בחוץ גשם וסופת ברקים

והמזגן דולק. אז מה המצב בארץ?

אז הביקור. נתחיל מזה שאמא בסדר. הניתוח עבר בלי בעיות, התוצאות טובות, נראה שהגידול הוסר במלואו. יומיים אחרי הניתוח התפתחה דלקת שגרמה לכאבים וחוסר נוחות ובעיקר לתסכול אבל בעזרת אנטיביוטיקה בגודל של כדור גולף גם זה עבר. 

בקבוצת פייסבוק של נשים ברילוקיישן (כן, יש קבוצה כזו וכן, אני קוראת בה) כל מיני נשים מספרות על הביקור שלהם בארץ וזה נשמע כל כך דרמטי ועמוס ורגשני. אני חייבת לציין שאף פעם לא הבנתי נשים. זה שיש לי מעט חברים ביחס לנשים אני כבר מזמן יודעת. אבל כל אחת שם מספרת על איך במשך כמה שבועות כל מה שהם עשו זה לעבור מסט חברים אחד לאחר. ערב אחד נפגשתי עם כמה חברים מהעבודה במסעדה. ביקרתי שתי חברות בחופשת לידה והלכתי לים עם חברה שלישית ובזה הסתיים לוז החברים שצריך לבקר. ליתר בטחון עשיתי פייסבוק צ'ק אין בשדה התעופה כדי שאף אחד לא יגיד שהוא לא ידע שאני בארץ. קיבלתי הרבה לייקים אבל אף אחד לא חש צורך עז להתקשר ולהפגש. דרך אגב, החזרתי את התאריך יומולדת שלי בפייסבוק לתאריך הנכון ופייסבוק הזהיר אותי שאני לא אוכל לשנות יותר את התאריך. מי אתה שתגיד לי לא להזיז את היומולדת שלי, דיקטטור. 

רוב הזמן הייתי עם אמא. היה בזה סוג של תיקון מהפעם הקודמת שהייתי לבד בארץ שבועיים על הספה בחדר עבודה שלה, אז הייתי לגמרי בדיכאון ורחמים עצמיים מכל הסיפור של החוץ רחמי והרילוקישן שמתחיל בצורה כל כך גרועה. אז היא ליוותה אותי לכל הבדיקות והניתוח ותמכה בי, הפעם אני ליוויתי אותה כל הזמן (היא לא נתנה לי להתרחק ממנה ליותר מדי שעות) ועודדתי ושמרתי על אופטימיות. בהתחלה היא חשבה שאחרי שהיא תתאושש מהניתוח ניסע ביחד ונטייל קצת אבל בגלל החוסר נוחות שנגרמה מהדלקת לצאת מהבית היה בשבילה עניין מעיק אז פשוט הייתי איתה בבית, ראינו סרטים ודיברנו. וגם יצא לי להתחבר עם הבנזוג שלה שאני חייבת לציין שהוא מקסים, הצורה השקטה והבטוחה שבה הוא תומך בה ונמצא שם בשבילה מתי שהיא רק צריכה ויותר, אני כל כך שמחה שהם ביחד. אני חושבת שאבא שלי קצת נעלב כשהוא ראה אותי בחדר אוכל אוכלת איתו. ניסיתי גם להיות קצת עם אבא שלי אבל איתו זה הרגיש חובה יותר מאשר געגוע.

משהו אחד שאני לא בטוחה האם הוא היה טעות, לא נסעתי לבקר את סבתא שלי. אני יודעת שיש סיכוי שבפעם הבאה שאני אבקר היא כבר לא תהיה אבל מצד שני לפי מה שאבא שלי מספר גם עכשיו היא לא בדיוק נוכחת. בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא זיהתה אותי אבל לא את אח שלי ולא כל כך ידעה מה קורה סביבה. כמה פעמים במהלך הביקור היא שאלה מי נמצא בבית ואז עברה אחד אחד ואמרה "אתה עייף, לך תנוח".

ביקרתי גם את המשפחה של האחד. אמא שלו עדיין מעיקה, אבא שלו עדיין דואג לנו, האחיינים עדיין רועשים. עם הגיסה בלי הילדים נוצר לאחרונה קשר שמבוסס על אחוות נשים בטיפולי פוריות (גם היא שם עכשיו) אז איתם נפגשתי יותר, וגם כי יש להם גור כלבים חדש מהסוג הזה שנראה כמו בובה ובגודל של אחת, זה דבר מגוחך, מצחיק וחמוד.   

אז בקיצור, הרבה אמא, משפחה, קצת חברים, ים, בריכה (הרבה יותר כיפית מהבריכה שיש לי פה במכון כושר), וחגיגת יומולדת משפחתית. זה כבר פעם שניה שאני חוגגת יומולדת בארץ בזמן שהאחד באמריקה.

 

אז זהו. חזרה לאחד, לירוק של שיקגו, לעבודה החדשה ולזריקות הורמונים. שיהיה בהצלחה.