שיטוט בוואינט

עמוד ראשי, שביתת הרופאים. תסכול. איך זה יכול להיות שבמדינה שמתיימרת להיות מתקדמת האנשים שעושים עבודת קודש, אנשים שמצילים חיים של אחרים צריכים לשבות כדי שיסתכלו עליהם? איך זה יכול להיות שהמדינה לא עושה הכל כדי למנוע את השביתה? איך זה יכול להיות שאין כסף לשלם להם? מה קרה לחלום של כל אמא יהודיה על בן רופא? מה יקרה אם גם העורכי דין ישבתו? ילכו החלומות.

 

הוציאו מליונים להעמיד כיפת ברזל ליד באר שבע. יופי, עשינו שרירים. וכמובן פרסמנו את זה בכל העולם כדי שהם יירו על שדרות במקום על באר שבע וככה נחסוך את העלות של ממש להפעיל את המערכת. ומה עשו עם העלות הזו שחסכו? שילמו לרופאים? פחחח.

 

מצבה של הבחורה שכמעט איבדה כבד עקב נטילת יתר של משככי כאבים משתפר. לפני שעולה הכתבה מופיעה פרסומת של סופרפארם. טוב שלא שמו פרסומת לאקמול. למה לסבול? קחו אקמול! (ללכת לרופא אין לכם טעם, הם בשביתה).

 

גוגל מקנאים בפייסבוק. אז גם להם יש עכשיו כפתור like. כי לא מספיק להם לסרוק את המיילים שלנו, לא מספיק להם לדעת מי החברים שאנחנו מדברים איתם במייל או צ'אט, לא מספיק להם לדעת מה אנחנו מחפשים באינטרנט, הם רוצים גם לדעת איפה אנחנו גולשים כשאנחנו לא גולשים דרכם. אם מארק צוקרברג יודע את זה למה שגוגל לא ידעו?

ועכשיו גם הסלולארי מצטרף. הפתעה הפתעה, גם חברות הסלולארי יכולות לאסוף עלינו המון מידע. אם כי סביר להניח שאין שם שום דבר שעוד לא פירסמנו בפייסבוק.

פעם האח הגדול היה חלק מתסריט אימה עתידני, היום הוא תכנית טלוויזה שכולם חולמים להשתתף בה.

 

ואם כבר האח הגדול, עכשיו צוקרברג שכח שהוא יהודי ולא היה מוכן להוריד דף הקורא לאינטיפאדה שלישית.עוד הפתעה, שונאים אותנו. ומשתמשים ברשת כדי להביע את זה. כולם כל כך שמחו כשאזרחי מדינות ערב למדו להשתמש באינטרנט כדי לבצע מהפיכות. ומה חשבתם שהם יעשו כשהם ילמדו להשתמש באינטרט? יקראו בויקיפדיה על הקונגרס הציוני הראשון? קראו, למדו, ראו שאפשר לקדם דברים באזרת מר אח גדול ועכשיו הם משתמשים בזה נגדנו. רצינו להפוך את העולם לכפר קטן, לא חשבנו שאולי אנחנו לא רוצים את כל העולם בתור שכן שלנו.

 

 

the usual shit again

אני כבר לא יודעת מה עדיף, לדחות או להדחות. די נו, הגיע הזמן להשלים עם הגורל של רווקה נצחית, חתולה כבר יש לי.

פתאום השבוע נהיה קצר מדי. כאילו יש לי מה לעשות בו. אז צריך לעשות קניות בסופר יום אחד ויום אחד לקפוץ לקניון לאבזור, עדשות, איפור וציוד לחתולה. אולי אפשר להסתפק בציוד לחתולה, השאר מיותר. למה לטרוח. ובאחד הערבים ללכת לחדר כושר, אבל לא ברביעי כי בחמישי יש בריכה ואם אני אעשה אירובי יום לפני לא יהיה לי כוח. וגם צריך לעשות קצת שעות בעבודה כי מתוך 4 ימים השבוע 2 אני עובדת רק חצי יום. וכמובן שיש גם שיעורי בית. מתחיל להמאס לי מהתואר. ושבוע הבא סוף סוף תגיע הספה שקניתי לפני חודש. אז צריך איכשהו להעביר את הספה הישנה לאח שלי בחולון.

אז אתמול הלכתי לחדר כושר וגמרתי את עצמי. נפלתי על אופניים בעייתיות. סיבוב אחד של ידית העומס עליהם הוא כמו 4 סיבובים במכשיר אופניים אחר. ואני משחקת הרבה עם העומס בזמן עבודה, בדרך כלל אני מטפסת כמה סיבובי ידית בשיר אחד. אז באופניים האלה במקום סיבוב של הידית אני מסתפקת בנגיעה קלה ועדיין, עד סוף השיר אני מגיעה לעומס כשה שהרגליים בקושי זזות. כמובן שכל זה לא עוזר, המשקל שלי תקוע. פעם אחת כבר הצלחתי לרדת למשקל שהוא כמעט בגבול העליון של הטווח הבריא אבל אז הפסקתי, עליתי חזרה ועכשיו אני לא מצליחה לרדת שוב. מה הטעם. למה בכלל אני טורחת.

אז היום הייתי בסופר. והלכתי לשירות לקוחות וביקשתי מהם בנימוס טופס עדכון פרטים למועדון לקוחות כי משום מה הם לא מצליחים להזין את הפרטים שלי למחשב. תפסה אותי הפוסטמה מהכרטיס אשראי שלהם. פתחתי את השיחה בזה שאני לא הולכת למלא את הטופס הרשמה לכרטיס אשראי. זיינה לי את השכל שעה. חזרתי ואמרתי לה שניא לא הולכת למלא את הטופס הזה. אמרה לי  את לא צריכה למלא אותו. אני אמלא אותו בשבילך. יופי. 5 פעמים ביקשתי ממנה טופס עדכון פרטים. בסוף שלחה אותי בטון נעלב חזרה לשירות לקוחות. כלבה. שקלתי למלא בהפגנתיות טופס משוב עם תלונה עליה. בסוף ויתרתי. כאילו שמישהו שם על זה.

המחלקה שלי בעבודה נהיתה גדולה מדי. לחברה שלי פעם היתה תאוריה שאמרה שבני אדם הם כמו כספית. אם תטפטף כספית על משטח היא תתחלק לכדורים קטנים במקום לגוש אחד גדול. ככה גם בני אדם, אם תטפטף קבוצה מספיק גדולה של אנשים הם יתחלקו לחבורות קטנות. אז גם אצלנו עכשיו נהיו קליקות. אני לא טובה בקליקות. כשיש קבוצה אחת אני יכולה להשתלב בה אבל כשיש כמה קבוצות קטנות אני לא יודעת לאיזה קבוצה אני יכולה להכנס ובסוף אני נשארת בחוץ. אולי באמת הגיע הזמן לעבור מקום עבודה. התחלתי להשתעשע ברעיון לעבור למרכז. סה"כ יכול להתאים לי עבודה מסביב לשעון. זה לא כאילו יש לי חיים מחוץ לה.

כן, גם לי נמאס מעצמי. אבל מה לעשות, זה מה יש.

כבשים חשמליות

בסלון שרועה על הספה אבל האנדרואיד מתעקש לטעון שאני על המקרר. טוב, עכשיו הוא לא מסכים לכתוב מקרר ומתעקש על ספה. טלפון חכם בתחת שלי.
כן כן, גם אני נכנעתי למודרניזציה והחלפתי מכשיר מעידן הקרח לעידן החלל שלא מפסיק לנסות לתקן אותי. טלפון חכם מדי. במשפט האחרון כתבתי רק מילה אחת והוא השלים את השאר. לפחות הוא מודע לעצמו.
אני יכולה לעבור למחשב וזה יהיה יותר נוח אבל אין לי כוח אפילו להוריד את החתולה מהמדף שלא תסתיר את הטלויזיה.
חשבתי שיש לי מה לכתוב אבל טעיתי (שוב מקרר, המכשיר הזה ממש אוהב את המילה הזו). זה לא נוח לכתוב קטעים שלמים במכשיר קטן. אז נסתפק בהתלהבות. יש לי אנדרואיד והוא מגניב. ווהו.




*אהבתי הנצחית למי שהבין את הכותרת

גשם

כמעט לא באתי היום לעבודה. כמעט. היה גשם וסוער ולאסי ישנה עלי ואמרתי לעצמי אם היא לא קמה, אני לא קמה. אני לא אוריד אותה ממני. ואז התחילו הדיונים עם עצמי. לא בא לי להיות בעבודה. די נמאס לי ממה שאני עושה כרגע וגם ככה הבוס הבטיח לי שעוד מעט אני אתחיל לעשות משהו אחר. ויש גשם ולא בא לי לנהוג אבל אני לא יכולה לבוא עם ההסעה כי אני יוצאת מוקדם ללימודים.  ולאסי מסכנה, מרגישים שהיא לא רגועה. אני נשארת איתה במיטה. ואז היא קמה. באסה איתה. אז קמתי גם, חצי שעה יותר מאוחר ממה שתכננתי. ומה היה הטיעון שלי לטובת לקום מהמיטה? טיעון די עלוב. הבטחתי לאנשים מהעבודה טרמפ לטכניון. אז בסוף קמתי . ויצאתי מהבית.  ואז שמעתי את לאסי בוכה. אז חזרתי אליה. ישבתי איתה קצת והרגעתי אותה. לא ברור איך אבל בסוף הצלחתי להגיע לעבודה.עכשיו היא עצבנית. לא יודעת מה יש לה, היא כאילו מתעקשת לעשות דווקא. קופצת על הלפטופ ואז רצה חזרה לספה. היא הבינה שאני לא רוצה שהיא תעלה על המדף של הטלויזיה אז היא קופצת עליו, מייללת אלי שאני אראה אותה ואז קופצת למטה.

 

ההרצאה בטכניון היום היתה ממש מיותרת. שמעתי כבר את ההרצאה הזו לפחות 5 פעמים ב 5 קורסים שונים. הקורס הזה בכללי, אני לוקחת אותו כי הוא ממש רלוונטי לי לעבודה ואפילו יש חבורה שלמה של אנשים שעובדים איתי ובאים לשמוע אותו כשומעים חופשיים. (לחלק מהם הבטחתי טרמפ והם בעצם הסיבה שבגללה באתי בסוף לעבודה). אבל אין לי ממש כוח אליו כי חלק גדול ממה שהולך שם שמעתי כבר מספיק פעמים. בכלל, כשאני מגיעה לשלב שבו אני יכולה להגיד על ההרצאה הראשונה שאני כבר יותדעת את כל מה שהמרצה אמר זה אומר שאני בטכניון יותר מדי זמן. בכלל, תואר בלי תזה זה המון קורסים.

ציטוט מההרצאה: "אם תשאלו אנשים ברחוב באיזה משערך הם משתמשים הם יגידו לכם maximum likelihood." סטדנט בתגובה: "אל תנסו את זה, זה לא יגמר טוב".

  

חדשה

יש לי כזאת חדשה:

לא ממש חדשה, חדשה אצלי. יד שניה, הגיעה עם אביזרים נלווים.

חבל שלא רואים בתמונה איזה אף ורוד יש לה.

הגיעה אלי בשבת בצהרים. ביחד איתה קיבלתי גם דוח 250 שקלים על אי עצירה בתמרור עצור. שבת גשום בצהריים, אין אף נפש חיה באיזור. חוץ מהשוטר. ניסיתי אח"כ להבין מה כתוב בדוח. השוטר הזה כותב יותר גרוע ממני. ואיזה סיפורים. תכתוב לא עצרה בתמרור. במקום זה כתב סיפור שלם על זה שלא עצרתי, לא לפני ולא אחרי הקו עצירה שהיה מסומן בצורה ברורה על הכביש ליד התמרור הבולט כשהראות היתה טובה למרות שקודם ירד גשם (כן, גם זה כתוב בדוח). העיקר מופיע שם גם סעיף דברי הנהגת. תגובתי למי שתהה- יש תן זכות קדימה. נו, הייתי עסוקה בלנסות לנסוע חלק כדי לא להלחיץ את החתולה, לא שמתי לב איזה סוג תמרור זה היה. כתב גם שנהגתי לבד ברכב. כן, תזכיר לי שוב שאני לבד. טוב שהוא לא כתב שהייתי מלווה בכלוב של מה שנראה כחתול. פשוט תכתוב על הדוח רווקה ממורמרת עם חתול. שיהיה ברור בדיוק עם מה יש פה עסק.

