באחת מקבוצות הפייסבוק של נשים ברילוקישן עלתה השאלה על הבדלי תרבות עבודה בין ארהב לישראל. כמובן שאפשר לכתוב על זה בלי סוף, אבל אני רציתי להביא את שני הדברים העיקריים שאני חווה. מכיוון שאני ביישנית אני מפרסמת פה ולא בפייס.
ההבדל הראשון שאני מרגישה הוא היחס לעבודה ומיקומה בחיים. בארץ ההרגשה היא שהעבודה היא החיים. אנחנו מבלים במקום הזה חצי משעות הערות שלנו ולכן מקום העבודה הופך להיות הרבה יותר ממקום עבודה. הציפיות מהעובד הן בהתאם, ובכללי אפשר להגיד שהשקעה נמדדת בעיקר בנוכחות. ניקח שני עובדים שמבצעים את אותה כמות עבודה אבל אחד מסיים אותה ב8 שעות והולך הביתה מוקדם ואילו השני מושך על פני 10 שעות ונותן שעה נוספת. השני ייתפס כמשקיע בעוד שהראשון בוודאי זכה למבטים לא מרוצים מהבוס. המצב הזה לא מעודד יעילות אלא משיכת זמן ובטלה. רוב מקומות העבודה דווקא סבבה עם הבטלה הזו כפי שאפשר לראות בקבוצת הפייסבוק צרות ההייטק, אם כי לדעתי המצב לא ייחודי לשם. ישיבות ארוכות, הפסקות קפה, שולחן פינגפונג, מגוון גירויים שיגרמו לעובד להאמין שהעבודה היא החיים.
בארצות הברית, לפחות במקום שבו אני עובדת המצב שונה. העבודה היא מקום שבאים אליו לעבוד. שעות העבודה הסטנדרטיות הן תשע עד חמש (שעה פחות מהארץ) ולפחות אצלנו אם אין לחץ גם על זה לא מתעקשים. אם יש לחץ כמובן שעובדים כמה שצריך כדי לסיים בזמן אבל גם אז באים כדי לעבוד, לסיים וללכת. נדירות ההפסקות שלא לצורך דיונים. רוב האנשים אצלנו עושים הפסקה לארוחת צהריים אבל לא מושכים אותה מעבר לדרוש לסיים את האוכל. אני יודעת שבמקומות אחרים נהוג לאכול מול המחשב. מצד אחד זה מרגיש קצת מנוכר, אנשים באים לעבוד, לא לבלות יחד. מצד שני זה מאפשר הרבה יותר זמן לבלות אם האנשים שאיתם בוחרים לבלות. אלא אם האנשים האלה הם פוסט דוק שיוצא מהמשרד מאוחר בערב ואז זה פשוט משאיר לי הרבה זמן עם עצמי ועם הנהר.
הבדל נוסף שאני מרגישה בצורה מאוד ברורה הוא העובדה שפה החיים הפרטיים של אדם הם פרטיים שלו. בארץ השתגעתי מכך שכל אחד מרגיש חופשי להכנס לי לחיים הפרטיים ולרחם. כשעזבתי לפחות חצי מהאנשים בחרו להפרד עם המילים עכשיו הזמן לעשות ילדים. וואלה תודה, אני עובדת על זה, רוצה פירוט של כל ההורמונים שהזרקתי לעצמי החודש?
פה אף אחד לא ישאל על מצב משפחתי אלא אם הוא בעצמו מהגר. מי שרוצה מספר, מי שלא לא. שני אנשים התחתנו השנה בלי לספר. בחתונה שלי התווכחתי עם חמי שטען שאם אני מתכננת להישאר במקום העבודה הנוכחי אני צריכה להזמין את כל הצוות שלי. אני הזמנתי רק חצי ועד היום אני לא יודעת אם מישהו נעלב וזה גם לא ממש מעניין אותי. יש אנשים שבוחרים לשתף, יש כאלה שלא ואף אחד לא ישאל שאלות. בהתחלה זה הרגיש לי כמעט מעליב, חוסר עניין באחר. קרוב לזמן תחילת העבודה אמרתי למנהל שלי שיש לי עניין כלשהו בבית חולים ואני לא אבוא לעבודה יומיים ושאלתי אם צריך להביא אישור, הוא אמר שאין צורך וזהו, בלי תרגישי טוב, בלי איך היה. כמה זמן אחרי החלטתי לעדכן אותו שאנחנו בטיפולי פוריות ובגלל זה אני אעדר כמה ימים בחודש הקרוב, הוא אמר לי שהוא שמח שאני אומרת לו את זה, כשאמרתי שאני הולכת לניתוח הוא קצת דאג לי, הוא לגמרי מבין והוא ואישתו עברו גם טיפולים. בקיצור זה לא שלא אכפת, זה פשוט כבוד לפרטיות ולבחירה שלי מה לשתף ומה לא.
