכוס. היא טובלת יד בכוס, מוציאה אותה ומלקקת. מנסה להכניס את הראש לכוס, לא הולך. בסוף היא מוותרת והולכת לשתות מהקערה שלה.


 


יש לי מצבי רוח משתנים בעבודה. לפעמים אני נכנסת למשהו ולא רוצה להפסיק, לפעמים אין לי חשק לעבוד ואני רק מחכה שיגמר היום. יש ימים שאני מרגישה שאני אצליח לעמוד במשימות בזמן ויש ימים שאני בטוחה שלא. לפעמים אני חושבת שלא כל כך נורא להיות מנהלת, אני יכולה להתמודד עם זה וברגעים אחרים אני בטוחה שאני כשלון. יש ימים שאני נהנית לפגוש אנשים ויש ימים שאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. ישיבות הקפה בוקר אצלי במשרד הולכות וגדלות. המנהל קורא להן הסימפוזיון של ג'אסט. בזמן האחרון אני שוקלת לבטל אותן. 


יש ימים שאני רק רוצה להיות איתו ויש ימים שאני מפחדת. אני תוהה מה יקרה אם זה יגמר. לא רוצה לדעת. קשה לי לקרוא אותו. יש ימים שנראה לי שהוא מרגיש כמוני ויש ימים שנראה כאילו הוא צריך שקט ממני. יש ימים שהחתולה משגעת אותי ואני רוצה שהיא תלך, תמצא לה בית אחר ויש ימים, בעיקר כאלה שהוא לא פה, שכל מה שאני רוצה זה שהיא תישן איתי במיטה, מכורבלת כמו דובי, שתלקק אותי כמו שהיא עושה כשהיא רוצה שאני אלטף אותה.


לפעמים אני מאמינה שיהיה טוב. לפעמים אני בטוחה שלא.


 


אני צריכה דיאטה. אני צריכה לחזור לחדר כושר, או לפחות ללכת יותר. בימים שאני באה בהסעה אני הולכת ברגל מהשער של המפעל, משהו כמו קילומטר, במקום לקחת הסעה פנימית. הבעיה שזה קורה בערך פעם בשבוע. אני צריכה להגיע יותר בהסעה. הדלק נהיה יקר ואני מתתחילה להרגיש עיפה בבוקר כשאני נוהגת וחוץ מזה פחות מכוניות על הכביש זה יותר טוב לסביבה. ולי. לאחרונה יצא לי לקחת הסעה מליד הבית שלו במקום שלי וההסעה הזו נוסעת במסלול אחר, אותו המסלול שאני נוסעת בו כשאני באה באוטו. זה מעניין לראות את אותה הדרך שאני עושה כל יום ממושב באוטובוס במקום מליד ההגה. פתאום הדרך נראית שונה לגמרי, אני רואה דברים שאני לא רואה כשאני נוהגת.


אני צריכה לכתוב פה יותר. עברתי לא מזמן על קטעים ישנים שכתבתי. זה טוב להזכר בדברים שהרגשתי וחשבתי פעם ולראות מה השתנה. אני צריכה לקרוא פה יותר. זה טוב להכניס אנשים אחרים אלי למחשבות.


 

...

אני אוהבת את החיבוק שלו בלילה, כמו ילד שמחבק דובי. אני אוהבת את החיבוק שלו בבוקר, כמו ילד שלא רוצה שיקחו לו את הדובי.

אני אוהבת את החיוך שלו כשאני מעליו, חיוך שאומר אני מרגיש טוב

אני אוהבת את החיוך הממזרי כשהוא שולח ידיים, מחכה שאני אגיד שאסור.

אני אוהבת את הקפה שהוא מכין. אני אוהבת שהוא קם בבוקר ביחד איתי כדי להכין לי קפה.

אני אוהבת לשמוע את הקול שלו בטלפון, הלו ביישן כזה עם מבטא.

