זהו, הגעתי למסקנה שאני אהיה לבד לנצח. כל המוצלחים תפוסים והיחידים שנשארו יש סיבה שהם לבד. כנראה שיש סיבה לכך שאני לבד. החלטתי שאני הולכת לאמץ חתול. אם כבר רווקה זקנה אז עד הסוף, לפחות שמישהו יתגעגע אלי לפעמים.

פתאום שמתי לב שכבר עברה יותר משנה מאז שפתחתי את הבלוג הזה. ניסיתי לחשוב מה עבר עלי מאז והגעתי למסקנה שכלום. מתוארים פה כמה אנשים שיצאתי איתם, היתי יכולה להוסיף עוד אחד בעקבות השבוע החולף אבל זה חסר טעם. לא התחלתי תזה, להיפך, החלטתי לוותר ולעשות תואר בלי תזה שזה במילים אחרות תואר לא שווה, אבל לפחות מעניין לי. שקעתי לתוך העבודה. תמיד חשבתי שאני עושה רושם ראשוני טוב מדי ופחדתי מה יקרה כשהוא יעבור. אז עכשיו אפשר להגיד כבר שהרושם הראשוני עבר והבוס שלי מעריך אותי לפי מה שאני שווה באמת, שזה קצת פחות ממה שהוא ציפה אבל לפחות הוא לא מאוכזב. מה שכן, גיליתי ששפטתי לא נכון את הבוס החדש שלי. בבסיס שלו הוא ממש מנסה להיות אדם טוב, הוא פשוט לא מודע לאנטי שהוא יכול ליצור לפעמים. מפריע לי שבשיחת משוב איתו אמרתי לו שהוא יוצר לפעמים אנטי (בתוספת פירוט על מה בו יוצר אנטי). הוא לקח את זה די קשה ולמרות שהוא טוען שהוא מעריך את הכנות שלי לא נראה לי שאני צריכה להגיד לו את זה.

בעלת הדירה שלי כלבה. החוזה שלי מסתיים בספטמבר אבל מצאתי דירה ממש נחמדה שמתפנה עכשיו ואני רוצה לעבור אליה. אז דיברתי עם בעלת הדירה לשאול אותה אם היא רוצה שאני אפרסם מודעה, כי כשהארכנו את החוזה לפני שנה היא אמרה משהו על זה שהיא רוצה לתת את היחידת דיור לבת שלה. אז היא התחילה לנבוח עלי שמה פתאום אני רוצה לסיים את החוזה לפני הזמן ומה היא תעשה עם הדירה עכשיו. אמרתי שאם היא רוצה להמשיך להשכיר אותה אני אמצע מישהו שירצה לשכור אבל היא אמרה שלא מתאים לה עכשיו כי שכירת דירה הולכת ביחד עם תחילת שנת הלימודים האקדמית (???) והיא עדין לא החליטה בכלל עם היא רוצה להמשיך להשכיר את היחידה והבן שלה חוזר לארץ רק באוגוסט ואז היא תחליט אם היא רוצה לתת לו את הדירה או לא אז בינתיים אין לה מה לעשות עם הדירה. אין לי כוח אליה. החלטתי שאני אעבור בכל מקרה ואם היא תמשיך להיות כלבה אני אספוג את התשלום. אני יכולה להרשות את זה לעצמי. בכל מקרה אני אחפש אולי אני אמצע מישהו שיקח את הדירה ל-3 חודשים. אם מישהו מחפש יחידת דיור נחמדה, בנויה בצורה לא לגמרי פונקציונאלית, חימום מים בגז שנראה כאילו הוא הולך להתקלקל שוב בקרוב אבל זה כבר לא בעיה שלי, חיבורי חשמל מוזרים שעושים בעיות ו3 כלבים של השכנים שמטילים בחצר וגם מלכלכים אותה, שיפנה אלי.

לדירה החדשה אני אביא חתול.  

עכשיו עברתי על המומלצים וקראתי את הקטע הזה ולא יודעת למה אבל הוא גרם לי לכמעט דמעה. איזה סיפור יפה.

  

יש לי וידוי

אתמול בערב רצחתי חשופית באכזריות. פשוט נמאס לי מהן. אני כל יום מוצאת עקבות שלהם על הנעלי בית ועל השולחן. בחמשי בלילה חזרתי הביתה אחרי טיול ומצאתי אחת גוססת באמצע הדירה עם כל מיני נוזלי חשופית מגעילים סביבה. העפתי אותה החוצה. ואז אתמול בערב כשחזרתי הביתה ראיתי אחת מטיילת על הקיר בחוץ. אז לפני שהיא נכנסה אלי הביתה פיזרתי עליה מלח. לא נשארתי לראות מה קורה לה אבל היום בבוקר כשבדקתי ראיתי כתם מגעיל על הקיר. אני מתנצלת בפני כל היצורים החיים על האכזריות אבל נמאס לי. התחתי לחפש דירה אחרת.

