בין חלום למציאות וירטואלית

נתחיל בסיפור פאדיחה. 

קיבלנו למשרד משקפי VR (כן, אני עובדת במקום מגניב). המשקפיים הגיעו עם אפליקציית כיול פשוטה שכוללת בלונים וליזרים. כל הגברים במשרד שניסו את המשקפיים התחילו להעיף בלונים ולפוצץ אותם ורק אני כמו מפגרת התחלתי לרדוף אחרי הבלונים, לתפוס ולזרוק ופתאום... בום! טראח! מה קרה? ג'אסט נכנסה בעמדת בקרה, המסך נפל והתפרק לחלקים ואני קיבלתי מכה באף :( העניין הוא שהכל נראה כל כך אמיתי שממש הייתי בטוחה שאני בחלל ענקי וריק והמכה הגיעה ממש בהפתעה.

היום הבחורה החדשה במשרד (יש עוד מהנדסת במשרד, יאי) הורידה עוד אפליקציות ואני, עדין כואבת את ההשפלה מיום שישי העדפתי להתרחק. אבל אז היא מצאה אפליקציה שלא יכלתי לעמוד בפניה. עיקר האפליקציה- לעלות במעלית לקומה האחרונה של גורד שחקים ולצאת מהמעלית אל קרש שהקצה שלו באויר.

הזכרתי פה פעם בעבר שנפילה או קפיצה ממקום גבוה זה מוטיב חוזר בחלומות שלי. מה שמאוד מאפיין את הנפילה הוא שבדרך כלל אני יודעת שאני חולמת כשאני נופלת ואני יודעת שברגע שאני אגיע למטה, רגע לפני הפגיעה אני אתעורר. לפעמים כשאני יודעת שאני חולמת אני בכוונה קופצת מהחלון ולפעמים זה הפתרון כשאני רוצה להתעורר מהחלום אני קופצת ואז מתעוררת (או שאני חולמת שאני מתעוררת, גם זה קרה. ניסיתי להתעורר אז קפצתי ורגע לפני הפגיעה חלמתי שהתעוררתי אבל אז הסתכלתי מסביב והבנתי שאני עדיין חולמת ואז באמת התעוררתי. אינספשיין לעניים). 

בכל אופן, הייתי חייבת לנסות את האפליקציה החדשה. שני הנסיינים שניסו לפני לא הצליחו לצאת מהמעלית, אחד ממש התישב וניסה ללכת על ארבע והשני פשוט חזר למעלית והוריד את המשקפיים. זה נראה בערך ככה. שמתי את המשקפיים, יצאתי מהמעלית ופשוט הלכתי על הקרש עד לקצה והסתכלתי מסביב. אני מתה על גבהים. מודה שקצת רעדו לי הרגליים אבל זה היה ממש מגניב. ואז לקחתי צעד הצידה. כל כך מגניב. כל הבניינים חולפים מולי והקרקע מתקרבת בדיוק כמו בחלום ואני תוהה מה יקרה כשאני אגיע למטה. ואז הקרקע מגיעה ועוברת והכל נהיה לבן. כנראה שככה מתעוררים מחלום במציאות מדומה. 

יום אחד אני חייבת לנסות צניחה חופשית. 

סנאי

מכירים את זה שאתם מנסים לצלם ציפור שכל הזמן בורחת ממכם ואז מגיע סנאי,  נדחף לכם לפריים ורוצה שתצלמו אותו? אז הנה סנאי (וגם ציפור ברקע):

 

וסלפי עם פתיתי שלג

קצת על העבודה

זה כזה:


רק שאצלי זה יותר: זה לא עובד. למה זה לא עובד. זה מצביעים, אני אמורה לדעת את זה, שאלו אותי על זה בראיון עבודה. אני לא יכולה לשאול את המנהל כי אז הוא יבין שאני לא באמת מבינה כלום וסתם חירטתי בראיון. מה אני עושה פה בכלל. מתי הם יבינו שזה היה טעות לקבל אותי לעבודה. אה שניה, העתקתי פה משהו לא נכון, אוף אני מטומטמת, למה אני עושה טעויות מטופשות? מה אני עושה פה בכלל?

בזמן האחרון יש טיפה שיפור. אני עדיין מוצאת את עצמי שעות מנסה למצוא בעיה רק שאני יותר ויותר מודעת לזה שבסוף אני אגלה שזה טעות מטומטמת. אבל אני עדיין עושה טעויות מטומטמות.

 

אם הייתי נשארת בעבודה שלי בארץ הייתי עכשיו ראש מדור. מצד שני אם היינו נשארים בארץ לא בטוח שהייתי נשארת בעבודה הקודמת שלי. 

 

אני לא מבינה את השפה שלהם פה. אפילו המנהל שאמור להיות ישראלי הוא יותר אמריקאי מישראלי. הוא אמנם יותר קרוב לישראלי מאמריקאים אחרים אבל בהתנהלות שלו הוא יותר אמריקאי ואני לא מבינה אמריקאים. למה אי אפשר להגיש פשוט מה אתה רוצה?

 

קראתי קצת על agile methology שזו מטודולגיית עבודה של מפתחי תוכנה וזה די חיזק את הדיעה שתמיד היתה לי על אנשי תוכנה. זה לגמרי מתודולוגיית עזבו אותי באמשכ'ם אין לי כוח למטודולוגית עבודה סדורה. מזכיר לי שבארץ עמית לעבודה ביקש מאיש התוכנה שעבד איתנו שיתן לו איזה דיאגרמת בלוקים שמתארת מה הוא עושה. איש התוכנה ענה לו: קח קערת ספגטי עם כדורי בשר, תצלם אותה, ככה נראית הדיאגרמת בלוקים שלנו. 

 

איזה יום עלתה לי שאלה, מה ההבדל בין struct ל class (למי שלא מכיר, מדובר על שני דברים זהים לחלוטין באופן השימוש בהם), מאחר ונראה כי כולם יודעים בדיוק מתי משתמשים בכל אחד מהם עניין אותי לדעת מה באמת מבדיל ביניהם. עיון בגוגל העלה את שההבדל היחיד הוא הגדרת ברירת המחדל של רמת החשיפה של כל אחד, הבדל זניח למי שמקפיד לא לסמוך על ברירת מחדל. אבל אז נתקלתי בתשובה הבאה: 

OK, enough of that squeaky clean techno talk. Emotionally, most developers make a strong distinction between a class and a struct. A struct simply feels like an open pile of bits with very little in the way of encapsulation or functionality. A class feels like a living and responsible member of society with intelligent services, a strong encapsulation barrier, and a well defined interface. 

או בעברית: חלאס עם הקשקושים הטכנים, ההבדל הוא רגשי, class הוא אובייקט מכובד בעל נוכחות וזכות קיום עצמאית בעוד struct הוא סתם פושט שאף אחד לא לוקח ברצינות. 

בקיצור לכו אחרי הרגש שלכם (או אחרי מה שאתם אמורים להרגיש) כשאתם כותבים תוכנה. מה שמסביר למה הרבה פעמים קוד נראה כמו קערת ספגטי עם כדורי בשר. 

 

יש לי בעיה, לפעמים אני נגררת לויכוח מיותר ואני פשוט לא יכולה להפסיק למרות שאני יודעת שהויכוח הוא חסר משמעות. אז לפני שבוע הייתי צריכה לממש איזה חלק ממאמר והחלטתי לממש אותו קצת אחרת (חישוב מחיר לפי נורמה ריבועית ולא לפי נורמה) כי לדעתי אין באמת השפעה למה מחשבים אבל זה פשוט מרגיש יותר נכון ככה. אחד האנשים האחרים בצוות החליט שאם במאמר זה מופיע ככה אז כנראה שיש לזה סיבה וממש בכוח ניסה למצוא את הסיבה וככה נגררתי איתו לויכוח אינסופי על האם יש או אין סיבה. כשהמנהל שאל אותי מה אני חושבת שצריך לעשות אמרתי לו שתכלס אני לא באמת חושבת שזה משנה, מה שיעשה את כולם שמחים, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להפסיק להתווכח עם הבחור השני (שדרך אגב לא אמריקאי, מה שמסביר את הנכונות שלו להתווכח. אמריקאי פשוט היה מציין שדעתו שונה אבל תעשי מה שאת חושבת). הבעיה היא שכל הויכוח נערך על גבי תוכנת ניהול הגירסאות ששולחת מייל לכל מי ששייך לפיתוח כל פעם שיש הודעה חדשה. אני חושבת שעכשיו קצת פחות אוהבים אותי :(

המנהל מצידו אמר שהוא מחכה להתיחסות של המתמחה דוקטורנט שלנו שאחרי כמה ימים הואיל בטובו להתיחס לדיון וציין שלדעתו בכלל המאמר טועה ומה שאני עשיתי נכון. עמוק בתוך תוכי ביצעתי ריקוד קטן של שמחה.  

 

לפחות הנסיון שאני מקבלת פה יהיה מאוד בעל ערך בהמשך הקריירה. 

 

הרוח שורקת בחוץ כמו משוגעת

לרגע השריקה נשמעה חזקה מדי ולא בדיוק מבחוץ ואז נזכרתי ששמתי קומקום על הכיריים. עכשיו הקומקום לא על הכיריים אבל השריקה לא פסקה.  

בשבוע האחרון הטמפרטורות קפצו בין 0 מעלות צלזיוס ל0 מעלות פרנהייט. אין כמו 0 פרנהייט להבין כמה 0 צלזיוס זה חם ונעים.

קצת תמונות של קור מסופשבוע יבש וקפוא:

זה מה שקורה מעל פתח של תעלת אוורור. 

האגם מלמעלה. שימו לב לפס הלבן, תוהה אם זה קרח במרכז או סתם שבירה מעניינת.
דרך אגב, בתמונה זה השכנים.

האגם מקרוב, שוב עם השכנים.


האגם יותר מקרוב

 

 

חווית קניה בויקטוריה סיקרט

זה משהו שאני חייבת לשתף. 

יש לי חזיה אחת של ויקטוריה והחלטתי שבא לי עוד אחת, זה ארה"ב, כמה יקר כבר יכולה להיות פה חזיה איכותית. אז נכנסתי לחנות שלהם וכמובן שמייד ניגשה אלי המארחת ושואלת אם אני צריכה עזרה. אני מגדירה אותה כמארחת כי לקרוא לה מוכרת נראה לי יעליב אותה. היא שאלה אותי אם כבר עברתי התאמה אצלם וכשאמרתי שלא מיד הצמידה לי מינדי צעירה בלונדינית ונאה ששאלה אותי לשמי והורתה לי ללכת אחריה. 

הלכתי אחריה לחדר אפלולי עם מספר תאי הלבשה ושם מינדי הפנתה אותי לאחד התאים והורתה לי להוריד את המעיל ולהשאר בינתיים בחולצה. לאחר שהורדתי את המעיל והסוודר היא שלפה סרט מדידה, בדקה היקפים שאלה מה אני לובשת כרגע ומה מחפשת והורתה לי לחכות. אחרי כמה זמן היא חזרה עם חזיה פשוטה, אמרה לי ללבוש אותה, ללחוץ על כפתור בתא ולחכות לה שתבדוק התאמה. לבשתי ולחצתי על הכפתור. באופן מפתיע הגיעה צעירה נאה אחרת שהיא לא בלונדינית ולא מינדי והתנהגה כאילו מעולם לא התבצע החילוף הזה והיא היתה פה כל הזמן. היא הסתכלה עלי עם החזיה, סובבה, סידרה רצועות, הסכימה איתי שהמידה לא בדיוק והורתה לי לחכות. אחרי כמה זמן היא חזרה עם חזיה דומה במידה אחרת ושוב הורתה לי ללבוש אותה וללחוץ על הכפתור. לבשתי ולחצתי על הכפתור. הצעירה שהיא לא מינדי חזרה, בדקה את החזיה, סובבה, סידרה והסכימה שהפעם המידה מתאימה, שאלה מה אני מחפשת ושוב הורתה לי לחכות. אחרי כמה זמן שוב חזרה עם ערמה של מגוון חזיות, הורתה לי לבדוק את כולם, להחליט מה מתאים לי וללחוץ על הכפתור. מדדתי, בחרתי, חזרתי והתלבשתי ושוב לחצתי על הכפתור ובינתיים, מכיוון שכבר הייתי לבושה גם יצאתי מחדר ההלבשה וראיתי שמינדי מיקמה מחוץ לתא פתק עם השם שלי, שכמובן היה כתוב לא נכון, עם n במקום r אבל לפחות זה גרם להם להגיד את השם בהגיה נכונה אז לא תיקנתי. כשהבחורה שהיא לא מינדי חזרה הראיתי לה שתי חזיות שאהבתי ושאלתי באיזה עוד צבעים יש אותן. מסתבר שעל הפתק יש רשימה של כל הדגמים והבחורה שהיא לא מינדי סימנה על הפתק את המידה ואת שני הדגמים שאהבתי ושלחה אותי לריצ'ל שתראה לי את הצבעים. 

יצאתי מחדר המדידה ולראשונה היתה לי הזדמנות להסתכל מסביב על החנות בעת שריצ'ל ניגשה אלי והסתכלה על הפתק שלי. היא הובילה אותי לאורך החנות ופתחה שתי מגרות, כל אחת מלאה בחזיות בדגם ובמידה המתאימים ובמגוון צבעים ונתנה לי שקית בד כדי שיהיה לי נוח. 

לונג סטורי שורט, יצאתי עם 3 חזיות חדשות של ויקטוריה סיקרט וגם קיבלתי תיק ערב במתנה. חוץ מזה קניתי גם מכנסיים סופר חמים וג'קט לא סופר חם ביוניקלו כי היה להם סופעונה. זה מה שקורה כשהאחד נוסע ומשאיר אותי לבד.

 

 

 

בעבודה בנעלי בית

כי מגפי שלג זה חם ובלתי אפשרי לשרוד בתוך כאלה יום שלם במשרד מחומם. 

 

בתמונה: נעלי בית בצבעי הסוואה ובצד ניתן לראות מגפי ברווז. 

כדי להשלים את התמונה יש גם כוס דביבון בשביל התה ירוק. האמת שהייתי בטוחה שקנינו את השועל ורק כשהגעתי לעבודה ופתחתי את האריזה ראיתי שזה דביבון ותהיתי איך נתתי לאחד לשכנע אותי להחליף. 

 

מהשלג של ראשון לא נשאר כלום חוץ ממדרכות חלקות. 

את חושבת שאת מוכנה לחורף...

ואז הוא מגיע.

ואת מגלה שהמגפיים ששנה שעברה עברו את השלג בצורה ממש מוצלחת שכחו בקיץ איך לאטום מים. ואת יוצאת לטייל בשלג בטוחה שאיזה יופי יהיה ואז נזכרת למה שלג של 0 מעלות מבאס. כי הוא רטוב. הצעיף נהיה רטוב, הפרווה של המעיל רטובה, הכפפות רטובות ולא נעים. ואז פתאום דקירה של קור בבוהן ואת מבינה שהמגפיים החמות והנעימות שחיכית כל הקייץ ללבוש אותן שוב, כבר לא. והנעליים שהאחד קנה בבלאק פריידי לא מתאימות לו אז אתם נוסעים לקנות נעליים. והכי גרוע זה לקנות נעליים כשצריך כי אז אין מקום להתלבטויות. גם ככה את שונאת לקנות נעליים אבל עכשיו אין ברירה, חייבים לחזור עם מגפיים לשלג אם את לא רוצה שינשרו לך האצבעות. ורק אחרי שחזרת הביתה את חושבת על זה שבעצם מה שהיית צריכה לעשות זה לקנות את הספריי הזה שהופך את הנעליים לעמידות במיים. אבל מאוחר מדי, את צריכה נעליים עמידות למחר אם את לא רוצה לדפוק חליקה בדרך לעבודה. 

ואת את נזכרת למה כל כך שנאת את החורף פה ואת שוב רוצה הביתה.