אני אוהבת שהוא מתחיל לדבר על נושא שמעניין אותו ונסחף בתיאורים. אני אוהבת שאנחנו שותקים ביחד.

אני אוהבת לספר לו על היום שלי, על האנשים, אני אוהבת שאנחנו שותקים יחד.

אני אוהבת ללכת איתו לטיולים, סתם ככה ללכת עד למרכז, לאכול גלידה ולחזור.

אני אוהבת לראות אותו מציק לחתולה. בלילה אני שומרת שלא תתפס עליו כנקמה.

אני אוהבת להעביר יד בשיער הרך שלו. אני אוהבת איך שהוא מלטף אותי בחיבה.

למה אני כל כך פוחדת שהוא ילך?



יום ראשון, 22 באפריל 2012

קצת באיחור, פסח

לידי חתולה שוכבת על הגב ומסתכלת עלי. לא לגמרי ברור מה המבט הזה אומר, אם זה נו תלטפי אותי כבר או מה את כבר רוצה ממני. בזמן האחרון נראה לי שהיא מרגישה קצת זנוחה מאחר והרבה לילות אני לא בבית ובלילות אחרים המקום שלה במיטה תפוס. נראה לי שזו הסיבה שבגללה היא חזרה לישון ליד הרגלים שלי. למרות שבלילות שאני לבד בתחילת הלילה לפעמים היא באה להתכרבל איתי כפיות.


הלכה החתולה, הלכה לחפש אוכל.


 


 


נכון שעבר שבוע מאז פסח אבל רק היום יצא לי לשבת מול המחשב וממש להכריח את עצמי לכתוב. אני לא אוהבת חופשות כשאני לבד כי זה תמיד מרגיש מבוזבז, אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לעשות כלום ובסוף עובר החופש ואני מרגישה דפוק.


הפעם סופסוף לא הייתי לבד וזה היה ממש כיף. הינו יחד כמעט כל יום ולא נמאס לי ממנו, אני מקווה שגם לו לא נמאס ממני. אם כן אני לא יכולה לדעת כי הוא לא כל כך מדבר. הינו בגן החיות הלימודי בחיפה שהיה פתוח בחינם לכבוד החג וכצפוי היה עמוס בבעלי חיים מסוג ארצישראלי מצוי שיצאו לנדוד עם הגורים הרבים שלהם. אבל למרות הצפיפות היה כיף, קצת חזרה לילדות כזה. אח"כ הלכנו למוזיאון טיקוטין שגם היה בחינם לרגל החג. מקום ממש יפה. היתה שם תערוכת חרבות יפניות מדהימה. איזה אומנות. כל חלק בחרב הוא יצירה מלאה. הגנים הבהאים פתחו שער אחד ונתנו לתיירים לרדת גרם אחד במדרגות. לא מלהיב אבל עדין יפה. הספקנו גם להיות בים, לא להתרחץ כי קר אבל לבקר ולהנות מהבריזה.


 ותערוכת הפרחים כמובן, כי סוף סוף מגיעה אטרקציה כלשהי לחיפה, לא נלך? הלכנו ביום שני בערב, חשבנו ערב, קר, חושך לא יהיו הרבה אנשים. אז חשבנו. סיבוב מהיר הראה תור של שעתיים בערך בפתח של כל ביתן. מצאנו ביתן אחד עם תור של רבע שעה אז נכנסנו אליו. בפנים היו הרבה סחלבים ורודים תלויים על עצים במבחנות וכדורי זכוכית בתוך חלל חשוך. יפה, נכון, אבל עם כל התורים שהיו בחוץ ציפינו ליותר. מעוצבנים יצאנו החוצה למסע חיפוש אחר שירות לקוחות במטרה להחליף את הכרטיסים ליום אחר. לקח לנו זמן למצוא אותם אבל אחרי שמצאנו באופן מפתיע הם החליפו לנו מיד את הכרטיסים. ביום שישי בערב חזרנו בלי יותר מדי ציפיות. למרבה המזל כנראה שלא יותר מדי אנשים ידעו שהאריכו את שעות הפתיחה והיה די ריק, לא היה צריך לעמוד בתור בכלל והביתנים לא היו צפופים. הפעם הצלחנו ממש להנות וכמעט ששכחנו את החוויה הקודמת.


