רופאים טפשים

על מנת לא להדאיג אף אחד פה אני אקדים ואומר שהכל אצלי בסדר, שום בעיה. תזכרו את זה בזמן שאתם קוראים את השורות הבאות.

 

תקציר הפרקים הקודמים: הופיע לי משהו כזה בזרוע ועוד אחד בברך. רופאת עור ותיקה ויוצאת ברית המועצות (כן, אני גזענית) שהסתכלה על המשהואים האלה אבחנה אותם כדרמוטופיברומה שזה בתרגום לעברית משהו לא מזיק לחלוטין שאם אני רוצה אפשר להוריד אותו מטעמי אסתטיקה. נתנה לי הפניה לרופא כירורג פלסטי. רופאה כירורגית פלסטית (להלן רכ"פ) צעירה בימים שרק אתמול עברה מבחני הסמכה הסתכלה על ההפניה, התסכלה על המשהואים והחליטה שזה לא נראה לה כמו דרמוססאמק. היא הביאה ילדון נוסף עם חלוק רופאים שהצטרף לדעתה ואמר שכדאי להסיר את שניהם כדי לברר מה הם.

 

אז נקבע לי ניתוח להיום אחרי הצהרים. ניתוח זה מילה קצת מפחידה ביחס למשהו שנמשך 5 דקות בהרדמה מקומית, לכן נקרא לו ניתוחון.

בבוקר עשיתי משהו ממש מטופש והחלטתי לבדוק מה זה בדיוק האבחנה הזו שהרכ"פ ילדה רשמה לי. אני מפגרת. רופאת עור עם נסיון שכנראה ראתה דבר או שניים בחיים וכנראה למדה במקום שבו היו יורים בה אם היא היתה נותנת אבחנה מוטעית אמרה לי שהכל נראה בסדר אבל אני בכל זאת מתעקשת לבדוק מה אומרת אותה ילדונת שרק שלשום למדה לאיית את המילה דרמוזזזובי והדבר הכי חשוב שהיא למדה בתואר זה איך לכסות את התחת בצורה הטובה ביותר. אז זה השורה הראשונה בויקיפדיה:   

קרצינומה של תאי בסיס (באנגלית: Basal cell carcinoma או BCC) היא הסוג השכיח ביותר של סרטן העור המתפתח - ככל קרצינומה - בשכבת האפיתל של העור.

יופי. למה זה היה טוב? עכשיו סתם באו לי כל מיני מחשבות גרועות. וזה לא שלרגע חשבתי שיש סיבה לחשוב שהיא צודקת אבל הזמזום הזה באחורי הראש שבא ביחד עם המילה סרטן לא עזב אותי. רופאים מטומטמים. קצת אחריות, את זה לא מלמדים אותם בלימודי רפואה? לא כותבים למישהו משהו שמזכיר סרטן על טופס ההפניה רק בגלל שאת לא יודעת מה את רואה.

ברגע שהרופא האמיתי (יוצא ברית המועצות גם כן, צירוף מקרים) ראה את המשהואים הוא אישר את הקביעה של הרופאה המקורית. האבחנה היתה יותר חד משמעית אחרי ששני הדרמוטומשהו הוצאו החוצה והכל נרגע. עם כל הכבוד לרופאים ולעבודה החשובה שלהם, לא הייתי מתנגדת שהצעירים שביניהם ישלחו לחינוך מחדש, משהו סטייל ברית המועצות.

 

מרשים הצורה שבה הרופא שגם יודע להיות רופא תקתק מנותחים כמו בפס יצור. אחד נכנס, אחד יוצא ונשלח להמתנה אצל האח. רק אני עשיתי קצת בעיות כשמשום מה שתי מנות של חומר הרדמה לא הספיקו ואני ממש הרגשתי איך הוא חותך לי את הברך. בנוסף לזה האורות שלו שהיו מכוונים ישר אלי התחילו לטגן אותי וכנראה שהזעתי בצורה די רצינית ואולי אפילו הפכתי לבנה כי בסוף הניתוח הרופא עוזר פשוט השכיב אותי על מיטה עם רגליים למעלה והורה לי לא לקום עד שאני אקבל הוראה ממנו.

 

לסיכום הסיפור, אסור לתת לרופאים צעירים לדבר עם חולים עד שהם יצברו מספיק נסיון וילמדו לא לזרוק אבחנות מופרכות לאוויר או לפחות עד שהם ילמדו לדבר רוסית שוטפת.

(הבהרה: אין לי שום שורשים רוסיים. זה סתם גזענות נרכשת).

 

 

יומן דייטים מספר XXXXXX קיבינימאט

אז לפני שבוע וקצת התחלתי לצאת עם מישהו. נפגשנו כמה פעמים. בחור נחמד, עושה רושם של בנאדם טוב, איש שיחה מעניין ומתעניין. תחביבים דומים (בתי קפה), נושאי שיחה מגוונים. 

ובתול.

מה???

בן 30 ולא היה במיטה עם מישהי. דווקא אין לו בעיה של בטחון עצמי או של אסרטיביות. מתנהג נורמלי לחלוטין עד לקטע שבו הוא היה צריך להוריד את התחתונים. נכון, הוא היה קצת הססן לפני, לא דחף כמו שגברים בד"כ נוהגים לעשות אבל אני יחסתי את זה להיותו מתחשב.  אז לא. הבחור חסר נסיון ולא בדיוק יודע מה צריך לעשות שם.

וזה לא רק הסקס. יש לו ממש את ההתנהגויות של האנשים שיצאתי איתם בגיל עשרים. ההתלהבות הראשונית הזו. הוא מסתכל עלי וממש חושב שאני יפיפיה. בהתחלה כשהוא אמר את זה הנחתי שוב שזה התנהגות גברית גנטלמנית אבל זה ממש תמימות כזו של גבר שלא עבר דרך מיטות של יותר מדי נשים.

בגיל 22 יצאתי עם בחור בתול שהיה אסיר תודה על כך שנכנסתי לחייו. הוא היה מאוהב בי מעל הראש. לא בי, ברעיון. הוא היה בטוח שאני מושלמת. רק אחרי שזרקתי אותו באכזריות והוא התחיל לדבר עם בחורות אחרות הוא הבין כמה כלבה הייתי באיך שהתנהגתי איתו. זה היה ממש מגעיל מצידי אבל מה לעשות, הייתי ילדה אחרי שני מערכות יחסים דפוקות עם בחורים שרק גרמו לי להרגיש רע עם עצמי וסופסוף היה איתי בחור שממש העריץ אותי. זה הוציא ממני את הצד הרע שבי.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. הסקס זה לא הבעיה, תכלס, אני יכולה לתכנת אותו איך שאני רוצה ואחרי מספר לא זניח של גברים אני כבר יודעת מה אני אוהבת. הבעיה זה המסביב. אני לא מייחסת לסקס הרבה חשיבות ולכן בד"כ אין לי בעיה להכנס למיטה עם גבר שמוצא חן בעיני גם אם אני לא בטוחה שאני יודעת לאן זה יוביל. אבל כאן זה לא המקרה. סקס ראשון זה סוג של החתמה ואם אני אעזוב אותו מיד אחרי אני עלולה לקלקל אותו לנצח ולהפוך אותו לעוד גבר ציני ממורמר (כמוני). וגם אם אני אחליט שכן מתאים לי איתו, אני מפחדת שזה יהיה סיפור הבחור מגיל 22 all over again. אני לא רוצה מישהו שיעריץ אותי ויחשוב שאני מושלמת רק בגלל שאני הבחורה הראשונה שהוא ראה בלי בגדים. אני לא רוצה מישהו שיחשוב שאני מושלמת. אני לא רוצה מישהו עיוור.  אני נהייתי צינית עם השנים, חסרת אמונה. הוא תמים באמת. אני לא רוצה לקלקל אותו, אני לא רוצה את אבדן נתמימות שלו על המצפון שלי.

חוץ מזה, איך לעזזל אדם נורמלי מגיע לגיל 30 בלי לשכב עם אף בחורה? משהו פה לא תקין ואני מפחדת לגלות מה זה.  

 

אני יוצאת מה זה מופקרת מהפוסט הזה.

אני פורשת מעולם הדייטים. די נמאס לי.

אני עייפה ורוצה לישון. קמתי היום בשש בבוקר ואני ערה יותר מדי זמן אבל מוקדם מדי ואני לא עיפה אז אני לא מצליחה לישון. לא נתתי לדוד להתחמם מספיק זמן אז היתה לי מקלחת חמימה ולא חמה מאד כמו שאני אוהבת וזה די מפריע לי לישון. לפחות ניסיתי לקום בשש בבוקר, הצלחתי לקום רק ב6 ורבע. הגעתי לעבודה ב10 דקות ל7, יצאתי מהעבודה ב10 דקות ל4. בדיוק 9 שעות, ככה שלא ירדו לי שעות לתואר. מקום העבודה מספק לי שעות לתואר, כלומר משלם לי על שעות שבהן אני בטכניון. זה די שווה. אבל כמות השעות שנשארו לי לא יספיקו לי עד סוף התואר אז אני מתקמצנת עליהן וקמה בשש בבוקר.