ביום חמישי היה טיול מהעבודה. בגדול אי אפשר להגיד שהתנאים שלי בעבודה מפנקים אבל מה שבטוח, הם יודעים לעשות טיול. הטיול היה כולו בשפלת יהודה, באיזור קריית גת ובית גוברין. הרבה נסיעה. בבוקר עליתי על אובטובוס עם מדריכה מעצבנת שפשוט חפרה כל הדרך עם קול ממש מעצבן. עצרנו לארוחת בוקר מצויינת בזכרון, ארוחה מהסוג שמשאירה אותי שבעה לכל היום. אחרי הארוחה תיקנתי את הטעות שלי ואני ועוד כמה אנשים שהיו על אותו האוטובוס החלפנו אוטובוס. גם שם המדריכה חפרה, על אותם נושאים בדיוק אבל בצורה קצת פחות מעצבנת. בפעם השלישית שעלינו על אוטובוס זה כבר היה לפי יעד ואי אפשר היה לבחור אוטובוס והמדריכה הראשונה היתה עליו. יצא ששמעתי את אותם סיפורים 3 פעמים ואני יכולה להסביר לכם על מרד בר כוכבא ועל המרד הגדול ועל 3 הסברות ללמה חוגגים את לג בעומר (שלושה סברות, כמו שהמדריכה חזרה וצינה כמה פעמים).

מסקנת ביניים: אם רוב חגי ישראל מתמצים ב"רצו להרוג אותנו, ניצלנו, בואו נאכל", הרי שלג בעומר הוא בסימן "רצו להרוג אותנו, הצליחו, בואו נשרוף את העיר".

החלק השני של הטיול כלל מגוון פעילויות לפי בחירה, אני בחרתי סנפלינג ואומגה במערות הפעמות וסיור (זחילה) במערות ח'רבת מדרס. קטע משעשע, אני זוכרת שהיתי בדיוק באותו טיול בכיתה ד, במערות הפעמון (בלי הסנפלינג), בעמק האלה איפה שדויד וגולית נלחמו ובמערות של בר כוכבא. אני לא זורכת למה אבל אז לא נכנסתי למערות אז החלטתי שהפעם זו תהיה חויה משלימה.

הסנפלינג גרם לי להרגשה שאני כבר זקנה כשרגע לפני שהמדריך זרק אותי לתוך בור באדמה עצרתי להתלבט אם אני באמת רוצה להכנס לשם ולמה אני צריכה את זה. אבל בסוף נכנסתי והיה לגמרי שווה את זה. מבחוץ זה נראה כאילו יש כמה בורות באדמה ופשוט משלשלים לשם אנשים. אבל אז אחרי שעוברים את הקטע הראשון ונגמר הבור פתאום מצאתי את עצמי תלויה מתקרה של מערה ענקית עם מספר חורים מלמעלה כשמכל חור יורד בנאדם. איזה מראה מדהים.

רגע לפני שנכנסנו למערות הבנתי שאני ממש הולכת לזחול שם והצטערתי על זה שבכיתה ד' לא נכנסתי למערה ואז היתי חוסכת לעצמי את החוויה הזו עכשיו והולכת לסיור אחר. מערות הן לא מקום טוב לגלות נטיה לקסטרופוביה, בעיקר לא כאלה שאי אפשר להסתובב אחורה ובעיקר לא כשיש עוד הרבה אנשים במערה שגומרים את החמצן. אותה המדריכה החופרת כנראה לא חפרה את המערות האלה ואמצע פשוט נכנסה לאחת לא נכונה. מזל שהיתי יחסית מאחור ועד שהגעת לצומת הבעיתי האנשים הראשונים הבינו את הטעות וקראו למדריכה לעשות אחורה פנה.

מסקנה שניה, אני באמת זקנה ועכשיו אני עדיין מרגישה את הברכיים ואני חושבת שמשהו שם זז מהמקום.

הטיול הסתיים בארוחת ערב איכותית והגעתי הביתה בערך בחצות. היה מצויין. לחשוב שיום לפני מוביל הפרוייקט שלי חשב שאולי בהתחשב בלחץ הלא נורמאלי של הפרוייקט מן הראוי שנוותר על הטיול. מזל שהבהרתי לו שאין שום סיכוי ושישכח מזה.

מילה על הנושא החם. אני לא מתכוונת לעזוב את הפייסבוק בעקבות הצעד החדש ובכלל. והסיבה העיקרית לכך שאני אף פעם לא אעזוב אותו היא שאין לי ולא הולך להיות לי חשבון פייסבוק ולא משנה כמה זה יהיה פופולארי. פייסבוק זה רוע והצעד האחרון שלהם עם הקטע של למכור מידע על משתמשים הוא רק הוכחה נוספת לכך. אני רק לא מבינה את האנשים שמתרגשים מהצעד הזה. הרי רוב האנשים שנמצאים שם כבר ויתרו לגמרי על כל הקטע של פרטיות. אז עכשיו הם מתלוננים על זה שמישהו החליט לנצל בצורה צינית את הפתיחות שלהם ולהרויח עליהם. הרי הם בעצמם עשו את כל העבודה בשביל האח הגדול, פתחו את הפרופיל שלהם לעולם בלי שום הגנות, נתנו לכל מי שרק רוצה את האפשרות לדעת עליהם הכל ועכשיו הם מתפלאים שמישהו ממש משתמש במידע הזה לטובתו האישית.

כל תופעת עדר כזאת, פייסבוק, קרוקס, סקיני ג'ינס, מקרבת אותנו עוד צעד ל1984.

שיהיה לכולנו שבוע טוב וחג שבועות שמח ואל תגזימו עם הגבינות, למרות מה שסיפרו לכם כשהיתם ילדים חלב זה לא באמת בריא.

סתם פוסט מיותר

לפני כמה זמן נכנס בנאדם שלישי לחדר שאני עובדת בו והביא איתו מכשיר טלפון. זה הביא למצב שכל פעם שמישהו מתקשר לחדר 3 מכשירי טלפון מצלצלים ביחד, מה שעצבן אותי אז כיביתי את הצלצול של המכשיר שלי. המכשיר השני שהיה בחדר נתרם לאדם חסר טלפון (עם הביוקרטיה שהולכת אצלנו, לוקח חודש בערך לקבל מכשיר טלפון וגם זה אם לא הסתימה בדיוק שנת תקציב, דבר שקורה לפחות פעמיים בשנה). לפני שבוע האדם השלישי שנכנס לחדר עזב לחדר אחר ולקח איתו את הטלפון. נשאר מכשיר אחד בחדר. אתמול פתאום הבנתי שהצלצול שלו מכובה ככה שאין אף מכשיר שיצלצל כמישהו מתקשר. באמת היה שקט כמה ימים.

 

מיום חמישי שעבר אין לי מים חמים. מסתבר שיש רק בנאדם אחד בצפון שמתקן התקני חימום מים בגז ובעלת הדירה לא מצליחה לתפוס אותו בטלפון. בהתחלה חשבתי שקטן עלי מקלחת קרה, זה מחשל. אבל אז הבנתי שאני זקנה מדי בשביל זה. אז כמה ימים שאני מתקלחת עם מים מהקומקום החשמלי. מה שהעלה שאלה קיומית חשובה: האם כשמרתיחים מים לטובת מקלחת צריך להשתמש במים מהבריטה? מצד אחד אני לא שותה את המים, מצד שני הבריטה מסנן אבנית ממש טוב ומונע הצטברות אבנית בקומקום. מצד שלישי אני תמיד שוכחת למלא את הבריטה ואין לי סבלנות לחכות שיסנן קומקום שלם.

 

יום ראשון קמתי ב6 בבוקר כדי להגיע לעבודה מוקדם כי יצאתי באמצע היום ללימודים ולא רציתי להשאר עד מאוחר בעבודה להשלים את השעות. בסוף בגלל שקמתי מוקדם היתי עיפה ולא עשיתי שום דבר יעיל בשעתיים האחרונות. בסופו של דבר יצאתי 10 דקות לפני שהשלמתי יום עבודה. 9 דקות יורדות מהמשכורת של החודש הקרוב. אני חושבת שה30 שעות נוספות החודש יפצו על זה.

 

אחרי מקלחת מקומקום שהעירה אותי ישבתי עד אחת בלילה על תרגיל בית להגשה ליום שלישי, כי כל הסופשבוע לא היה לי כוח אליו וביום שני תכננתי ללכת לחדר כושר בערב. בסוף שוב יצאתי מהעבודה ב20:00 ולא היה לי כוח ללכת לחדר כושר (בסופ"ש הלכתי, במקום לעשות את התרגיל, אז ויתרתי לעצמי) אז פתחתי את המייל וראיתי שדחו את התגיל בשבוע. סתם היתי עייפה יומיים. אני הולכת לישון עכשיו.

שיחות שלי עם עצמי

-היום את הולכת לחדר כושר

-בסדר

(באמצע היום) -כואב לי הראש נורא, אולי אני לא אלך לחדר כושר

-אל תדברי שטויות, כבר חודש לא היית בחדר כושר ושוב עלית במשקל. תפסיקי להיות פרה

-בסדר, אני אלך היום בערב לחדר כושר

(בערב) -נורא כואב לי הראש

-לא אכפת לי, את הולכת לחדר כושר

-בסדר

-אולי לא? נורא כואב לי הראש

-טוב נו, באמת כואב לך הראש. מחר תלכי לחדר כושר

-זה אומר שאת צריכה ללכת לסופר היום כי את לא תלכי מחר אחרי החד"כ

-אבל כואב לי הראש

-אבל המקרר שלך ריק ואת שוב תישארי בסופ"ש בלי אוכל ותטחני את הלחם בירה שאבא שלך הכין לך ובינתים כבר הספיק להתיבש כמה פעמים אבל את לא זרקת אותו כי אולי את תהיי רעבה ותישארי בלי אוכל.

-טוב, אני אלך לסופר

-אבל כואב לי הראש

-באסה לך

למי שתהה מה שלום הפרח (סתם כי בא לי לשים קישור לקטע הזה) הוא עדיין מתנדנד לו בחוסר טעם. ניסיתי להתנדנד בקצב שלו, זה עשה לי סחרחורת. אבל אח שלו התאום (גם אמא שלי קיבלה פרח ולא היה לה מה לעשות איתו) לא יזכה יותר להתנדנד בחוסר טעם דומה. מה אני אעשה שהם שמו את הברגים ממש עמוק והמברג שלי לא הגיע אליהם אז היתי צריכה לשבור את הדרך אל הבורג ובאמצע נשברתי ופשוט פירקתי את הפלסטיק ובאמצע גם קרעתי את החיבור של הסליל. אז מתסבר שהדבר הזה בעצם כולל מעגל תהודה LC עם סליל ממש גדול. בתחתית הפרח והעלים יש משקולת מתכת קטנה. כשעובר זרם בסליל הוא יוצר שדה מגנטי, כשהזרם משתנה את הקוטביות שלו כתוצאה מהתהודה הכיוון של השדה משתנה וזה מה שדוחף את המשקולות מתכת. די מגניב לדעתי.

כשהינו בגן היו לנו בחצר גרוטאות כל מיני מכשירים ישנים מקולקלים. מדי פעם היה מגיע איזה שעון שבתוכו היה סליל דומה. זה סליל שמורכב מחוט ממש דק וארוך עם ציפוי מבודד בצבע זהב, מלופף המון פעמים סביב עצמו. כשהינו מוצאים סליל כזה הינו פורמים אותו ופוחסים אותו ואז היה לנו קן זהב. לפעמים אני זוכרת דברים ממש מוזרים מהילדות. כל מיני סצנות חסרות משמעות. כמו למשל אני מסתובבת עם קן זהב כזה ושואלת במין חצי שיר "מי רוצה קן זהב". ככה כמה פעמים. ומישהו התחיל לחזור אחרי באותו קצב. בהתחלה חשבתי שהוא מחכה אותי אבל אז הבנתי שהוא אומר "אני רוצה קן זהב" באותו קצב כמוני. מוזר

כי צריך?

יום הזיכרון

שיר הרעות. 2 דקות ל-11. אין זמן לדחוף עוד שיר. השדרנית מכניסה כמה מילים, דיווחים פה ושם, שידורינו בהמשך היום. 30 שניות ל-11. בעוד כמה שניות תשמע הצפירה. שקט. 3 צפצופים קצרים ואחד ארוך. זעקה ארוכה. הילד של השכנים צועק על אח שלו. לרגע זה מעצבן אותי אבל אז אני מבינה שהוא עוד לא שמע את הצפירה כי רק עכשיו הצופר החיצוני מתחיל לצעוק. ועוד צופר מצטרף אליו. כנראה שיש פה שני צופרים באיזור. אם תהיה עוד פעם מלחמה בצפון (מה אם, כשתהיה) אני יכולה להיות בטוחה שאני אשמע את האזעקה. כל ישראל מירושלים, השעה 11 ו2 דקות. לא 11. 11 ו2 דקות. רק בישראל בכל תחנת רדיו יש חדשות פעם בשעה. מי שלא בטוח אם השעון שלו מדייק יכול לסמוך על הרדיו. הצפירה תמיד מפחידה אותי. כמה דקות לפני אני מקפידה להיות במצב הכן. הרדיו דולק כדי שאני אהיה מוכנה.

בערב טקס בגלעד. על גבעה בשטח מחוץ לקיבוץ עומד גלעד ועליו שמות כל חברי ובני הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל. השמות מוכרים מכל הטיולים לשם. הם מוכרים מפינות שונות בקיבוץ, פינה בשדה על שם עודד וגיא, פינה במגרש המשחקים על שם אורי, פינת אוריה, פינת רוני. כל מקום יש לו שם ולכל שם כזה יש סיפור. אחרי הצפירה נוסעים בשיירת אוטובוסים לרחבה שלמרגלות הגלעד. טקס כמעט צבאי, לדגלים שור. שלט יזכור ניצב מלמעלה. כתובות אש, מגן דויד וסמל המדינה. כשהיתי קטנה היתה לי תיאוריה מוזרה שהגיצים שעפים מהאש הם הגיצים שמתחילים מלחמה. ואנחנו מתאבלים על המלחמה אבל מדליקים כתובות אש שיוצרות גיצים שיוצרים עוד מלחמות. והמלחמות האלה יגרמו לעוד ימי אבל שבהם נדליק עוד כתובות אש במעגל שלא נגמר. אמנם סוריאליסטי אבל לא כזה רחוק מהאמת אחרי הכל.

 

יום העצמאות

מאז ומתמיד אני בערב יום העמצאות בטקס של הקיבוץ. כל שנה אותו דבר ועדיין כל שנה אני חוזרת אליו. יש משהו מרגיע בקיבעון הזה. לדעת בדיוק, עכשיו הריקוד של כיתה א, עכשיו האופניים, עכשיו הבנות מהתיכון, עכשיו הבנות המבוגרות, עכשיו הצעירות. וכל הצעדים מוכרים כבר. מדי פעם מחליפים ריקוד אחד באחר. כשהיתי קטנה ילדי כיתה כיתה א-ב היו רוקדים את הריקוד שושנה. בשנה שבה הפסיקו לרקוד את הריקוד הזה והחליפו אותו בריקוד אחר אני ואח שלי חווינו משבר קטן. את ריקוד הדגלנים תמיד רוקדים. היתה שנה אחת שהמנגינה נפסקה באמצע הריקוד וכל הקהל התחיל לשיר את המנגינה כדי שהדגלנים ימשיכו. הבטחתי לאח שלי שכשהוא ישתחרר אני ארקוד איתו את הריקוד הזה, אני אפילו אבוא כל ערב מחיפה לחזרות בשביל זה.

המון זיקוקים. יש לנו כסף אז בוא נשרוף אותו בשמיים. יש תחרות בינינו לבין הקיבוץ השכן למי יש יותר זיקוקים. מסכנים הכלבים.  

יום העצמאות עצמו. אבא שלי נסע עם חברה שלו לאיזה אירוע. כשאמרתי לאמא שלי שהוא לא יהיה היה לה מבט של הקלה. גם לה נמאס מהניסיון הזה לשמור על משפחתיות למרות שכבר אין כזו. מה לעשות, בסוף גם הם יחלקו שבתות. החבר שלה נסע לפיקניק עם המשפחה המורחבת שלו אז היא אני ושני האחים שלי הינו אצלה, האח האמצעי הכין בשר, אני ואחי הקטן הכנו טבעות בצל ממתכון שדגנו מהאינטרנט. מיני משפחתיות.

לא קשור

חברה שלי סיפרה לי על התוכניות שלה. היא רוצה ללמוד טיפול באומנות. זה יקר אבל בגלל הסרטן היא מקבל את הכל מביטוח לאומי. אבל היא צריכה מסלול מהיר כי אולי אין לה יותר מ-3 שנים. והיא אומרת את זה כאילו זה ברור ופשוט. הכדורים כרגע מעכבים את הסרטן אבל לוקח לגוף בערך 3 שנים עד שהסרטן מתרגל אליהם וממשיך להתפשט. אחר כך אפשר לקחת סוג אחר של כדורים. יכול להיות שהוא גם יעבוד, יכול להיות שלא. סה"כ יש 4 סוגים של כדורים, כל אחד אולי יתן לה עוד 3 שנים. היא כבר איבדה את התקווה שזה יעלם. אפילו החבר שלה, שבהתחלה היה קופץ כל פעם שהיא היתה מדברת ככה ואומר לה שהיא תבריא כבר לא עושה את זה. היא מדברת על זה בהשלמה. יש לה עוד 3 שנים וככה זה. אני לא יודעת מה להגיד לה. רק להקשיב ולשמוע את כל הסיפורים ולחייך ולספר על עצמי כאילו הכל בסדר ושוב להרגיש שאני לא מדברת איתה מספיק ולהבטיח לעצמי שאני אגיע לעיתים קרובות יותר כדי להספיק להיות איתה כמה שיותר. זה לא הוגן. 

מכירים את זה?

מכירים את זה שאתם מחפשים את המשקפיים ולא מוצאים אותם כי אתם לא רואים כלום בלי משקפיים? ואתם מחפשים בכל המקומות ההגיוניים והלא הגיוניים ולא מוצאים. ובסוף מוותרים ושמים עליכם את המשקפיים ספייר ואז מגלים שהם היו מונחים על ערימת הספרים, מוסווים בצורה מתוחכמת. אתם תוהים לפעמים אם יום אחד המשקפיים יחליטו להתחבא ואתם אף פעם לא תמצאו אותם?

 

מכירים את ההרגשה שמחוברות לכם משקולות 2 קילו לרגליים? ובנוסף לזה הסקוצ'ים של המשקולות נדבקים לשטיח מקיר לקיר? ובנוסף לזה כבר כמה שבועות שלא התאמנתם וגם בלי המשקולות והסקוצ'ים אין לכם כוח לזוז? בנוסף לזה שנהיה חם ואין לי כוח לכלום?

מכירים את זה?

 

מכירים את זה כשאתם ישנים בחדר עם מחשב ולא מצליחים להרדם ובגלל שהעינים שלכם כבר התרגלו לחושך כל נורת חיווי מסכנה נדמה כאילו מאירה באור יקרות? ואז אתם מנסים לכסות את כל הנורות, מסובבים את הרמקול עם הפנים לקיר, מכבים את המדפסת, מניחים ספר שיסתיר את כפתור הon ואתם בטוחים שזהו, יש חושך, אבל כשאתם מתרגלים לחושך החדש פתאום אתם שמים לב להבהוב מעצבן ומגלים שאור שנובע מהכבל רשת שבאחורי המחשב מוחזר מהקיר הלבן ואתם מרגישים כמו בדיסקו? ובסוף אתם נכנעים ומכבים את המחשב ומשתרר שקט חדש ואז אתם מגלים שהשעון מתקתק ממש חזק?

 

מכירים את זה שאתם אומרים לעצמכם הקיץ הזה אני אקנה לי כפכפים אדומים, יפים, לא פשוטים אבל לא יותר מדי מפוארים. עם עקב אבל לא גבוה מדי שיהיה נוח. לא כמו אלא של טבע נאות שקניתי לפני שנתיים ואחרי פחות משנה התחילה להתפרק להם הסוליה. כמו אלה שקניתי בקליגולה מזמן והחזיקו איזה 4 שנים. אבל לא כמו אלה עם עור גס שחתחו לי את כף הרגל. ואז אתם מגיעים לקניון לקחת שעון מתיקון ונכנסים לקליגולה והדבר הראשון שאתם רואים על המדף של המבצעים זה זוג כפכפים אדום, לא פשוט אבל לא מפואר מדי, עם עקב נוח, בדיוק בגובה המתאים, עם רצועה רחבה שמחזיקה את הרגל בדיוק טוב, עור רך שלא פוצע את הרגל. ואפילו המחיר לא גבוה יחסית לקליגולה. נכון שזו הרגשה ממש טובה?

 

מכירים את זה שאתם מביאים שעון לחנות לתיקון כי נפל לו הצ'ופצ'יק הזה שמזיז את השעה והם לוקחים אותו למעבדה ואחרי חודש מתקשרים ואומרים שצריך להחליף את כל הלוח של השעון, אבל בגלל שהשעון באחריות זה יעלה לי רק 200 ולא 400. ואתם מתעצבנים כי במחיר כזה אתם יכולים לקנות שעון חדש שלא יתפרק תוך שנה וחצי, והדבר היחיד שקרה בעקבות זה שבאתם לחנות הוא שבמשך חודש הסתובבתם בלי שעון ועכשיו יש לכם שעון שאתם לא יכולים להזיז לשעון קיץ ואתם תוהים כמה מעצבן זה יהיה להסתובב כל הקיץ עם שעון שמאחר בשעה ומה יהיו ההשלכות של דבר כזה? מכירים את זה שאתם אומרים לעצמכם שיותר לא תקנו בחנות של סווטש כי במחירים שלהם היתם מצפים למוצר באחריות אבל התברר שהאחריות שלהם לא שווה כלום והשירות תיקונים שלהם בכלל מעצבן? מכירים את זה שאתם יודעים שלאף אחד לא אכפת שלא תקנו יותר בחנות של סווטש? לפחות מצאתי לי את הכפכפים המושלמים לקיץ.

 

מכירים את זה שאתם מנסים לפתור בעיה, נגיד תרגיל באנליזה פונקציונאלית, למה לעזזל אני לוקחת את הקורס הזה, הוא בכלל לא שייך לפקולטה שלי, למה לא לקחתי איזה קורס נחמד של תעשיה וניהול, נגיד תהליכים סטוכסטים, ולא מצליחים ומחליטים להשאיר את הבעיה הזו על הולד בחלק האחורי של המוח כשמדי פעם במהלך היום אתם מנסים לחשוב על פתרון ואז רגע לפני השינה אתם מחליטים לתת עוד נסיון אחרון ופתאום מבינים מה היתה הבעיה, למשל הדוגמה הנגדית שנתתם היא בכלל לא סדרת קושי, ואז אתם מתלבטים אם לקום ולפתור עכשיו את התרגיל או לחכות למחר?

ואז אתם נזכרים שיש לכם רשימת מכירים את זה שלא פרסמתם בבלוג כי לא היה לכם אינטרנט בשבוע האחרון ומתלבטים אם כדאי לקום, להדליק את המחשב ולכתוב את התוספת לרשימה או לחכות למחר?

 

מכירים את זה שאתם כל כך רגילים לשוליים בצד ימין שגם כשאתם כותבים על דף לבן או על דף שיצא ממכונת צילום באיכות גרועה אתם עדין משאירים שוליים גדולים מצד ימין ולא מצליחים לגרום לעצמכם לכתוב בשוליים האלו? מכירים את זה שיש לכם משהו שאתם רוצים לכתוב אבל לא רוצים להדליק את המחשב בשביל זה אז אתם מקשקשים על חתיכת ניר שיצא ממכונת צילום באיכות גרועה וזרוק אצלכם בבית ואז אתם מגלים שיש לכם הרבה מה לכתוב וכל הדף מלא במכירים את זה אבל בגלל שלא בא לכם לקום מהמיטה אז כתכתם את הכל במיטה כשספר גרוע בכריכה רכה משמש לכם כלוח ובסוף יצא לכם דף שלם מקושקש שאין לכם מושג מה כתוב בו?

 

מכירים את זה שאין לכם אינטרנט שבוע כי בעלת הדירה שוב בחול ואין מי שיאפס את הראוטר הארור שלה ודווקא בשבוע הזה מצטברים לכם כמה דברים שאתם רוצים להוסיף לבלוג ואז אתם מתלבטים אם להוסיף את כל הדברים לרשימה אחת או לפצל לשני קטעים, ואם לפצל אז אם לשחרר אותם ביחד או לחכות קצת בגלל שאנשים תמיד קוראים רק את הקטע האחרון שפורסם ולדעתכם דוקא הראשון יותר נחמד והיתם רוצים שקראו דווקא אותו? מכירים את זה שבסוף אין לכם כוח להקליד את כל השטויות שקשקשתם לפני השינה ואתם בכלל לא מבינים את מה שכתבתם?

 

מכירים את זה או שזה רק אני דפוקה?

 

יש לי פרח

פרח פלסטיק מכוער שכשיש לו אור הוא נע מצד לצד בצורה מונוטונית וחסרת תוחלת לחלוטין.

יש משהו ממש קסום בחוסר תוחלת המוחלט שבתנועה הזו. מישהו ממש טרח ליצור מנגנון שממיר אנרגיה אלקטרומגנטית לאנרגיה קינטית רק כדי ליצור תנועה מונוטונית וחסרת תוחלת באופן מוחלט. ומישהו במזכירות הקיבוץ טרח וחשב שזה רעיון ממש יפה לתת לחברי הקיבוץ פרח פלסטיק מכוער וחסר תוחלת לחלוטין. ואבא שלי לא טרח יותר מדי לחשוב על מה לעשות עם הדבר המכוער וחסר התוחלת הזה, הוא פשוט נתן לי אותו. ביחד עם שוקולד שבעצמו תמוהה. בקופסה גדולה, 20X20X5cm בערך, עם דפנות עבים, על מצע חוטים מצועצע, יושבת קובית שוקולד בודדת, גדולה אך דקה, ללא מילוי, שוקולד חלב טעים למדי אך עם זאת פשוט באותה מידה, עם עיטור דמוי מצה, שכתוב עליה חג שמח. המון קופסה עם מעט שוקולד. אומרים שהאדם הממוצע מיצר X כמויות פסולת בשנה. מעניין כמה אחוזים מהכמות ממלאות קופסאות מוזרות וגדולות באופן מגוחך.

אז כדי שהתנועה המונוטונית וחסרת התוחלת לא תתבזבז לגמרי טרחתי והקדשתי לה כמה דקות של התבוננות ועכשיו אני מקדישה לה דקות נוספות על מנת לחלוק את המסקנות עם העולם. שעשוע קל אפשר להפיק מהדבר המכוער הזה כאשר מסתירים לו את האור ורואים אותו מאט את תנועתו המיותרת עד כדי עצירה. ואז מחדש אותה כשחושפים אותו לאור. הגדיל לעשות הבוס שלי שכיבה את האור בחדר על מנת לבדוק אם האור הנכנס מהחלון מספיק כדי להזיז אותו. הוא לא. הגעתי למסקנה שמנגנון התנועה מניע את העלים והם בתורם דוחפים את הפרח שמסתנכרן עם העלים. כשנותנים לפרח דחיפה קלה ומוציאים אותו מסנכרון הוא לאט לאט משנה את קצב תנועתו עד שמגיע להתאמה מלאה עם העלים. אם הדחיפה היא כזו שמביאה אותו לפאזה הפוכה מזו של העלים אז הוא נכנס למעין תהודה קלה, משנה את הקצב עד למצב שבו הוא מתואם עם העלים, עוצר את התנודה ומתחיל להתנדנד שוב בפאזה הפוכה וחוזר חלילה מספר פעמים עד שנמאס לו והוא חוזר לנוע ביחד עם העלים באותה תנועה מונוטונית וחסרת טעם.

נראה לי שיש פה מטאפורה כלשהי לחיים אבל אני לא אנסח אותה במילים כי נראה לי שזה יהיה מדכא.

 

עוד מישהו חוץ ממני כששומע את התשדיר בגלגלץ "אמא שלי חושבת שאני ילד" וכו, רוצה לדרוס את 2 הבנות של הקריין רק כדי שיסתום כבר את הפה?

 

זהו, סופי, אני לא אוהבת את הבוס החדש שלי. היום בצהרים פגשנו את אחד האנשים המעצבנים ביותר שהמין האנושי הצליח ליצר. אחד שנולד עם שלט תבעטו בי מודבק לו לגב. לצערי אני מכירה אותו מהלימודים והתקלויות אחדות בעבודה. ומסתבר שגם הבוס מכיר אותו. וכשהוא ראה אותו אורו עיניו כאילו הרגע פגש את בנו האובד. משום מה הבן האובד החליט להצטרף אלינו לשולחן אחרי שכל חבריו סימו לאכול (אם אני היתי יושבת לאכול איתו גם אני היתי מסיימת לאכול מהר). מאחר שפיתחתי מנגנון סינון לקולות מסויימים לא שמעתי את רוב השיחה ביניהם, עובר אורח מסכן שישב ליד המשפחה המאוחדת דיווח לי שלא הפסדתי פנינים מיוחדות. פנינה אחת שכן קלטתי היתה את הבוס אומר לשאר הבשר "אם היתי יודע שאתה משתחרר (עתודאי, כמובן, ולא שיש לי משהו נגד עתודאים, כמה מחברי הטובים ביותר וכו, פיקולו אני מתה עליך, אבל מה לעשות, יש אופי מסויים שמוגדר כעתודאי ואותו נודניק מגדיר את המושג הזה מחדש, בכל מקרה, אם נחזור למשפט שלפני הסוגריים המאד ארוכים האלה "אם הייתי יודע שאתה משתחרר) היתי מנסה להביא אותך אלינו לצוות". בסוף ארוחת הצהרים אני ושני אנשים נוספים שיצא להם להתקל בילד הכאפות אמרנו ביחד ברוך שלא ידע את הבוס בדבר השתחררותו של אותו דבר. ונותר רק להתפלל לפני השינה שהבוס הנ"ל לא יתקל בדברים נוספים כאותו זה ויחליט להביא אותם לעבוד איתנו.

 

כמובן שדווקא כשיש לי מה לכתוב אין אינטרנט ובעלת הדירה בחול ואין מי שיכבה וידליק את הראוטר הארור שלה. אז כרגע הקטע הזה נשמר על המחשב בציפיה לימים טובים יותר. בינתיים הגעתי למסקנה שהתנועה הזו היא החיים שלי. ידעתי שהמסקנה תהיה מדכאת. אני בקרוב הולכת לפרק את הפרח הזה כדי להבין מה לעזעזל גורם לו לנוע.

 

קטע זה נכתב בתאריך 31.3