היה שבוע מתיש, כל יום לישון עד מאוחר ואז לטייל או סתם לאכול. בשבת פשוט ישנתי עד אחת בצהרים וגם הייתי ממשיכה לישון אם הוא לא היה מעיר אותי. הרגיש מוזר, אני בדרך כלל לא ישנה כל כך הרבה וגם אני מתעוררת כשהוא קם אבל הפעם פשוט ישנתי שעות.


 


היה קשה לחזור לעבוד, לקח לי כמה ימים להתאפס על עצמי. בינתיים קיבלתי עובד חדש, סטודנט, והספקתי למכור אותו תמורת מהנדס מלא. ככה זה כשמנהלים, אפשר לסחור בעובדים, חצי מהנדס וסטודנט תמורת מהנדס מלא. מסתמן שניהול זה לא הצד החזק שלי אבל נראה שאני מצליחה לאט לאט להתמודד. המהנדס מלא שקיבלתי זה חברה שלי שחזרה מחופשת לידה אחרי החג. מצד אחד אני שמחה לעבוד איתה, מצד שני אני מקווה לא להרוס את זה עם יכולות הניהול שלי. קיבלתי כבר נזיפה מהבוס על אי עמידה בזמנים של הצוות (חצי מהנדס) שלי ועל כך שאני לא לוחצת עליו מספיק. מקווה שאיתה זה ילך יותר טוב. הפרוייקט שלי הולך ומתקרב לסופו ונראה כאילו הוא אכן יעבוד. אני מאוד מקווה שבאמת נצליח ואני לא אפשל עם איזו שטות שלא חשבתי עליה. זה די מלחיץ כשהאחריות עלי. מה שבטוח בפעם הבאה אני לא מסכימה להיות מובילה. או שכן. לא יודעת. נראה.


 


עוד מעט שוב חופש. תקופה קשה התקופה הזו. שבוע קצר זה כיף אבל זה גם מלחיץ.

יום שני, 2 באפריל 2012

חודש חודשיים

חודש בלעדיה.


אני מסתובבת במקומות שהלכתי איתה אליהם ל"דייט" כמו שהיא היתה קוראת לזה. לפעמים רק שתינו, לפעמים גם בעלה הצטרף. אני רוצה ללכת למקום ואני נזכרת שהיתי שם איתה ולא רוצה יותר. חלמתי עליה השבוע, התעוררתי מבואסת ולא רציתי לקום, רק להשאר במיטה ולבכות. הייתי מבואסת כל היום וחזר לי הכאב גב. נראה לי שזה פסיכוסומטי. אני באה לקיבוץ ורוצה להתקשר אליה אבל נזכרת שהיא לא שם. אני חושבת על החגים שיבואו וחושבת שאולי אני אפגוש אותה בארוחה או אבוא לבקר אחרי הארוחה ואז נזכרת שלא. אני רוצה לספר לה על דברים. אני רוצה לספר לה בגאווה שקניתי עוד פעם נענע והפעם נראה שהיא שורדת. היא תמיד היתה זוכרת מה סיפרתי לה ושואלת אותי על דברים, איך הם מתקדמים, מה שלום אנשים. אני רוצה שתספר לי על המסעות שלה, על העבודות שלה. כמה היא היתה עסוקה בחודשים האחרונים וכל הזמן לוקחת על עצמה עוד ועוד. אני רוצה לפגוש אותה במקרה. אני רוצה לבוא לבקר אותה. אני רוצה לדבר איתה. אני רוצה לשמוע אותה.


 


חודשיים איתו.


התרגלתי כבר לזה שיש 2 מברשות שיניים בכיור ושתי כריות במיטה. לפני כמה ימים החלפתי מצעים ולא זכרתי אם בסט השני יש רק ציפית אחת. להפתעתי צצו להן 3 ציפיות שייכות לאותו הסט. מוזר.


החתולה כבר התרגלה לנוכחות שלו במיטה מדי פעם ולכך שאני לא מרשה לה לטפס עליו כשהוא ישן. ככה אני ישנה כשהוא מצד אחד והחתולה מצד שני וכדי לקום אני צריכה להתפתל החוצה. היא גם התרגלה שיש ימים שאני לא בבית והיא משתדלת להיות לידי כל הזמן כשאני כן נמצאת, למרות שמדי פעם אני מנצלת את זה כדי לגזור לה ציפורניים. היא שונאת שאני גוזרת לה ציפורניים.  


פתאום כבר אין לי ערבי שישי ריקים. שבת בבוקר אני נהנית להשאר איתו במיטה ולא מתבאסת שאין לי סיבה לקום. כל ערב יש לי עם מי לדבר, לספר על היום שלי, לשמוע על היום שלו. אני לא נצמדת לטלויזיה או למחשב בתקווה להעביר את הזמן. לפעמים קצת חסר לי העצלנות הזו של יום שלם לא לעשות כלום.


אני מפחדת מהרגע שזה יגמר. אם הוא לא עונה לטלפון אני נלחצת, למרות שברור לי שהוא עסוק ומתישהו הוא יתקשר. גם אני לא תמיד עונה אבל תמיד חוזרת אליו. אני מפחדת לפתח ציפיות. לא רוצה להתאכזב. טוב לי איתו. חודשיים ועוד לא מצאתי אצלו דברים שמפריעים לי. אני מפחדת מהרגע שהוא יגלה שאני בעצם די משעממת ובכלל לא מה שאני נראית בהתחלה.


 


אני מרגישה בסדר בשבועיים האחרונים. זה לא דבר מיוחד להרגיש טוב אבל אחרי שבועיים מסוייטים שהיו לפניהם אני פתאום מעריכה את זה שאני מרגישה בסדר. עובר לי היום ואני חושבת איזה כיף שלא כואב לי הגב ושיש לי כוח לעשות דברים ואני לא רק מתה ללכת הביתה ולישון. איזה כיף שיש לי כוח להיות איתו בערב ולא שפוכה. איזה כיף שאני יכולה לאכול כרגיל, למרות שלאחרונה המחשבה על האוכל בחדר אוכל כל כך מבאסת אותי שאני כבר יומיים אוכלת סלט מהקפיטריה לארוחת צהרים. אבל זה לא בגלל הבחילה אלא בגלל האוכל נוטף השמן וחומרי טעם זולים שמגישים לנו. רוב הזמן אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו. כנראה שזה טוב מדי פעם לעבור התקף ש הרגשה רעה בכל הגוף רק כדי שנדע להעריך את זה שרוב הזמן אנחנו מרגישים טוב.


 


תשמחו על כל יום שאתם מרגישים טוב ועל כל יום שאתם לא מקבלים חדשות רעות ועל כל יום שעובר כרגיל כי יום שעבר כרגיל הוא יום שעבר בשלום וזה לא ברור מאליו.