את שני הנושאים האלה אפשר להגדיר כתרבות של ניכור. יש יתרונות לשקט, ליכולת לעבוד ולהפריד בין עבודה לחיים. מצד שני חסרים לי החברים מהעבודה הקודמת. אני לא חושבת שאני אוכל להגיד משהו דומה על האנשים פה.
ההבדל הראשון שאני מרגישה הוא היחס לעבודה ומיקומה בחיים. בארץ ההרגשה היא שהעבודה היא החיים. אנחנו מבלים במקום הזה חצי משעות הערות שלנו ולכן מקום העבודה הופך להיות הרבה יותר ממקום עבודה. הציפיות מהעובד הן בהתאם, ובכללי אפשר להגיד שהשקעה נמדדת בעיקר בנוכחות. ניקח שני עובדים שמבצעים את אותה כמות עבודה אבל אחד מסיים אותה ב8 שעות והולך הביתה מוקדם ואילו השני מושך על פני 10 שעות ונותן שעה נוספת. השני ייתפס כמשקיע בעוד שהראשון בוודאי זכה למבטים לא מרוצים מהבוס. המצב הזה לא מעודד יעילות אלא משיכת זמן ובטלה. רוב מקומות העבודה דווקא סבבה עם הבטלה הזו כפי שאפשר לראות בקבוצת הפייסבוק צרות ההייטק, אם כי לדעתי המצב לא ייחודי לשם. ישיבות ארוכות, הפסקות קפה, שולחן פינגפונג, מגוון גירויים שיגרמו לעובד להאמין שהעבודה היא החיים.
בארצות הברית, לפחות במקום שבו אני עובדת המצב שונה. העבודה היא מקום שבאים אליו לעבוד. שעות העבודה הסטנדרטיות הן תשע עד חמש (שעה פחות מהארץ) ולפחות אצלנו אם אין לחץ גם על זה לא מתעקשים. אם יש לחץ כמובן שעובדים כמה שצריך כדי לסיים בזמן אבל גם אז באים כדי לעבוד, לסיים וללכת. נדירות ההפסקות שלא לצורך דיונים. רוב האנשים אצלנו עושים הפסקה לארוחת צהריים אבל לא מושכים אותה מעבר לדרוש לסיים את האוכל. אני יודעת שבמקומות אחרים נהוג לאכול מול המחשב. מצד אחד זה מרגיש קצת מנוכר, אנשים באים לעבוד, לא לבלות יחד. מצד שני זה מאפשר הרבה יותר זמן לבלות אם האנשים שאיתם בוחרים לבלות. אלא אם האנשים האלה הם פוסט דוק שיוצא מהמשרד מאוחר בערב ואז זה פשוט משאיר לי הרבה זמן עם עצמי ועם הנהר.
הבדל נוסף שאני מרגישה בצורה מאוד ברורה הוא העובדה שפה החיים הפרטיים של אדם הם פרטיים שלו. בארץ השתגעתי מכך שכל אחד מרגיש חופשי להכנס לי לחיים הפרטיים ולרחם. כשעזבתי לפחות חצי מהאנשים בחרו להפרד עם המילים עכשיו הזמן לעשות ילדים. וואלה תודה, אני עובדת על זה, רוצה פירוט של כל ההורמונים שהזרקתי לעצמי החודש?
פה אף אחד לא ישאל על מצב משפחתי אלא אם הוא בעצמו מהגר. מי שרוצה מספר, מי שלא לא. שני אנשים התחתנו השנה בלי לספר. בחתונה שלי התווכחתי עם חמי שטען שאם אני מתכננת להישאר במקום העבודה הנוכחי אני צריכה להזמין את כל הצוות שלי. אני הזמנתי רק חצי ועד היום אני לא יודעת אם מישהו נעלב וזה גם לא ממש מעניין אותי. יש אנשים שבוחרים לשתף, יש כאלה שלא ואף אחד לא ישאל שאלות. בהתחלה זה הרגיש לי כמעט מעליב, חוסר עניין באחר. קרוב לזמן תחילת העבודה אמרתי למנהל שלי שיש לי עניין כלשהו בבית חולים ואני לא אבוא לעבודה יומיים ושאלתי אם צריך להביא אישור, הוא אמר שאין צורך וזהו, בלי תרגישי טוב, בלי איך היה. כמה זמן אחרי החלטתי לעדכן אותו שאנחנו בטיפולי פוריות ובגלל זה אני אעדר כמה ימים בחודש הקרוב, הוא אמר לי שהוא שמח שאני אומרת לו את זה, כשאמרתי שאני הולכת לניתוח הוא קצת דאג לי, הוא לגמרי מבין והוא ואישתו עברו גם טיפולים. בקיצור זה לא שלא אכפת, זה פשוט כבוד לפרטיות ולבחירה שלי מה לשתף ומה לא.
את שני הנושאים האלה אפשר להגדיר כתרבות של ניכור. יש יתרונות לשקט, ליכולת לעבוד ולהפריד בין עבודה לחיים. מצד שני חסרים לי החברים מהעבודה הקודמת. אני לא חושבת שאני אוכל להגיד משהו דומה על האנשים פה.