סיכמתי לעצמי סדר שבוע קבוע בעבודה. יום ראשון אני עובדת 12 שעות, ככה עד סוף השבוע אין לי רגשות אשם על כמות השעות הנוספות שאני לא עושה. יום שני אני עובדת 9 שעות עד 5 ואז הולכת לבריכה. 45 דקות, 1.5 קילומטר, לא כולל זיגזגים בין זקנים שצפים להם לאיטם במסלול המהיר. יום שלישי אני מנסה להגיע לעבודה ברבע ל6 ויוצאת ברבע ל4 לטכניון. אני לוקחת שני קורסים, אחד ביום שני בארבע וחצי אבל אני לא יכולה להגיע אליו כי אני הולכת לבריכה וגם ככה לא התכוונתי להגיע אליו, שני ביום שלישי בארבע וחצי. קורס מעניין, אני מרוצה ממנו. בעקרון קבעתי עם מישהו מהעבודה שברביעי או בחמישי נלך לבריכה בצהרים אבל כל פעם יש למישהו מאתנו משהו. יום רביעי אני עובדת עד שנמאס, לפי המצברוח. יום חמישי עד שאני משלימה את מה שתכננתי להשלים במהלך השבוע. שזה אומר בין 9 ל12 שעות. אני צריכה לדחוף חדר כושר ברביעי או חמישי, כי לבריכה כנראה שלא נצא אף פעם בקצב הזה. מזמן לא הייתי בחדר כושר. כשהבריכה בקיבוץ היתה  פתוחה הייתי הולכת לשחות עם אמא שלי פעמיים בשבוע אבל עכשיו סגרו אותה ולבריכה ליד העבודה אני הולכת רק פעם בשבוע אז אני צריכה להשלים עם משהו אחר, למשל חדר כושר. או ללכת לבריכה פעמיים בשבוע. בריכה זה יותר כיף מחדר כושר. מצד שני, כשהולכים על ההליכון בחדר כושר לא צריך לזגזג בין זקנים שצפים לאיטם במסלול המהיר. 

מגניב לי בעבודה ובאסה לי בעבודה. מגניב לי בעבודה כי יש לי איזה בעיה הנדסית ממש מגניבה ופתרון שעד כמה שידוע לי נוסה רק באקדמיה ולא במערכות אמיתיות ובכלל הוא נוסה על בעיה אחרת, פשוטה יותר מזאת שאני מנסה לפתור. והפתרון הזה שפותח רק בשנים האחרונות למיטב ידיעתי, הוא פתרון ממש מגניב, חזק בצורה לא צפויה ביכולות שלו להתמודד עם כל מיני צרות וממש מעניין לי לנסות ליישם אותו בצורה שגם יכולה לעבוד במערכת אמיתית ולא רק בסימולציות מחשב אינסופיות. בערך כל ערב יוצא לי לחשוב על הקשיים שנתקלתי בהם ואני כבר רוצה להגיע לעבודה ולנסות עוד דברים.

אבל אז אני מגיעה לעבודה ובמקום להתעסק בדברים המגניבים אני צריכה להתעסק בעובדה שאני מובילת צוות שהולך וגדל בקצב די מהיר. יש לי בנאדם אחד שאני ממש אוהבת לעבוד איתו אבל מסיבות מנהלתיות יש מצב שהוא לא יוכל לעבוד איתי עוד הרבה זמן וזה ממש מעצבן אותי. היה עדיף שאני לא אקבל בנאדם שיעבוד איתי מאשר אני אקבל בנאדם ואז אאבד אותו. אם הייתי יודעת מראש שיהיו בעיות היתי לוקחת על עצמי חלק מתכולות העבודה שלו ומסיימת לפחות את מה שהוא עובד עליו עכשיו.

עכשיו קיבלתי גם בחורה לצוות. לא יודעת אם ציינתי את זה כבר אבל אני מפחדת מבחורות. אשה לאישה כלבה. אמנם עד היום כל הבחורות שעובדות איתי באותה מחלקה התבררו כאחלה, אבל הפחד עדיין קיים. ולא סתם, זאת מישהי חדשה במחלקה שהגיעה חלק אחר של המפעל, שם היא היתה ראש מחלקה. עכשיו אני צריכה להיות "מנהלת" של מישהי שעד לפני שבועיים היתה באותה דרגה כמו המנהל שלי. איך בדיוק אני יכולה להגיד לה מה לעשות? אז היום חצי מהיום בערך ישבתי איתה וניסיתי לספר לה על מה הפרוייקט ומה היא הולכת לעשות בו אבל היא כל הזמן עצרה אותי בשאלות על כל מיני פרטים ובאיזה שלב הרגשתי שאני במבחן ולהגיד את האמת, אני לא בטוחה שעברתי אותו. אני די בטוחה שהיא יותר חזקה ממני. מצד שני, רוב האנשים שאני פוגשת פעם ראשונה בעבודה, אני בטוחה שהם יותר חזקים ממני.  אני מקווה שיעבוד.

התחלתי לכתוב ב9 וחצי, עכשיו 10 וחצי. אולי עכשיו אני אצליח לישון.

נעלמו לי הקבועים. לא הרשימה של הקבועים, האופציה של לגשת לקבועים. או לראות עדכונים בקבועים. נראה כאילו ישרא העלים את אופציית הקבועים. זה מעצבן. אני לא רוצה לקרוא בלוגים אקראיים או מומלצים, אני רוצה לקרוא את הקבועים שלי.

לעוד מישהו הם נעלמו?

אם לא בקבועים לפחות אני רוצה להופיע בנושא החם.