חג פסח שמח וכשר לכולכם


 


http://lellog.com/

יום שבת, 17 במרץ 2012

מה זה הקור הזה לעזאזל

שבת כל כך יפה, השמש בהירה, האויר נקי רואים לרחוק, המפרץ שקט וכחול עמוק. רק מה? קר!!! לקחתי את מר בחור לארוחת בוקר (או צהרים, תלוי את מי שואלים) בעוספיה, אמרנו נאכל משהו, נטייל קצת באזור. אבל היה קפוא. יצאנו מהאוטו ונכנסנו למסעדה הראשונה שראינו. כל פעם שמישהו פתח את הדלת משב של קור הקפיא אותנו. בדרך חזרה ניסינו קצת לעצור לראות ירוק אבל היה פשוט קר. מה זה צריך להיות? אם אני אתפוס איזה חזאי אני אנהל איתו שיחה צפופה. מה שכן, בדרך מעוספיה לכיוון האוניברסיטה יש רגע שבו רואים חוף ים אפור מצד שמאל,נמל עם ים כחול מצד ימין ומקדימה כרמל וכביש שנוסע בתוך יער ירוק. ביום כזה בהיר כמעט ועשיתי תאונה מלהסתכל על זה. אין עוד מקום בארץ עם כזה נוף כמו בחיפה.


 


אני מתפרקת. הגב שלי המשיך לכאוב כל השבוע, בתחילת השבוע היה לי חום וצמרמורות. באמצע השבוע היתה לי בחילה וחוסר תיאבון מוחלט. כשהתעקשתי בכל זאת לאכול שתי חתיכות פאי כי פשוט הן היו ממש טעימות זה ישב לי בבטן בצורה אכזרית שלא הצלחתי להשאר בהרצאה (זה היה יום לימודים) ופשוט הלכתי הביתה ודחפתי אצבע לגרון. אני לא מבינה אנורקסיות. נראה לי עדיף לרוץ מסביב לבניין אחרי כל ארוחה ולא לעשות את זה. יום  חמישי לא באתי לעבודה. החלטתי פשוט לנוח בתקווה שמה שזה לא יהיה אם אני אתן לגוף שלי לנוח כמו שצריך 3 ימים הוא יצליח להסתדר. כרגע נראה בסדר, ביום ראשון נראה מה יהיה. בתקווה שלא יכעסו עלי בעבודה עקב הברזנות יתר בזמן האחרון.


 


התחיל סמסטר השבוע. אם הכל ילך כמו שצריך זה יהיה סמסטר אחרון. ארבע שנים זה בהחלט מספיק. הגיע הזמן לסיים עם זה כבר. זה לא פשוט ללמוד תוך כדי עבודה. אני לוקחת שני קורסים ברצף, הראשון מתחיל ככה שאני צריכה לצאת מהעבודה ורבע לארבע. זה אומר שאם אני רוצה להשלים יום עבודה אני צריכה להגיע ברבע לשש לעבודה. זה אפשרי, סמסטר שעבר עשיתי את זה אבל אז היה לי רק קורס אחד שהלכתי אליו. עכשיו זה שני קורסים מה שאומר להשאר עד 8 וחצי בטכניון (אם אני לא ארגיש רע באמצע שוב), מה שאומר שאם אני אקום מוקדם יהיה לי ממש קשה. אז נראה לי שאני אבזבז קצת ימי חופש לטובת העוד שעה שינה בבוקר. גם ככה אני עובדת מספיק שעות.


 


יש איתי אנשים מקסימים בעבודה. ביום חמישי שעבר הייתי בדכאון מוחלט ושידרתי לכולם שאני לא מעוניינת בקשר אנושי. ביום ראשון בבוקר בא אלי בחור מהמשרד השכן לברר מה קרה ואיך אפשר לעזור. במשך כל השבוע הוא בא אלי כל בוקר לבדוק מה שלומי. את העוגות פאי המוזכרות לעיל הוא די עשה בשבילי. אחד אחר ביום ראשון בבוקר שאל אותי ככה על הדרך אם אני מרגישה יותר טוב. מלמלתי משהו על זה שלא ממש והמשכתי ללכת כי לא ממש בא לי שיחת מסדרון על הנושא. אז בערב הוא התקשר אלי לבדוק מה קרה. זה נחמד לדעת שבכל זאת יש אנשים שאכפת להם ממני.


