אני עייפה ורוצה לישון. קמתי היום בשש בבוקר ואני ערה יותר מדי זמן אבל מוקדם מדי ואני לא עיפה אז אני לא מצליחה לישון. לא נתתי לדוד להתחמם מספיק זמן אז היתה לי מקלחת חמימה ולא חמה מאד כמו שאני אוהבת וזה די מפריע לי לישון. לפחות ניסיתי לקום בשש בבוקר, הצלחתי לקום רק ב6 ורבע. הגעתי לעבודה ב10 דקות ל7, יצאתי מהעבודה ב10 דקות ל4. בדיוק 9 שעות, ככה שלא ירדו לי שעות לתואר. מקום העבודה מספק לי שעות לתואר, כלומר משלם לי על שעות שבהן אני בטכניון. זה די שווה. אבל כמות השעות שנשארו לי לא יספיקו לי עד סוף התואר אז אני מתקמצנת עליהן וקמה בשש בבוקר.

סיכמתי לעצמי סדר שבוע קבוע בעבודה. יום ראשון אני עובדת 12 שעות, ככה עד סוף השבוע אין לי רגשות אשם על כמות השעות הנוספות שאני לא עושה. יום שני אני עובדת 9 שעות עד 5 ואז הולכת לבריכה. 45 דקות, 1.5 קילומטר, לא כולל זיגזגים בין זקנים שצפים להם לאיטם במסלול המהיר. יום שלישי אני מנסה להגיע לעבודה ברבע ל6 ויוצאת ברבע ל4 לטכניון. אני לוקחת שני קורסים, אחד ביום שני בארבע וחצי אבל אני לא יכולה להגיע אליו כי אני הולכת לבריכה וגם ככה לא התכוונתי להגיע אליו, שני ביום שלישי בארבע וחצי. קורס מעניין, אני מרוצה ממנו. בעקרון קבעתי עם מישהו מהעבודה שברביעי או בחמישי נלך לבריכה בצהרים אבל כל פעם יש למישהו מאתנו משהו. יום רביעי אני עובדת עד שנמאס, לפי המצברוח. יום חמישי עד שאני משלימה את מה שתכננתי להשלים במהלך השבוע. שזה אומר בין 9 ל12 שעות. אני צריכה לדחוף חדר כושר ברביעי או חמישי, כי לבריכה כנראה שלא נצא אף פעם בקצב הזה. מזמן לא הייתי בחדר כושר. כשהבריכה בקיבוץ היתה  פתוחה הייתי הולכת לשחות עם אמא שלי פעמיים בשבוע אבל עכשיו סגרו אותה ולבריכה ליד העבודה אני הולכת רק פעם בשבוע אז אני צריכה להשלים עם משהו אחר, למשל חדר כושר. או ללכת לבריכה פעמיים בשבוע. בריכה זה יותר כיף מחדר כושר. מצד שני, כשהולכים על ההליכון בחדר כושר לא צריך לזגזג בין זקנים שצפים לאיטם במסלול המהיר. 

מגניב לי בעבודה ובאסה לי בעבודה. מגניב לי בעבודה כי יש לי איזה בעיה הנדסית ממש מגניבה ופתרון שעד כמה שידוע לי נוסה רק באקדמיה ולא במערכות אמיתיות ובכלל הוא נוסה על בעיה אחרת, פשוטה יותר מזאת שאני מנסה לפתור. והפתרון הזה שפותח רק בשנים האחרונות למיטב ידיעתי, הוא פתרון ממש מגניב, חזק בצורה לא צפויה ביכולות שלו להתמודד עם כל מיני צרות וממש מעניין לי לנסות ליישם אותו בצורה שגם יכולה לעבוד במערכת אמיתית ולא רק בסימולציות מחשב אינסופיות. בערך כל ערב יוצא לי לחשוב על הקשיים שנתקלתי בהם ואני כבר רוצה להגיע לעבודה ולנסות עוד דברים.

אבל אז אני מגיעה לעבודה ובמקום להתעסק בדברים המגניבים אני צריכה להתעסק בעובדה שאני מובילת צוות שהולך וגדל בקצב די מהיר. יש לי בנאדם אחד שאני ממש אוהבת לעבוד איתו אבל מסיבות מנהלתיות יש מצב שהוא לא יוכל לעבוד איתי עוד הרבה זמן וזה ממש מעצבן אותי. היה עדיף שאני לא אקבל בנאדם שיעבוד איתי מאשר אני אקבל בנאדם ואז אאבד אותו. אם הייתי יודעת מראש שיהיו בעיות היתי לוקחת על עצמי חלק מתכולות העבודה שלו ומסיימת לפחות את מה שהוא עובד עליו עכשיו.

עכשיו קיבלתי גם בחורה לצוות. לא יודעת אם ציינתי את זה כבר אבל אני מפחדת מבחורות. אשה לאישה כלבה. אמנם עד היום כל הבחורות שעובדות איתי באותה מחלקה התבררו כאחלה, אבל הפחד עדיין קיים. ולא סתם, זאת מישהי חדשה במחלקה שהגיעה חלק אחר של המפעל, שם היא היתה ראש מחלקה. עכשיו אני צריכה להיות "מנהלת" של מישהי שעד לפני שבועיים היתה באותה דרגה כמו המנהל שלי. איך בדיוק אני יכולה להגיד לה מה לעשות? אז היום חצי מהיום בערך ישבתי איתה וניסיתי לספר לה על מה הפרוייקט ומה היא הולכת לעשות בו אבל היא כל הזמן עצרה אותי בשאלות על כל מיני פרטים ובאיזה שלב הרגשתי שאני במבחן ולהגיד את האמת, אני לא בטוחה שעברתי אותו. אני די בטוחה שהיא יותר חזקה ממני. מצד שני, רוב האנשים שאני פוגשת פעם ראשונה בעבודה, אני בטוחה שהם יותר חזקים ממני.  אני מקווה שיעבוד.

