.............................................................................................................................................................................
.............................................................................................................................................................................
.............................................................................................................................................................................
.............................................................................................................................................................................
.............................................................................................................................................................................
.............................................................................................................................................................................
היא הלכה.
ביום חמישי כבר אמרו שנשארו לה עוד כמה שעות אבל היא בחורה שנלחמת. אפילו בלי הכרה היא נשארה הרבה יותר זמן ממה שהרופאים נתנו לה. סיפור סוף חייה. כבר בתחילת המחלה לא נתנו לה יותר משנה אבל היא החזיקה יותר. היא הספיקה להתחתן. היא הספיקה ללמוד וכמעט לסיים תואר שני. היא הספיקה להתגבר חלקית, לחזור לחיים, ליפול שוב ולחזור שוב, היא הספיקה הרבה יותר וכל הרופאים היו מופתעים ממנה. אבל זה לא הספיק. בסוף הוא השיג אותה. ניסה דרך העצמות, לא הלך לו, היא נלחמה והגידול התחיל לסגת. ניסה דרך הכבד והיא נלחמה, הפסיקה לאכול כמעט כל דבר אכיל אבל המשיכה להנות מהדמוי אוכל שהיא מצאה במקום וגם שם הגידול נעצר. בסוף הוא הגיע למוח. שם כבר לא היה לה סיכוי. ועדיין, היא לא הלכה בקלות.
כבר בכיתי עליה וכבר השלמתי עם המוות הקרוב. זה נוראי לדעת שמישהו הולך למות. כל טלפון, כל סמס, אני מפחדת מהבשורה. בסוף הטלפון הגיע עכשיו ולי כבר לא נשארו דמעות.
אפילו לשמים נגמרו הדמעות. ביום שלישי כשהיא איבדה את ההכרה הרוחות סערו והשתוללו בחוסר אמון. כשהבינו שזה כבר אבוד התחיל הגשם ולא נגמר עד שבת. ואז גם השמיים השלימו עם הבשורה ורק היא עוד נלחמה.
פורים מחר. אני מקווה שלפחות בקיבוץ תהיה להם את ההגינות לדחות את המסיבה. תבינו, פורים זה חג קדוש לקיבוצניקים. כשסטאלין מת ביטלו את פורים ועד היום מדברים על זה. אני בטוח לא אהיה שם.
דווקא לא מתאים לה ללכת בפורים. אירוניה זה לא הקטע שלה.
לילכי שלי, יהי זכרך ברוך, אני אוהבת אותך. אין אף אחת כמוך, את משהו מיוחד. זה נכון שכשמישהו מת אומרים עליו שהוא היה מיוחד אבל זה לא נכון. רוב האנשים הם רגילים רק מתים. אבל אצלך זה היה באמת. איך שאספת סביבך את כל האנשים הלא קשורים. איך שנגעת בכולנו, איך שריגשת אותנו בחתונה שלך, איך שתמיד ראית רק את הדברים הטובים וגרמת לנו גם קצת לראות ככה. איך שאהבנו אותך. אני גאה שהיתי חברה של מישהי כמוך כי עצם זה שבחרת בי בתור חברה נתן לי קצת מהיחוד שלך. אני יכולה להגיד שאני הייתי חברה של מישהי מיוחדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה