יום שבת, 15 במרץ 2014


היום אני לא רוצה לדבר על משהו עצוב. אני רוצה לדבר על משהו שמח.
אני רוצה לדבר על יום אחד מאושר ועל שני אנשים מיוחדים.

אני רוצה לדבר על כלה יפיפייה ועל חתן מקסים ועל המון אנשים שאוהבים אותם ובאו לשמוח איתם.

ביום החתונה של לילך התייצבנו לפי הוראה, שתי עוזרות כלה.

יחד איתה התרגשנו, יחד איתה הינו מאושרות וגם קצת התעצבנו איתה כשמישהו העז לעצבן כלה ביום חתונתה.

אתם בטח זוכרים גם את היום הזה. זוכרים כמה יפה היא הייתה? בשמלה שהיא עיצבה בעצמה, יצירת אומנות מיוחדת במינה, זוהרת מבפנים ומבחוץ.

מזג האויר היה יפה, המועדון הזה שבו אנחנו נמצאים נראה אז חגיגי והאנשים היו כולם מאושרים.

והיתה המון אהבה ביום הזה, ולרגע היה אפשר להאמין שהאהבה הזו תנצח הכל. אפילו את המחלה הארורה הזו.



אני מתחתנת בקרוב. גם החתונה שלי תהיה מרגשת ומאושרת. אבל משהו יהיה חסר בה.

לילך לא תהיה שם. היא לא תהיה לידי כמו שאני הייתי לידה, היא לא תשמח איתי כמו שאני שמחתי איתה. ובסוף היום, כשתחלוף ההתרגשות, אני אחשוב לילך, הלוואי והיית פה היום.

 



את הקטע הזה כתבתי לאזכרה אבל לא קראתי אותו בסוף. כשאמא שלה הזמינה אותי לאזכרה היא כתבה לי שאם נחה עלי המוזה אני מוזמנת לכתוב משהו. האמת שנחה עלי המוזה. אני די הרבה זמן חושבת על זה, על הקישור הזה, עליה.

אבל הקטע הזה היה מיועד לחברים, לאנשים שאני זוכרת מהחתונה ומהאזכרות הקודמות. שנה שעברה היה מרגש, היה עצוב, כולם היו שם וכולם השתתפו באבל. השנה המשפחה החליטו לעשות משהו אחר, ערב בנושא לאה גולדברג, שהייתה המשוררת האהובה עליה. זה היה מוזר. הרצאה לא קשורה לכלום. ורוב האנשים במועדון היו כאילו לא קשורים. לא הרגיש לי במקום בכלל.

אני מתגעגעת. כל הזמן אני מתגעגעת. אני חולמת עליה, אני מנסה לחשוב מה היא הייתה אומרת, איך הייתה מגיבה, החיבוק שלה. חיכיתי לאזכרה הזו כי רציתי לשתף ולהשתתף, רציתי להיות עם עוד אנשים שזוכרים, רציתי לחלוק את העצב, את הזיכרון. אבל זה לא היה זה. במקום זה הייתה הרצאה מעניינת חלקית והיו אנשים לא קשורים והאנשים שאיתם רציתי לחלוק את הזכרון היפה הזה לא היו שם.

זה בחירה של המשפחה ואני לא יכולה להגיד להם מה לעשות אבל זה מרגיש לי קצת, טיפה, שלקחו לי את היום הזה, את העצב הזה. אני מרגישה קצת ריק עכשיו.

עברו שנתיים וכנראה שכבר אין מה לכנס את כל האוהבים, להעלות זכרונות יחד. כנראה שהגיע הזמן להמשיך הלאה.

עברו שנתיים, שנתיים בלעדיה, שנתיים איתו. מאז נהינו רציניים, עברנו לגור יחד, טסנו יחד לחופשות ועכשיו אנחנו מתחתנים והיא לא פה לספר לה על הכל. ביום שהיא נכנסה לבית חולים אמרתי לה את לא יכולה ללכת עדין, יש מישהו שאני צריכה להכיר לך. אני חושבת שהוא האחד, אני בטוחה שאת תאהבי אותו. אבל היא כבר לא שמעה.  

שנתיים ועדיין אני מחפשת אותה, רוצה להתקשר, להיפגש, לספר ולשמוע. העצב קצת שקע אבל הגעגוע לא נחלש.

שנתיים, אני עדיין אוהבת אותה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה