כמעט לא באתי היום לעבודה. כמעט. היה גשם וסוער ולאסי ישנה עלי ואמרתי לעצמי אם היא לא קמה, אני לא קמה. אני לא אוריד אותה ממני. ואז התחילו הדיונים עם עצמי. לא בא לי להיות בעבודה. די נמאס לי ממה שאני עושה כרגע וגם ככה הבוס הבטיח לי שעוד מעט אני אתחיל לעשות משהו אחר. ויש גשם ולא בא לי לנהוג אבל אני לא יכולה לבוא עם ההסעה כי אני יוצאת מוקדם ללימודים. ולאסי מסכנה, מרגישים שהיא לא רגועה. אני נשארת איתה במיטה. ואז היא קמה. באסה איתה. אז קמתי גם, חצי שעה יותר מאוחר ממה שתכננתי. ומה היה הטיעון שלי לטובת לקום מהמיטה? טיעון די עלוב. הבטחתי לאנשים מהעבודה טרמפ לטכניון. אז בסוף קמתי . ויצאתי מהבית. ואז שמעתי את לאסי בוכה. אז חזרתי אליה. ישבתי איתה קצת והרגעתי אותה. לא ברור איך אבל בסוף הצלחתי להגיע לעבודה.עכשיו היא עצבנית. לא יודעת מה יש לה, היא כאילו מתעקשת לעשות דווקא. קופצת על הלפטופ ואז רצה חזרה לספה. היא הבינה שאני לא רוצה שהיא תעלה על המדף של הטלויזיה אז היא קופצת עליו, מייללת אלי שאני אראה אותה ואז קופצת למטה.
ההרצאה בטכניון היום היתה ממש מיותרת. שמעתי כבר את ההרצאה הזו לפחות 5 פעמים ב 5 קורסים שונים. הקורס הזה בכללי, אני לוקחת אותו כי הוא ממש רלוונטי לי לעבודה ואפילו יש חבורה שלמה של אנשים שעובדים איתי ובאים לשמוע אותו כשומעים חופשיים. (לחלק מהם הבטחתי טרמפ והם בעצם הסיבה שבגללה באתי בסוף לעבודה). אבל אין לי ממש כוח אליו כי חלק גדול ממה שהולך שם שמעתי כבר מספיק פעמים. בכלל, כשאני מגיעה לשלב שבו אני יכולה להגיד על ההרצאה הראשונה שאני כבר יותדעת את כל מה שהמרצה אמר זה אומר שאני בטכניון יותר מדי זמן. בכלל, תואר בלי תזה זה המון קורסים.
ציטוט מההרצאה: "אם תשאלו אנשים ברחוב באיזה משערך הם משתמשים הם יגידו לכם maximum likelihood." סטדנט בתגובה: "אל תנסו את זה, זה לא יגמר טוב".
את צריכה יום חופש!!! (הרבה יותר מיום, אבל אנחנו ריאלים, לא?)
השבמחק