אני תוהה אם מישהו אחר חוץ ממני קרא את הספר הזה והרגיש רצון עז לתפוס את גיבורת הספר ולתת לה סטירה שתפתח לה את העיניים, להגיד לה לצאת מהסיפור הזה שבו היא חיה, אנחנו לא בתוך ספר ואת לא גיבורת הסיפור.
יש שלב בסיפור שבו ליאונה מחליטה לכתוב מכתב לדמות בספר שהיא קראה. במכתב היא מתעצבנת על הדמות שחיה לפי כל הספרים שהיא קראה ולא רואה את המציאות ואני חיכיתי שהיא תבין שבעצם היא כותבת לעצמה אבל לא, ליאונה ממשיכה לחיות בעולם הדמיוני על גבול האוטיסטי שלה.
אני רגילה שבספרים ישראלים קשה לי להזדהות עם הדמות הראשית. יש משהו ביוצרים ישראלים, אני מרגישה את זה גם בקולנוע, יש משהו בגיבורים שגורם לא לאהוב אותם. אני מכלילה כמובן, לא תמיד זה ככה, אבל יש לי את ההרגשה הזאת. תמיד יש משהו פגום, התנהלות לא הגיונית בצורה מעצבנת.
מלבד הגיבורה שהרגיזה אותי, רוב הספר די זרם ומשך אותי לקרוא עוד ולסיים את הספר ביום אחד (אולי זה הצורך בעיסוק שיעזור לי לשכוח ששוב נשארתי לבד בעיר זרה). אבל אז בא הסוף. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגדת סוף טוב שבו כל הקצוות סגורים, אבל כאן זה היה ממש קלישאה של סוף טוב. ואולי הסופרת עשתה את זה בכוונה, לאורך כל הספר הגיבורה חייה ברומן רומנטי אז סוף הספר הוא כמו סוף קלאסי של כל רומן של דיקנס, הנוול שכל מניעייו מתמצים בזה שהוא נוול ולכן עושה דברים רעים באופן לא הגיוני, מנסה לפגוע בגיבורה רק כי הוא רע וכמובן נענש על ידי הגורל ככה שאף אחד מהטובים לא יצא אשם.
אני חושבת שאני צריכה להפסיק קצת עם ספרים בעברית ולעבור למשהו איכותי. שבוע שעבר סיימתי את הספר הראשון של סנדמן, כדאי שאני אמשיך איתו עוד קצת.
