לשחות.

לשחות כשאני עצבנית ומיואשת זה ממש טוב. באמצע השחיה נפל עלי מרץ ונתתי רצף של איזה 20 בריכות לסירוגין בריכה חזה בריכה חתירה אם איזה הפסקה של רצף 2 חזה מדי פעם. בסוף היתי מותשת לגמרי.

להתיש את עצמי בבריכה, לצאת מהאזור המחומם לשרוול נילון קפוא ולרוץ לג'קוזי החיצוני. כשקפוא וחושך בחוץ להכנס למים החמים ולצוף על זרם חזק. אין על זה. תענוג. בעיקר כשזה בסוף יום חמישי. כשאני יודעת שיש לי עכשיו יומים שבהם אני לא צריכה לחשוב על עבודה או אנשים מהעבודה (חוץ מאחד שקבעתי איתו לצאת לחיפוש ספות מחר). אולי עד יום ראשון אני אפילו אצליח להתגעגע אליהם.

 

אני אוהבת את העבודה שלי. אבל לפעמים יש קטעים מתסכלים. ולפעמים כמה קטעים כאלה נופלים עלי בבת אחת. אני עובדת על אותו דבר עם אותו צוות כמעט שנתיים וזה קצת כבד עלי. אני צריכה לדבר עם הבוס שלי שיתן לי קצת משימות מהצד לגיוון. הבעיה היא שזה יתפרש כסוג של נטישה של הצוות שאיתו אני עובדת. ראש הצוות שלי עלול לקחת את זה קצת קשה אם אני אגיד שנמאס לי ממנו. אנחנו מסתדרים די טוב. פעם הינו מסתדרים ממש טוב עד שהוא דפק לי איזה קטע מסריח, אבל עכשיו אנחנו בסדר ובכל זאת, לפעמים הוא ממש עולה לי על העצבים.

חוץ מזה יש איזשהו מאבק בין העובדים להנהלה שדי שמה ז**ן על העובדים וזה גורם להרגשה דפוקה. נכון שברמת המקום שאני נמצאת, הבוס הישיר שלי וזה שמעליו, אני סבבה לגמרי, אני מעריכה אותם והם אותי. ובכל זאת, ההרגשה הזו, שאני נמצאת במקום שבסופו של דבר מתייחס ככה לעובדים שלו, זה מבאס. אני אפילו שוקלת להתחיל לשלוח קורות חיים לכל מיני מקומות, סתם להרגיש את השוק. החוזה ליסינג שלי נגמר עוד כמה חודשים, אולי אני לא צריכה לחתום על חוזה חדש.

חוץ מזה, לפני כמה חודשים הייתי הבחורה היחידה במחלקה שלי והגורם התרבותיחברתי העיקרי. בזמן האחרון הגיעו עוד 2 בנות. אחת מהן אפילו נראית טוב, מראה חנוני סקסי כזה, וכמובן שחכמה והיא עוד רוצה לבוא איתנו לשחות. בבקיני. אם היא תבוא אני שוקלת להטביע אותה. השניה שהגיעה מאד חברתית ויש לה גם שותף שביחד הם לקחו על עצמם את תפקית ועדת התרבות. המקום שלי שלקח לי הרבה זמן למצוא אותו מתחיל להעלם לי. עכשיו אני סתם עוד אחת, הדבר היחיד עכשיו ש"מייחד" אותי זה העובדה שאין לי בעיה להגיד את כל מה שאני חושבת ואני באמת לא חושבת שזה דבר חיובי. אני צריכה לסתום את הפה מדי פעם. דיברתי על זה עם מישהו בעבודה, בחצי צחוק כזה, והוא, אדם די קוטר מטבעו, אמר לי, גם חצי בצחוק, שאולי זה הסימן שלי שהגיע הזמן לזוז.  

 

מאז שהגעתי למקום העבודה הנוכחי לפני שנתיים וחצי ירדתי בכמות הסוכר בקפה מ-2 כפיות ל-0. התהתליך היה הדרגתי וארוך ועדיין יש לי במשרד צנצנת סוכר שבאופן מסתורי ממשיכה להתרוקן בקצב איטי למרות שאני לא משתמשת בה. היום מישהו הכין לי קפה ולמרות שאמרתי לו, הוא שכח ושם לי כפית סוכר. בנוסף לזה הכוס היתה קטנה כי מישהו מתקמצן עלינו בקפה (במקרה יצא לי להיות במקום שיש בו קפה שלא אני קניתי, זה לא קורה לעיתים קרובות).  זו ההוכחה שסוכר בקפה זה עניין של הרגל. מה שלפני שנתיים היה לי טבעי לגמרי היום מרגיש לי מתוקקקק.

מצד אחד יש לי מרץ עכשיו כי אני עדיין עצבנית מהיום. מצד שני אין לי כוח לזוז. אני רוצה לצאת להליכה סביב השכונה אבל אני מרגישה שהרגליים שלי לא יסחבו אותי.

 

 אני קוראת את מה שכתבתי וזה נשמע לי כמו אויאויאוי, יש לי עבודה טובה אבל אני לא מרוצה. זובי. אני אקטר כמה שבא לי.