על ספרים

אתמול סיימתי לקרוא ספר שאת שמו אני לא אציין כי בהמשך הפוסט מופיע ספויילר די נוראי ואמנם הבלוג כרגע פרטי אבל מתישהו זה יעבור לו ואולי מישהו יגיע לכאן בטעות ואני לא רוצה להרוס.

רוב הקריאה לא ממש נהניתי מהספר ודי המשכתי לקרוא אותו רק כי לא נעים לי לעצור באמצע ואולי בסוף יקרה משהו מעניין. את הסיפור מספרת בחורה ועיקרו סיפור אהבה בינה לבין גבר כשיש איזה סיפור רקע פסאודו-בלשי. המספרת מעצבנת, היא שטחית ולא יותר מדי חכמה, מה שלא מפריע לה להיות יהירה. הבחור לעומת זאת מושלם, הוא יפה, מוכשר וטוב במיטה והיא מאוהבת בו לגמרי ומרגישה ממש רע על שהיא משקרת לו, מה שגורם לי בתור קוראת להתעצבן עליה עוד קצת. הוא קרבן תמים ומושלם שגם לו בא להעיף סטירה. 

סיפור הרקע מזכיר תפאורת קרטון של הצגת בית ספר. הוא שם כדי שהדמויות לא יתרוצצו על רקע ריק אבל אין לו שום עניין. קורים דברים שאמורים לסקרן אותנו ולעורר שאלות אבל הם לא. השאלות עולות ומיד נזרקות הצידה וכעבור כמה פרקים מגיע הפתרון וחולף לו בלי להשאיר שום עניין. 

ואז מגיע הסוף, וכאן הטוויסט. מתברר שלא הבחורה היא המספרת, אלא הבחור שהוא גם סופר, מחליט לכתוב את הסיפור שלהם מהעיניים שלה. הסיבה שהיא בתור מספרת מצטיירת כמתנשאת היא שהוא באמת חושב שהיא כזו. והיא מאוהבת בו לגמרי והוא כזה מושלם כי הוא די מאוהב בעצמו. וכל סיפור הרקע שלה לא ממש מעניין אותו ולכן הוא מסופר כדרך אגב, הוספת אירועים שלדעתו אמורים להטריד אותה אבל לא ממש בא לו להשקיע בהם כי הם לא כוללים אותו.

בקיצור הספר בכוונה כתוב גרוע כי הוא כתוב מעיניים של סופר לא יותר מדי מוצלח שמנסה לכתוב מעינים של בחורה. זה גרם לי לחשוב האם הסופר (האמיתי) בכוונה כתב גרוע מתוך ידיעה שכשהקורא יגיע לסוף הוא יבין הכל ויסלח, או שאולי הסופר (האמיתי) לא חושב שהספר לא כתוב טוב, כי גם את הספרים האחרים של אותו סופר לא אהבתי. אבל אני מודה שזה היה מעניין והסופר הצליח לעבוד עלי.

 

לפני כמה זמן כתבתי פה על אכזבתי מהספר האחרון של ניל גאימן. מכיוון שכך, הספר לא זכה למקום על מדף הספרים שלי ובמקום זאת הוא נשלח לספריה של אמא שלי, שם הוא ישכון באושר עם חברים עד שמישהו ישלוף אותו משם. לפני שבוע אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא קראה אותו והוא ממש טוב ואיך זה שהיא לא הכירה את הסופר קודם והיא רוצה שאני אגיד לה איזה עוד ספרים של אותו סופר לקחת מהספריה. טוב, היא לא קראה את קורליין, היא לא יכולה לדעת שהספר הזה הוא רק שחזור של ההוא. אז שלחתי אותה לאבק כוכבים, שתקרא את הספר ואחר כך תראה את הסרט שגם חמוד. עכשיו אני במתח לדעת מה המסקנות והאם אמא שלי תתחיל לקרוא פנטזיה. 

 

עוד דבר מפתיע לפני שבוע היה שדיברתי עם בן הדודה שלי על ספרים. זה מפתיע כי הוא מסוג הנערים שעד הצבא לא קרא אף ספר. אני חושבת ששני האחים שלו עד היום לא קראו ספר שהוא לא לונלי פלנט. זה לא שהם לא חכמים, זה פשוט שהם באו מבית שבו תעודת בגרות או קריאת ספרים הם לא דברים שיש מה להתגאות בהם. האח הקטן דווקא עשה בגרות, לדעתי בעיקר כדי להוכיח שהוא יותר מוצלח מאחיו הגדולים, ועכשיו, לעת שירותו הוא גם התחיל לקרוא ספרים. ולא ספרי שטות, ספרים כאלה שממש היה על מה לדבר איתו ואפילו הרגשתי נוח להמליץ על ספר (המקווה האחרון בסיביר, כי הוא חושב שמשאלה אחת ימינה יפה אבל מדכא) וגם להבהיר מה שמסתבר שגם שני אחי הבהירו לו, שהוא חייב לקרוא את מלכוד 22 בזמן הצבא. רק שלשני האחים יש עותק של הספר הזה, אחד מהעותקים שלי, ואף אחד מהם לא יודע איפה הוא.

 

נגמרו החגים, מעכשיו עד אוקטובר אין תירוצים, צריך לעבוד.

שיהיה לי (כי אף אחד אחר לא קורא פה) שבוע מוצלח.