בבוקר אני לוקחת איתי יוגורט 1.5%. בעבודה אני מחזיקה חבילת גרנולה שאני מוסיפה ממנה ליוגורט. אי מעדיפה יופלה כי הגביע שלהם קצת יותר גדול וככה היוגורט לא מגיע עד שפת הגביע ויש מקום לגרנולה, בדנונה אני צריכה לאכול קצת יוגורט לפני שאני מוסיפה את הגרנולה כדי לפנות מקום. אם אין לי יוגורט לקחת כי לא הלכתי לסופר אני קונה בעבודה. גרנולה אני מעדיפה בלי סוכר או פירות. אמא שלי מביאה לי לפעמים גרנולה מיוחדת שאפשר להשיג רק בחנויות מיוחדות אבל לפעמים היא נגמרת ואני לא מספיקה לבקש ממנה חדשה בזמן. לשופרסל יש גרנולה מגניבה עם אגוזים ושקדים שלמים ובלי שטויות אחרות והיא לא יותר מדי מתוקה, לפעמים אני קונה אותה. יש להם גם חטיפי גרנולה ממש טעימים עם שוקולד מריר ושקדים מלוחים. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. כאלה אני קונה מדי פעם אבל לא יותר מדי כי אני טורפת אותם בקצב.

ארוחת צהרים אנחנו מקבלים בעבודה.

איך הצלחתי לכתוב פסקה שלמה על יוגורט עם גרנולה רק כדי להופיע בנושא החם. אני גאה בעצמי.

1.11.11 תאריך מגניב היום.

חולצות, מקררים וחתולים

(רקע לסיפור: אני אחראית על השלטים עם השמות במשרדים בעבודה. לכל אחד יש ציור סכמטי שאמור להיות דומה לו. לפני החג הגיע בחור חדש ישן שעבר אלינו ממקום אחר במפעל ורצה שלט אבל במדפסת הצבעונית נגמר הטונר ומסתבר שנורא קשה להשיג חדש).

אני יושבת לי עם שני אנשים ומתנהלת לה שיחה מוזרה למדי. באמצע השיחה נכנס הבחור החדש ואומר שיש לו גישה למדפסת צבע במחלקה הקודמת שהוא היה בה ואם אני אשלח לו את הציור הוא ידפיס אותו. אני שולחת את הציור וחוזרת לשיחה שהולכת ומתדרדרת. כעבור כמה דקות טלפון

 

-הלו

-(קול לא מזוהה) אני רוצה חולצה ירוקה

-?

-אני רוצה להחליף את החולצה האדומה לירוקה

-??

-אפשר?

-(צליל של גלגלים במוח מסתובבים. בסוף נופל הטלכרד) אה. חולצה, כן. תעתיק את הציור לפיינט ותצבע את החולצה.

 

 כבר קרה שאנשים התלוננו, למה עשית אותי ג'ינג'י, למה עם משקפיים, למה תימני (זה לא אני עשיתי אותך ככה, זה ההורים שלך). פעם ראשונה שמישהו מבקש להחליף חולצה.

 

המקרר שלי גוסס. הוא מפסיק לעבוד וחוזר לעבוד כשבועטים בו אבל כל פעם הבעיטה צריכה להיות חזקה יותר כדי לשכנע אותו לעבוד. ככה זה כשמקבלים את המקרר של הדייר הקודם שאפילו לא טרח לקחת עליו כסף. אין מה לעשות, צריך מקרר חדש. לקחתי את אבא שלי איתי כדי לגרום לו להרגיש מועיל וגם כי אני מקבלת יחס יותר נחמד מהמוכרים כשהוא שם. זה לא שאני צריכה התיעצות, אני ידעתי מראש מה הולך לקרות, אני אסתכל על הרבה מקררים ובסוף אקח את הכי זול שעומד בדרישות. סיכום הדרישות: מספיק גדול. כל השאר לא חשוב. אז עברנו בהרבה חנויות, הרגשנו כמו צרכנים חכמים שיודעים מה הם עושים ובסוף לא לקחתי את הכי זול כי הפתיחה שלו לא נוחה, לקחתי את השני הכי זול. אבל הזמנתי הובלה ליום שישי כי אני לא הולכת לשבת בבית ולחכות למוביל אלוהים יודע כמה זמן במקום ללכת לעבודה. אז בינתיים אני מקווה שהמקרר יחזיק עד סוף השבוע או שלפחות אני אספיק לאכול את כל מה שבתוכו לפני שהוא ישבות סופית. מישהו רוצה מקרר ישן ולא עובד למגרש גרוטאות שלו?

אם אמא שלי בסוף סיבוב קניות אנחנו תמיד מסיימות בבית קפה, חשבתי לנסות אותו דבר אם אבא. אבא שלי התברר כשותף ממש גרוע לבית קפה. הוא לא מדבר. אני מדברת יחסית מעט, עם אמא שלי היא תמיד חוקרת אותי בעינויים ומספרת הרבה יותר מדי. אבא שלי פשוט שתק. מדי פעם ניסיתי לזרוק איזה הערה אבל הוא פשוט לא מגיב. מוזר. אני מבינה מאיפה ירשתי את השתקנות שלי.