היא עדיין עצבנית. לא עומדת במקום. קופצת מכל צליל. אבל לפחות לידי היא לפעמים מצליחה להרגע קצת. כבר שני לילות היא מטיילת עלי. בלילה הראשון שמעתי אותה קופצת בכל הבית. באיזה שלב שמעתי רשרושים מוזרים שלא פסקו ואחרי כמה זמן יללה. באתי לראות מה קורה ומצאתי אותה תקועה על הקופסה של התריסים ולא יודעת איך לרדת. ניסיתי להוריד אותה עם סולם אבל היא פחדה ממני. בסוף שמתי מתחת לחלון כסא והיא קפצה עליו.

אז עכשיו יש לי חתול, אני יכולה להיות רווקה למופת.

 

לשחות.

לשחות כשאני עצבנית ומיואשת זה ממש טוב. באמצע השחיה נפל עלי מרץ ונתתי רצף של איזה 20 בריכות לסירוגין בריכה חזה בריכה חתירה אם איזה הפסקה של רצף 2 חזה מדי פעם. בסוף היתי מותשת לגמרי.

להתיש את עצמי בבריכה, לצאת מהאזור המחומם לשרוול נילון קפוא ולרוץ לג'קוזי החיצוני. כשקפוא וחושך בחוץ להכנס למים החמים ולצוף על זרם חזק. אין על זה. תענוג. בעיקר כשזה בסוף יום חמישי. כשאני יודעת שיש לי עכשיו יומים שבהם אני לא צריכה לחשוב על עבודה או אנשים מהעבודה (חוץ מאחד שקבעתי איתו לצאת לחיפוש ספות מחר). אולי עד יום ראשון אני אפילו אצליח להתגעגע אליהם.

 

אני אוהבת את העבודה שלי. אבל לפעמים יש קטעים מתסכלים. ולפעמים כמה קטעים כאלה נופלים עלי בבת אחת. אני עובדת על אותו דבר עם אותו צוות כמעט שנתיים וזה קצת כבד עלי. אני צריכה לדבר עם הבוס שלי שיתן לי קצת משימות מהצד לגיוון. הבעיה היא שזה יתפרש כסוג של נטישה של הצוות שאיתו אני עובדת. ראש הצוות שלי עלול לקחת את זה קצת קשה אם אני אגיד שנמאס לי ממנו. אנחנו מסתדרים די טוב. פעם הינו מסתדרים ממש טוב עד שהוא דפק לי איזה קטע מסריח, אבל עכשיו אנחנו בסדר ובכל זאת, לפעמים הוא ממש עולה לי על העצבים.

חוץ מזה יש איזשהו מאבק בין העובדים להנהלה שדי שמה ז**ן על העובדים וזה גורם להרגשה דפוקה. נכון שברמת המקום שאני נמצאת, הבוס הישיר שלי וזה שמעליו, אני סבבה לגמרי, אני מעריכה אותם והם אותי. ובכל זאת, ההרגשה הזו, שאני נמצאת במקום שבסופו של דבר מתייחס ככה לעובדים שלו, זה מבאס. אני אפילו שוקלת להתחיל לשלוח קורות חיים לכל מיני מקומות, סתם להרגיש את השוק. החוזה ליסינג שלי נגמר עוד כמה חודשים, אולי אני לא צריכה לחתום על חוזה חדש.

חוץ מזה, לפני כמה חודשים הייתי הבחורה היחידה במחלקה שלי והגורם התרבותיחברתי העיקרי. בזמן האחרון הגיעו עוד 2 בנות. אחת מהן אפילו נראית טוב, מראה חנוני סקסי כזה, וכמובן שחכמה והיא עוד רוצה לבוא איתנו לשחות. בבקיני. אם היא תבוא אני שוקלת להטביע אותה. השניה שהגיעה מאד חברתית ויש לה גם שותף שביחד הם לקחו על עצמם את תפקית ועדת התרבות. המקום שלי שלקח לי הרבה זמן למצוא אותו מתחיל להעלם לי. עכשיו אני סתם עוד אחת, הדבר היחיד עכשיו ש"מייחד" אותי זה העובדה שאין לי בעיה להגיד את כל מה שאני חושבת ואני באמת לא חושבת שזה דבר חיובי. אני צריכה לסתום את הפה מדי פעם. דיברתי על זה עם מישהו בעבודה, בחצי צחוק כזה, והוא, אדם די קוטר מטבעו, אמר לי, גם חצי בצחוק, שאולי זה הסימן שלי שהגיע הזמן לזוז.  

 

מאז שהגעתי למקום העבודה הנוכחי לפני שנתיים וחצי ירדתי בכמות הסוכר בקפה מ-2 כפיות ל-0. התהתליך היה הדרגתי וארוך ועדיין יש לי במשרד צנצנת סוכר שבאופן מסתורי ממשיכה להתרוקן בקצב איטי למרות שאני לא משתמשת בה. היום מישהו הכין לי קפה ולמרות שאמרתי לו, הוא שכח ושם לי כפית סוכר. בנוסף לזה הכוס היתה קטנה כי מישהו מתקמצן עלינו בקפה (במקרה יצא לי להיות במקום שיש בו קפה שלא אני קניתי, זה לא קורה לעיתים קרובות).  זו ההוכחה שסוכר בקפה זה עניין של הרגל. מה שלפני שנתיים היה לי טבעי לגמרי היום מרגיש לי מתוקקקק.

מצד אחד יש לי מרץ עכשיו כי אני עדיין עצבנית מהיום. מצד שני אין לי כוח לזוז. אני רוצה לצאת להליכה סביב השכונה אבל אני מרגישה שהרגליים שלי לא יסחבו אותי.

 

 אני קוראת את מה שכתבתי וזה נשמע לי כמו אויאויאוי, יש לי עבודה טובה אבל אני לא מרוצה. זובי. אני אקטר כמה שבא לי.

 

 

להוט יש שירות החשבונית שלי. במקום שיזהמו לי את תיבת הדואר הם מזהמים את האימייל. לפחות אימייל לא הורג עצים. הוא הורג ביטים שהתבזבזו לשווא אבל ביטים יש כמו זבל, לאף אחד לא אכפת מהם. אז היום השירות ביקש ממני לשנות סיסמה. אפשר לחשוב, אני לא אשנה את הסיסמה ומישהו יפרוץ לי לחשבון ויראה כמה אני משלמת.

3 בלילה ואני לא מצליחה לישון. ב12 נכנסתי למיטה. עד 2 ניהלתי שיחות עם עצמי. החלטתי שאני רעבה. אכלתי חצי פיתה עם גבינה. עכשיו אני לא רעבה. גם לא עייפה. קראתי עיתון ספו"ש. בדר"כ אני לא מכניסה עיתונים אלי הביתה. לפני כמה זמן היה מבצע עיתון חינם לשבועים. כל יום היו שמים לי עיתון על השטיח של הכניסה. גיליתי שאם אני לא אוספת את העיתון יום למחרת הם אוספים אותו ולא שמים אחד חדש. ככה יום היה לי עיתון, יום לא. היום אבא שלי הביא עיתונים אז הכנסתי אותם. הבת המסכנה שעזבה את הקיבוץ ואין לה עיתונים. גם אוכל הוא הביא. האמת שאם הוא לא היה מביא באמת שלא הייתי אוכלת. פשוט לא היתי רעבה. אני צריכה שטיח חדש, הנוכחי מכוער. לדעתי הוא בא מאיקאה.

