פרסומופוביה

בשעה טובה בלוגי היקר עזב את פרטיותו והוא שוב פתוח לעולם הרחב. המונים בעולם פצחו בחגיגות (לרגל פתיחת המונדיאל, אין קשר לבלוג). 

אז על מה ולמה נעלתי את הבלוג? התשובה בכותרת.

יום אחד אני נכנסת לי לסטטיסטיקות ורואה כ60 כניסות ביום אחד שזה המון ביחס למה שהבלוג הזה רגיל אליו. מאיפה הן הגיעו? לא פחות ולא יותר, מהעמוד הראשי של נענע10

כן כן, התמונות שלי זכו להערכה. אמנם זה לא הטארט בו התגאיתי, אלא הקנלוני שהכין האחד, והוא זכה להרבה יותר מלל ממה שאני נתתי לו, אבל עדיין, גם אני שם ברקע. 

ככה הסתובבתי לי חצי יום מרוצה באופן מטופש ואז חשבתי, רגע. היו לפחות 6 אנשים בארוחת הערב ההיא שיש סיכוי כלשהו שיגיעו לנענע10 (אני לא סופרת את האחד, הוא אפילו לא יודע מה זה, ובצדק, אלמלא הם היו קונים את ישרא גם אני לא הייתי יודעת). מה יקרה אם אחד מהם יעבור פה בטעות, יראה את התמונה ויגיד לעצמו אני מכיר את הקנלוני הזה, פגשתי אותו באיזה ארוחת ערב? ומכאן הדרך לחשיפה קצרה מדי. בהתחלה ניסיתי להגיד לעצמי מי כבר קורא באתר הנידח והמיותר הזה. התשובה היתה בינתיים לפחות 88 אנשים ביום האחרון. ואז נכנסתי לחרדה ומיד נעלתי את השער עד יעבור זעם, או לפחות עד שהקישור יחלוף. 

תגובה חרדתית דומה היתה לי לא מזמן כשבפעם הראשונה בתולדות הבלוג זכיתי לסמי פרסום בפוסטים החמים. כותרת הפוסט שזכה לכבוד היתה "התחתנתי עם חנון". מיד עם היוודע הדבר העברתי את הפוסט לטיוטה. למה? כי אני אוהבת את בעלי ללא גבול וכל מי שקורא כאן קבוע יודע את זה, אבל נוכחות בפוסטים החמים גוררת פנימה כל מיני זרים שהדבר הראשון שהם רואים כשהם נכנסים זה אותי יורדת על בעלי וקוראת לו חנון. איך הם ידעו שזה בא רק מאהבה? 

מצד שני יכול להיות שאני מקנאת, כי הפעמים היחידות בהן הבלוג זכה לפרסום היו כאלה שעסקו באחד ולא בי.

 

ככה במשך כשבוע כתבתי בעיקר לעצמי ובהמשך לשתי אורחות חביבות ונאמנות (תודה ) ותהיתי ביני לבין עצמי כל מיני תהיות.

אם אף אחד לא יכול לקרוא פה, למה בעצם אני כותבת? ובאופן כללי, למה אני כותבת בלוג? אם זה לעצמי, למה אני בודקת כל פעם כמה אנשים קראו פה, כמה הגיבו? אני צריכה אישור לזה שאני מעניינת. תוך כדי תהיות האחד חזר הביתה ואני מתגעגעת כי לא היתי בבית אתמול אז אני הולכת להתעדכן. להתראות בהמשך