 

אני כל כך גרועה ביחסים, אפילו עם החתולה אני לא מתסדרת. שלשום בלילה היא התחילה לריב עם השמיכה ותוך כדי להוריד את הסדין מהמזרון. הזזתי אותה הצידה וסידרתי את המזרון. הבעיה שהמטומטמת מפחדת מחושך ומבדים שזזים ולכן היא החליטה להסתער ולתקוף. שיניים, ציפורניים, תקיפה מכל הלב. היד שלי נראית כאילו נתקעה במגרסה. כמובן שהעפתי אותה מהמיטה. אחרי כמה זמן החוצפנית חוזרת כאילו כלום. ועוד מעיזה להתלונן כשהעפתי אותה שוב. אתמול הייתי עצבנית עליה (זה כואב, קיבינימאט). אז פשוט התעלמתי ממנה. כל הערב היא התרוצצה סביבי, ניסתה למשוך את תשומת ליבי, ישבה לידי והסתכלה עלי במבט מצפה. בלילה כמובן שהיא קפצה למיטה וכמובן שהעפתי אותה. במשך כשעה היא הסתובבה בבית במסכנות, משחררת מדי פעם מיאו עצוב. התיישבה על הכריות למרגלות המיטה והסתכלה עלי בעצב, קמה, נכנסה לארון, יצאה ממנו, יללה בעצב, בסוף כבר לא יכלתי יותר. קראתי לה לבוא, היא מיד קפצה למיטה והתיישבה לידי ונשארה שם גם אחרי שהפסקתי ללטף אותה. גם היום, מהרגע שהגעתי היא נצמדת אלי. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות איתה. איזה מין חתולה תוקפת ככה באלימות ורגע אחרי זה מתחננת לצומי וקצת פינוק.

טוב, לפחות לה אני יכולה לסלוח כל פעם מחדש. לאנשים אני לא סולחת יותר מפעם אחת. איבדתי עכשיו חבר טוב מהעבודה ככה, אבל אני פשוט לא יכולה לסמוך עליו יותר. אולי, אם הוא גם כמו החתולה יסתובב סביבי עם מבט מסכן בעיניים...

 

היום התחיל סמסטר, מחר הרצאה ראשונה, בעצם היום אבל בקורס שהחלטתי שאני מוותרת על ההרצאות שלו, זרקנית שכמותי. שנה אחרונה וזהו.

 

הבחור הזה שלח לי הודעה באתר הכרויות. טוען שלאחר שצבר קצת נסיון בדייטים הוא ישמח לנסיון שני. אני מתלבטת האם לכתוב לו בפירוט למה הוא לא מקבל הזדמנות נוספת או לתת לו להנות מהספק. או שאולי שווה לי לנסות, סתם כדי לראות אם באמת אנשים יכולים להשתנות בעקבות צבירת נסיון.

הגיון צרכני

הלכתי אם אמא שלי לקנות משקפיים. אני משקפיים רגילות שזה הוצאה לא קטנה, היא ביפוקל, שזה הוצאה שלעומתה משקפיים רגילות זה הוצאה קטנה.

נכון, אפשר לחסוך וללכת לרשתות הזולות אבל מנסיון, כל פעם שהלכתי לרשת זולה הצטערתי על זה. משקפיים זה לא משהו שחוסכים עליו, לא על המסגרת שתהיה תקועה לי על הפנים כל היום ולא על העדשות שיקבעו מה אני רואה.

מבצע- מסגרת שניה חינם, על העדשות שלי זוג שני 70% הנחה, על הביפוקל זוג שני חינם. מה שאומר שאני יכולה לקבל זוג משקפים שני ב300 שקל שזה כמעט חינם ואמא יכולה לקבל זוג נוסף ממש חינם. אמנם אף אחת מאיתנו לא תכננה לקנות 2 זוגות אבל לכאורה אין שום סיבה לא לקחת שניים, במיוחד ששתינו הגענו למצב שאנחנו מתלבטות בין 2 מסגרות. הרי זה לא עולה לנו (300 שקל על משקפיים לא באמת נספרים), נכון?

אז זהו שלא. בשום אופן לא הצלחתי להסביר לאמא שלי שאם שנחנו לא ניקח כל אחת 2 זוגות, היא תוכל לקבל את המסגרת שלה בתור ה+1 שלי וככה לחסוך 1000 שקל על מסגרת. כמובן שככה היא לא תקבל משקפים שעולות כמה אלפים חינם, אבל היא בכל מקרה לא באמת צריכה אותם.

אז עכשיו יש לי 2 זוגות משקפיים חדשים. החלטתי לעבור ממסגרת חצי למלאה עם נוכחות. מסגרת אחת מתכתית ואחת פלסטיק סגול. אז עכשיו יש לי את המראה החנוני. אני מתלבטת אם לעשות גוונים להחזיר לשיער שלי את הבלונד שהיה לו פעם. בלונד עם משקפיים חנונים נראה לי מגניב.