 


אנקדוטה משעשעת. בדקתי בסטטיסטיקות מאיפה אנשים נכנסו לבלוג שלי. מסתבר שמישהו כתב בגוגל "משתעל וכואב לי החזה" וקיבל קישור שכותרתו "צילום של החזה שלי". ידעתי שהכותרת הזו תמשוך אנשים קול


 


שיהיה לכולנו שבוע נטול כאבים וסמסטר מוצלח.


וכשרע לכם תזכרו - אתם חיים ובריאים וזה כל מה שחשוב.


 


 

יום רביעי, 7 במרץ 2012

זהו

.............................................................................................................................................................................


.............................................................................................................................................................................


.............................................................................................................................................................................


.............................................................................................................................................................................


.............................................................................................................................................................................


.............................................................................................................................................................................


היא הלכה.


ביום חמישי כבר אמרו שנשארו לה עוד כמה שעות אבל היא בחורה שנלחמת. אפילו בלי הכרה היא נשארה הרבה יותר זמן ממה שהרופאים נתנו לה. סיפור סוף חייה. כבר בתחילת המחלה לא נתנו לה יותר משנה אבל היא החזיקה יותר. היא הספיקה להתחתן. היא הספיקה ללמוד וכמעט לסיים תואר שני. היא הספיקה להתגבר חלקית, לחזור לחיים, ליפול שוב ולחזור שוב, היא הספיקה הרבה יותר וכל הרופאים היו מופתעים ממנה. אבל זה לא הספיק. בסוף הוא השיג אותה. ניסה דרך העצמות, לא הלך לו, היא נלחמה והגידול התחיל לסגת. ניסה דרך הכבד והיא נלחמה, הפסיקה לאכול כמעט כל דבר אכיל אבל המשיכה להנות מהדמוי אוכל שהיא מצאה במקום וגם שם הגידול נעצר. בסוף הוא הגיע למוח. שם כבר לא היה לה סיכוי. ועדיין, היא לא הלכה בקלות.


כבר בכיתי עליה וכבר השלמתי עם המוות הקרוב. זה נוראי לדעת שמישהו הולך למות. כל טלפון, כל סמס, אני מפחדת מהבשורה. בסוף הטלפון הגיע עכשיו ולי כבר לא נשארו דמעות.


אפילו לשמים נגמרו הדמעות. ביום שלישי כשהיא איבדה את ההכרה הרוחות סערו והשתוללו בחוסר אמון. כשהבינו שזה כבר אבוד התחיל הגשם ולא נגמר עד שבת. ואז גם השמיים השלימו עם הבשורה ורק היא עוד נלחמה.


 


פורים מחר. אני מקווה שלפחות בקיבוץ תהיה להם את ההגינות לדחות את המסיבה. תבינו, פורים זה חג קדוש לקיבוצניקים. כשסטאלין מת ביטלו את פורים ועד היום מדברים על זה. אני בטוח לא אהיה שם.


דווקא לא מתאים לה ללכת בפורים. אירוניה זה לא הקטע שלה.


 


לילכי שלי, יהי זכרך ברוך, אני אוהבת אותך. אין אף אחת כמוך, את משהו מיוחד. זה נכון שכשמישהו מת אומרים עליו שהוא היה מיוחד אבל זה לא נכון. רוב האנשים הם רגילים רק מתים. אבל אצלך זה היה באמת. איך שאספת סביבך את כל האנשים הלא קשורים. איך שנגעת בכולנו, איך שריגשת אותנו בחתונה שלך, איך שתמיד ראית רק את הדברים הטובים וגרמת לנו גם קצת לראות ככה. איך שאהבנו אותך. אני גאה שהיתי חברה של מישהי כמוך כי עצם זה שבחרת בי בתור חברה נתן לי קצת מהיחוד שלך. אני יכולה להגיד שאני הייתי חברה של מישהי מיוחדת.