חודש בלעדיה.
אני מסתובבת במקומות שהלכתי איתה אליהם ל"דייט" כמו שהיא היתה קוראת לזה. לפעמים רק שתינו, לפעמים גם בעלה הצטרף. אני רוצה ללכת למקום ואני נזכרת שהיתי שם איתה ולא רוצה יותר. חלמתי עליה השבוע, התעוררתי מבואסת ולא רציתי לקום, רק להשאר במיטה ולבכות. הייתי מבואסת כל היום וחזר לי הכאב גב. נראה לי שזה פסיכוסומטי. אני באה לקיבוץ ורוצה להתקשר אליה אבל נזכרת שהיא לא שם. אני חושבת על החגים שיבואו וחושבת שאולי אני אפגוש אותה בארוחה או אבוא לבקר אחרי הארוחה ואז נזכרת שלא. אני רוצה לספר לה על דברים. אני רוצה לספר לה בגאווה שקניתי עוד פעם נענע והפעם נראה שהיא שורדת. היא תמיד היתה זוכרת מה סיפרתי לה ושואלת אותי על דברים, איך הם מתקדמים, מה שלום אנשים. אני רוצה שתספר לי על המסעות שלה, על העבודות שלה. כמה היא היתה עסוקה בחודשים האחרונים וכל הזמן לוקחת על עצמה עוד ועוד. אני רוצה לפגוש אותה במקרה. אני רוצה לבוא לבקר אותה. אני רוצה לדבר איתה. אני רוצה לשמוע אותה.
חודשיים איתו.
התרגלתי כבר לזה שיש 2 מברשות שיניים בכיור ושתי כריות במיטה. לפני כמה ימים החלפתי מצעים ולא זכרתי אם בסט השני יש רק ציפית אחת. להפתעתי צצו להן 3 ציפיות שייכות לאותו הסט. מוזר.
החתולה כבר התרגלה לנוכחות שלו במיטה מדי פעם ולכך שאני לא מרשה לה לטפס עליו כשהוא ישן. ככה אני ישנה כשהוא מצד אחד והחתולה מצד שני וכדי לקום אני צריכה להתפתל החוצה. היא גם התרגלה שיש ימים שאני לא בבית והיא משתדלת להיות לידי כל הזמן כשאני כן נמצאת, למרות שמדי פעם אני מנצלת את זה כדי לגזור לה ציפורניים. היא שונאת שאני גוזרת לה ציפורניים.
פתאום כבר אין לי ערבי שישי ריקים. שבת בבוקר אני נהנית להשאר איתו במיטה ולא מתבאסת שאין לי סיבה לקום. כל ערב יש לי עם מי לדבר, לספר על היום שלי, לשמוע על היום שלו. אני לא נצמדת לטלויזיה או למחשב בתקווה להעביר את הזמן. לפעמים קצת חסר לי העצלנות הזו של יום שלם לא לעשות כלום.
אני מפחדת מהרגע שזה יגמר. אם הוא לא עונה לטלפון אני נלחצת, למרות שברור לי שהוא עסוק ומתישהו הוא יתקשר. גם אני לא תמיד עונה אבל תמיד חוזרת אליו. אני מפחדת לפתח ציפיות. לא רוצה להתאכזב. טוב לי איתו. חודשיים ועוד לא מצאתי אצלו דברים שמפריעים לי. אני מפחדת מהרגע שהוא יגלה שאני בעצם די משעממת ובכלל לא מה שאני נראית בהתחלה.
אני מרגישה בסדר בשבועיים האחרונים. זה לא דבר מיוחד להרגיש טוב אבל אחרי שבועיים מסוייטים שהיו לפניהם אני פתאום מעריכה את זה שאני מרגישה בסדר. עובר לי היום ואני חושבת איזה כיף שלא כואב לי הגב ושיש לי כוח לעשות דברים ואני לא רק מתה ללכת הביתה ולישון. איזה כיף שיש לי כוח להיות איתו בערב ולא שפוכה. איזה כיף שאני יכולה לאכול כרגיל, למרות שלאחרונה המחשבה על האוכל בחדר אוכל כל כך מבאסת אותי שאני כבר יומיים אוכלת סלט מהקפיטריה לארוחת צהרים. אבל זה לא בגלל הבחילה אלא בגלל האוכל נוטף השמן וחומרי טעם זולים שמגישים לנו. רוב הזמן אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו. כנראה שזה טוב מדי פעם לעבור התקף ש הרגשה רעה בכל הגוף רק כדי שנדע להעריך את זה שרוב הזמן אנחנו מרגישים טוב.
תשמחו על כל יום שאתם מרגישים טוב ועל כל יום שאתם לא מקבלים חדשות רעות ועל כל יום שעובר כרגיל כי יום שעבר כרגיל הוא יום שעבר בשלום וזה לא ברור מאליו.
חג פסח שמח וכשר לכולכם
את ממש לא משעממת. את כותבת יפה, החיים שלך לא משעמיים. יש הרבה יופי בזוית הראיה שלך. את מתחילה להחצין רגשות וזה עושה את הדברים לבעלי משמעות אחרת. החיים מעניינים ומזמנים לנו הפתעות מידי יום. צריך לדעת להעריך את העובדה שעבר עוד יום. בדיוק כפי שאמרת.
השבמחקנחמד מצידך שאתה אומר את זה
השבמחקואני באמת מתכוון לזה. תראי, יכולת לכתוב פוסט שלם על הרגע שבו את מתעוררת לצידו בבוקר/על ערב השישי הזוגי/ על הפחד מפני הרגע שלא יגיע. קל לך יותר לכתוב על השגרה המונוטונית כביכול. אבל אני מוצא את היופי בחשיפה המזערית הזו שבה את במשפט אחד מסכמת את הרגע. זה מיוחד.
השבמחקכיף לקרוא! המון המון בהצלחה עם הבחור :-)
השבמחקאני גם רוצה שהכרית הנוספת תנוצל.. מקנא
חג שמח צדיקה!