רוב הדברים שהדייר הקודם השאיר לדעתי באו מאיקאה. יש לבנאדם טעם מחורבן. השאיר ארון דפוק, רוב הארון מוט תליה. 3 מדפים קטנטנים ומוט תליה ארוך. עורך דין, כנראה הכל אצלו חליפות. אצלי לא, אני צריכה מדפים. אז היום אבא הביא לי מדפים והפך את הארון- החלק של התליה הפך למדפים, החלק של המדפים הפך לתליה. עכשיו הארון הגיוני. אבל עדיין מכוער. לאבא שלי יש סולם. אבא שלי יודע לעשות הכל. הוא בנה לי ארון למטבח כדי שהטוסטר לא ישב על המיקרו עכשיו יש מקום למיקרו ומקום לטוסטר. הוא בנה לי שולחן והתקין מדפים ומנורה והסתיר את הצינורות המכוערים של המזגן. אני לא יודעת איך הדייר הקודם חיי עם צינורות בולטים באמצע הסלון. מכוער.

אני צריכה ספה חדשה. שלי לא נוחה.

קראתי בעיתון על עוד אחת שכתבה ספר על ילדותה בקיבוץ. מי שנולד בקיבוץ יש לו 2 אפשרויות: להשאר בקיבוץ או לעזוב ולכתוב ספר על איך הקיבוץ דפק לו את החיים. כולם מאשימים את ההורים. קיבוצניקים כותבים על זה ספר. דווקא הפעם קצת הזדהיתי איתה. היא לא שופטת, היא מבינה את ההורים שלה והיא מבינה שהכל היה חלק מניסוי מאד מיוחד שהיו כמה ששילמו עליו מחיר. לכל דבר יש מחיר. לכולם יש ילדות דפוקה אבל לקיבוצניקים יש ילדות דפוקה מיוחדת, כזאת שאפשר לכתוב עליה ספר. וכולם כותבים אותו דבר. כי כולם באמת נהיים אותו דבר. אבל היא קצת שונה. היא לא זוכרת פתיחות מינית כמו שכולם נורא אוהבים לזכור, כי מין מוכר. כמובן שהכתב שאל אותה על זה, הרי לכתור על קיבוץ בלי לכתוב על מין זה לא יתקבל על הדעת. היא כל הזמן חושבת שמסתכלים עליה, גם אני ככה. היא היתה מדמיינת שמצלמים אותה, גם אני הייתי מדמיינת. היתי חושבת שאולי מצלמים אותנו כל הזמן וכשנהיה גדולים מישהו יאסוף את כל הקטעים שלנו ויעשה לנו סרט. אולי כשנמות. זה יהיה הסרט על המצבה. היא כותבת שקשה לה להכנס לחדר שיש בו אנשים. גם לי. המשעשע הוא שהופיע בכתבה שם הקבוצה שהיא היתה שייכת אליה. גם הקבוצה שאני היתי שייכת אליה נקראה ככה. זה מוזר ככה לקרוא מישהו ולחשוב שהמישהו הזה הוא כמעט אני.

אני לא עייפה. האמת שקמתי היום מאד מאוחר. זה היה מוזר. בד"כ כשאני ישנה עם תריסים פתוחים אני מתעוררת בסביבות 9-10. בד"כ אני ישנה עם תריסים פתוחים כי יותר קל לי לקום בבוקר. בשבת אני ישנה עם תריסים סגורים כדי שאני לא אתעורר. אבל גם אז אני לא כמה כזה מאוחר.

היה לי ספר טוב אבל סיימתי אותו. מסוג הספרים שבמאס כשמגיעים לסוף כי אי אפשר להמשיך לקרוא. בהתחלה היה קשה לי להכנס אליו אבל ברגע שנכנסתי מאד נהניתי ממנו. אז עכשיו אני מנסה לקרוא ספר של יורם קניוק. אני לא אוהבת אותו. זה ספר קשה לקריאה, כאילו בכוונה הוא לא זורם כדי לאתגר אנשים שיתאמצו. אז אני מתאמצת כי אולי בסוף אני אבין למה זה טוב אבל נראה לי שאני אוותר עוד מעט.

פוסט של 3 בלילה. זו צריכה להיות הכותרת של הקטע הזה.