 

מי רוצה ללכת איתי לפסטיבל הסרטים בחיפה? יש הופעות מגניבות בגן האם ואני מתבאסת ללכת לבד. רציניים בלבד מוזמנים לשלוח מייל.

 

 

 

 

 

אני, משאב

באסה לי בעבודה, כבר אמרתי? במקום לנסות להבין איך לעזאזל אני פותרת את הבעיה שאיתה אני אצטרך להתמודד בשנה הקרובה אני כבר שבוע מתעסקת בתוכניות עבודה שבכלל לא תצא לפועל אם אני לא אפתור את הבעיה.

אז היום הגשתי תכנית עבודה לסת"ב (משהו עם תקצוב ובקרה). דבר ראשון האחרי שהיא פותחת את תוכנת הניהול (שכמו כל דבר אחר אצלנו שרץ על מחשבי הרשת לקח לה שעה לעלות) היא מגדירה את המשאב העיקרי שאותו היא הולכת לנהל ולתקצב- אני. ומשאב נוסף- אקדמאי ששמו עדין לא ידוע. כן כן, אני הולכת לנהל לא רק את עצמי אלא עוד מישהו. ג'אסט, לא מהנדסת, מובילה! הבעיה העיקרית היא שהאדם שאני כנראה הולכת לנהל הוא חבר טוב בעבודה. למה זה בעיה? כי אני מפחדת שהמצב הזה של מנהל-מנוהל הוא פתח לחיכוכים. עובדה, המוביל פרוייקט בפרוייקט הקודם שעבדתי בו לא מדבר איתי כרגע. אני לא בטוחה אם זה כי הוא עדין כועס עלי או סתם מאינרציה. אולי אני אשאל אותו מחר.

אז זהו, אני הולכת להוביל פרוייקט ולמסור אותו עוד שנה. או להכשל בגדול. איזה כיף.

 

אז מרוב שאני מתעסקת עם שטויות בעבודה לא הספקתי לסכם את הצליחה.

יום שבת, 6.30 בבוקר, בחוץ גשם. מי המשוגע שהולך לשחות ביום כזה. 

באמצע השבוע עוד היו לי כאבים ברגלים. הלכתי לשחות כי נראה לי לא חכם לשחות 3.5 קילומטרים (אולי) אחרי 3 שבועות של הפסקה בגלל המחלה. בזמן השחיה ואחריה מאד כאבו הרגליים אז החלטתי שלקראת הסופ"ש אני אקח את הכדורים שנשארו לי ואני אקבע תור לרופא למיד אחרי.הכאבים אכן נעלמו ובינתיים טפו טפו לא חזרו. מחר אני אלך שוב לבריכה לראות אם זה בסדר, אם לא הידה לרופא.

יום לפני השתדלתי לא ללכת לישון מאוחר ודי הכרחתי את עצמי לישון טוב. לא נתתי אפילו לחתולה להפריע. זה די עבד. למרות שלא עשיתי כלום ביום שישי ולכן לא היתה לי שום סיבה להיות עיפה, ישנתי טוב.

7 בבוקר אספו אותי השותף לשחיה ואשתו. כל הדרך גשם. ההתלבטות בקשר למסלול נמשכה לאורך רוב הדרך ובסוף הוחלט סופית על המסלול הארוך. כשהגענו כמובן החניה היתה עמוסה ואנשי ביטחון הפנו אותנו לחנייה מרוחקת וכל הדרך ראינו אנשים בבגדי ים הולכים מולנו בגשם. הגיוני עקב העובדה שאין טעם ללכת בבגדים שגם ככה עד שנגיע יהיו ספוגים. אז גם אנחנו השארנו הכל באוטו ונדדנו לעבר נקודת המוצא אליה הגענו כשאנחנו נראים כאילו כבר סיימנו את ההצליחה. 

מה רבה היתה אכזבתינו כשאחרי כל השיכנועים העצמיים גילינו שהמסלול הארוך נסגר. מסלול קצר איט איז. עולים לאוטובוס שתוך דקה הגיע ליעד. זה הכל? פתאום המסלול הקצר נראה מאד קצר. בנקודת האיסוף פגשנו חבר נוסף שידוע כשחיין בריכה די עלוב אבל עם נסיון בצליחת הכינרת הנחנו ששם הוא יודע מה הוא עושה.

איך שנכנסנו למים נפסק הגשם. נאחס. אם כבר גשם, שלפחות נהנה ממנו במים החמים (אשתו של החבר לא ממש שמחה כשהסברתי לה למה המים חמים(תחשבו, הרבה אנשים שוחים באותו מקום...)). אבל לא. במשך כל זמן השחיה היתה שמש נאה ורק כשנחה כף רגלינו על החוף שוב הגשם חזר.

ככה שחינו לנו בשלישיה, את החבר הנוסף נטשנו מאחור אחרי שהוא נתקע על הרפסודה הראשונה שעברנו. אז מסתבר שלשחות בכינרת זה מאד שונה מלשחות בבריכה. אי אפשר לראות בתוך המים, מה שאומר שאי אפשר לשחות חתירה בצורה טובה ולשחות חתירה בצורה לא טובה (להסתכל קדימה כשמוציאים את הראש מהמים) זה מאד מעייף. לנווט בין אנשים דווקא יותר קל כי יש הרבה מרחב. והסתבר שהיה רעיון ממש טוב לשחות עם עדשות. אני ממש לא יודעת איך הייתי מסתדרת, אם בכלל, בלי לראות כלום. אני מתלבטת אם כדאי לי להשקיע במשקפי שחיה אופטיים.

אז זהו. המסלול הקצר אכן היה קצר ומאחר שלקחנו את הזמן הוא גם לא היה מעייף. שנה הבאה בטוח מסלול ארוך.

 

היום בלילה היה לי חלום מציאותי. רקע - הפגישה שלי היום עם הסתבית (שמאד הלחיצה אותי) היתה ב2 בצהרים ובבוקר היתה פגישה אחרת (פחות מלחיצה) עם ראש הפרוייקט. באיזה שלב בחלום הגעתי לבריכה בטכניון שלא ברור בדיוק איך יכלתי להכנס אליה (בריכה ממש שווה אבל גם ממש יקרה). הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 2 ורבע. נזכרתי שבעצם אני אמורה להיות כרגע בפגישה והתחלתי להתלבט מה לעשות, אם אני אחזור עכשיו אני אאחר אליה רק בחצי שעה. מצד שני אני כבר פה והבריכה הממש שווה גם די ריקה ונראה כל כך כיף לשחות עכשיו. אז אני יכולה לבוא אליה אח"כ ולהגיד שהיה לי בלת"ם אבל אם אני אבוא עם שיער רטוב זה יראה קצת חשוד. נזכרתי גם שהיתה אמורה להיות לי ישיבה בבוקר וניסיתי להזכר למה לא הייתי בישיבה הזו. בשלב הזה השעון צלצל ואני חשבתי- נו ברור, עכשיו זה הגיוני.

 

שתהיה שנה טובה ומוצלחת לכולם, שלא נכשל במה שאנחנו עושים ושאמן השנה אני אסיים סופסוף את התואר השני.

רופאים לא אוהבים להיות חותמת גומי

לפני כשנה הופיע לי מין משהו כזה על הברך, קצת דומה ליבלת אבל יותר שטוח. חשבתי לעצמי שאני אתעלם ממנו, אולי הוא יעלב וילך. אבל הוא לא הלך במקום הופיע משהו כזה נוסף, הפעם על הזרוע. אמנם בחלק הפנימי אבל עדיין נראה לעין כשאני עם חולצה קצרה. וגם חששתי שאם הופיעו שניים כאלו אולי יופיעו עוד אז הלכתי לרופאת עור. הרופאת עור אמרה שזה נראה לה כמו <מושג רפואי א'> וזה לא מזיק אבל אם אני רוצה אפשר להוריד את זה שבזרוע. אמרתי כן בבקשה וקיבלתי הפניה לרופא פלסטי. עוד באותו יום התקשרתי לקבוע תור והיום, 3 חודשים אחרי, הגעתי לרופאה פלטית. בדיקה אצל רופא פלסטי אמורה להיות פשוטה, הרופא מסתכל על ההמלצה של הרופא עור לניתוח כירורגי ונותן הפניה לניתוח כנל. 5 דקות להוציא את כל הטפסים וזהו. אבל לא. רופאים, כפי שכתוב בכותרת, בעיקר הצעירים שבהם לא אוהבים להיות חותמת גומי. אז הרופאה הסתכלה על המשהו בזרוע, הסתכלה על ההפניה ואמרה שזה לא נראה לה כמו <מושג רפואי א'> והיא רוצה שרופא נוסף יתסכל על זה. קראה לרופא נוסף שהתסכל ואמר שהוא לא בטוח, אולי זה <מושג רפואי א'>, אולי זה <מושג רפואי ב'>, בכל מקרה צריך להוציא אותו. וגם את זה שבברך, ככה על הדרך. אז עוד רבע שעה בנוסף ל10 דקות המתנה התבזבזו ובסוף כמעט איחרתי לפגישה חשובה כדי שעל ההפניה לניתוח כירורגי לא יהיה כתוב חשד ל<מושג רפואי א'> אלא חשד ל<מושג רפואי ב'>. איזה מזל, עכשיו אחרי שיחזרו תוצאות המעבדה הרופאה היעילה תוכל להגיד "ידעתי שזה לא <מושג רפואי א'>.

 

באסה לי בעבודה. קיבלתי תפקיד ניהולי אז עכשיו אני צריכה להתחיל לתת תוכניות עבודה וסיכונים ודוחות סטטוס. אני כל כך לא אוהבת נושאים ניהוליים. תנו לי לקרוא מאמרים ולממש אותם, תנו לי לחקור התנהגויות ולבדוק פתרונות, עזבו אותי מחישובי לוחות זמנים וכוח אדם. מסתבר שאני אצטרך לפחות עוד שני אנשים עכשיו שיעבדו איתי ואני אצטרך לנהל אותם. ובנוסף לזה, אני תקועה בקטע של לתת פתרון. שום דב לא עובד ואני די אובדת עיצות. יש בנאדם אחד שיכול לעזור לי כי הוא די מומחה בעסק, הבעיה היא שמאז שהוא תקע לי סכין בגב פעם שניה, הוא לא מדבר איתי. זאת אומרת, אם יש לי שאלות מקצועיות הוא עונה לי אבל הוא לא עוזר. לא כל כך ברור לי למה בדיוק הוא כועס עלי, הרי הוא יצא מניאק אבל ממש לא בא לי לדבר איתו, ככה שדי מתאים לי השתיקה שלו. חוץ מהעובדה שאני ממש רוצה את עזרתו. גאווה מטופשת. למה אנשים צריכים להיות חארות. מתחזקת אצלי המחשבה שאולי הגיע הזמן לעזוב ולמצוא עבודה אחרת.     

 

אזהרה, פה יש קטע משעמם על קניות.......

אני בד"כ שונאת קניות כי רוב הפעמים שאני נכנסת לקניון אני חוטפת דיכאון אחרי חנות אחת אבל פעם בכמה זמן קורה שאני נכנסת לקניון ופשוט מוצאת מה שאני רוצה אפילו בלי לדעת שרציתי את זה. יום שלישי נכנסתי לקניון לקחת טופס השתתפות בצליחת הכינרת. יש הרשמה מקוונת באינטרנט אבל בסופו של דבר צריך להגיע לעמדת ההרשמה לקחת צמיד השתתפות, אז מה בדיוק הואילו חכמים. הגעתי לחנות ונדחתי בבושת פנים כי לא הדפסתי את האישור ולהראות להם בפלאפון את האישור לא מספיק. שבתי על עקבותי מבלי להביט ימין או שמאל. אתמול חזרתי לחנות, הפעם מצוידת באישור מודפס ואיזה אושר, הצלחתי. מעודדת מההצלחה התחלתי להסתכל על סביבותי. דבר ראשון שראיתי היה חנות נעליים, מה שהביא אותי למחשבה שאולי הכאבים שהיו לי ברגלים הם רמז לכך שאני צריכה להפסיק ללכת על עקבים. אז נכנסתי ומיד ראיתי את זוג הסנדלים חסרי העקב שאני רוצה. לא היה שחור במידה שלי אבל מסתבר שמידות נעלים זה דבר מאד לא אחיד ודווקא מידה אחת מתחת התאימה לי וזה כן היה להם. (שלא תחשבו שאני לא יודעת מה גודל הרגל שלי, ניסיתי דגם אחר ושם דווקא מידה אחת מעל התאימה). עוד יותר מעודדת החלטתי שהגיע הזמן למצא תיק חדש במקום זה המאד נוח שלי שהתחיל להתפורר. כמסקנה מהפעם הקודמת שרציתי לקנות תיק, אז ניהלתי מסע חיפושים די ארוך ומיאש הפעם הלכתי ישירות למקום בו נמצא התיק הקודם- אקססורייז. לשים אותי בחנות הזו זה כמו לשים ילד בחנות ממתקים. אני פשוט מתה על הסגנון שלהם. כשאמרתי למוכרת הממש חביבה שאני רוצה תיק כזה היא מיד זיהתה שהוא נקנה אצלם (לא בדיוק באותה חנות אבל ברשת) ואמרה שכזה עם חלוקה פנימית יש רק סוג אחד. מסתבר שהרבה נשים מחפשות תיק עם חלוקה פנימית אבל משום מה כמעט לא מייצרים כאלה. טוב נו, תיקי נשים, ממתי נשים יודעות מה הן רוצות. למרבה המזל, הדגם היחיד עם חלוקה פנימית הוא ממש חמוד אז לקחתי אותו. וגם טבעת שני זוגות עגילים על הדרך וכמעט שלקחתי גם כמה סיכות לשיער. חנות ממתקים כבר אמרתי. היום חשבתי שאת אחד הזוגות אני צריכה להביא מתנה לחברה שבדיוק ילדה. נראה לי שהיא תשמח לקבל משהו שהוא בשבילה ולא בשביל התינוק.

.....סוף קטע משעמם של קניות

 

אז ביום שבת אני הולכת לצלוח את הכינרת. הגיע הזמן, אחרי שנתיים שאני ושותפי לשחיה הולכים לבריכה כל שבוע שגם נלך על הדבר האמיתי. עוד לא החלטנו אם אנחנו הולכים על המסלול 1.5 או 3.5. אם נלך על השני סיכוי לא רע שאני אטבע בדרך, אבל גם זו חוויה. תאחלו לי בהצלחה