התחלתי לכתוב ב9 וחצי, עכשיו 10 וחצי. אולי עכשיו אני אצליח לישון.

נעלמו לי הקבועים. לא הרשימה של הקבועים, האופציה של לגשת לקבועים. או לראות עדכונים בקבועים. נראה כאילו ישרא העלים את אופציית הקבועים. זה מעצבן. אני לא רוצה לקרוא בלוגים אקראיים או מומלצים, אני רוצה לקרוא את הקבועים שלי.

לעוד מישהו הם נעלמו?

אם לא בקבועים לפחות אני רוצה להופיע בנושא החם.

בבוקר אני לוקחת איתי יוגורט 1.5%. בעבודה אני מחזיקה חבילת גרנולה שאני מוסיפה ממנה ליוגורט. אי מעדיפה יופלה כי הגביע שלהם קצת יותר גדול וככה היוגורט לא מגיע עד שפת הגביע ויש מקום לגרנולה, בדנונה אני צריכה לאכול קצת יוגורט לפני שאני מוסיפה את הגרנולה כדי לפנות מקום. אם אין לי יוגורט לקחת כי לא הלכתי לסופר אני קונה בעבודה. גרנולה אני מעדיפה בלי סוכר או פירות. אמא שלי מביאה לי לפעמים גרנולה מיוחדת שאפשר להשיג רק בחנויות מיוחדות אבל לפעמים היא נגמרת ואני לא מספיקה לבקש ממנה חדשה בזמן. לשופרסל יש גרנולה מגניבה עם אגוזים ושקדים שלמים ובלי שטויות אחרות והיא לא יותר מדי מתוקה, לפעמים אני קונה אותה. יש להם גם חטיפי גרנולה ממש טעימים עם שוקולד מריר ושקדים מלוחים. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. כאלה אני קונה מדי פעם אבל לא יותר מדי כי אני טורפת אותם בקצב.

ארוחת צהרים אנחנו מקבלים בעבודה.

איך הצלחתי לכתוב פסקה שלמה על יוגורט עם גרנולה רק כדי להופיע בנושא החם. אני גאה בעצמי.

1.11.11 תאריך מגניב היום.

חולצות, מקררים וחתולים

(רקע לסיפור: אני אחראית על השלטים עם השמות במשרדים בעבודה. לכל אחד יש ציור סכמטי שאמור להיות דומה לו. לפני החג הגיע בחור חדש ישן שעבר אלינו ממקום אחר במפעל ורצה שלט אבל במדפסת הצבעונית נגמר הטונר ומסתבר שנורא קשה להשיג חדש).

אני יושבת לי עם שני אנשים ומתנהלת לה שיחה מוזרה למדי. באמצע השיחה נכנס הבחור החדש ואומר שיש לו גישה למדפסת צבע במחלקה הקודמת שהוא היה בה ואם אני אשלח לו את הציור הוא ידפיס אותו. אני שולחת את הציור וחוזרת לשיחה שהולכת ומתדרדרת. כעבור כמה דקות טלפון

 

-הלו

-(קול לא מזוהה) אני רוצה חולצה ירוקה

-?

-אני רוצה להחליף את החולצה האדומה לירוקה

-??

-אפשר?

-(צליל של גלגלים במוח מסתובבים. בסוף נופל הטלכרד) אה. חולצה, כן. תעתיק את הציור לפיינט ותצבע את החולצה.

 

 כבר קרה שאנשים התלוננו, למה עשית אותי ג'ינג'י, למה עם משקפיים, למה תימני (זה לא אני עשיתי אותך ככה, זה ההורים שלך). פעם ראשונה שמישהו מבקש להחליף חולצה.

 

המקרר שלי גוסס. הוא מפסיק לעבוד וחוזר לעבוד כשבועטים בו אבל כל פעם הבעיטה צריכה להיות חזקה יותר כדי לשכנע אותו לעבוד. ככה זה כשמקבלים את המקרר של הדייר הקודם שאפילו לא טרח לקחת עליו כסף. אין מה לעשות, צריך מקרר חדש. לקחתי את אבא שלי איתי כדי לגרום לו להרגיש מועיל וגם כי אני מקבלת יחס יותר נחמד מהמוכרים כשהוא שם. זה לא שאני צריכה התיעצות, אני ידעתי מראש מה הולך לקרות, אני אסתכל על הרבה מקררים ובסוף אקח את הכי זול שעומד בדרישות. סיכום הדרישות: מספיק גדול. כל השאר לא חשוב. אז עברנו בהרבה חנויות, הרגשנו כמו צרכנים חכמים שיודעים מה הם עושים ובסוף לא לקחתי את הכי זול כי הפתיחה שלו לא נוחה, לקחתי את השני הכי זול. אבל הזמנתי הובלה ליום שישי כי אני לא הולכת לשבת בבית ולחכות למוביל אלוהים יודע כמה זמן במקום ללכת לעבודה. אז בינתיים אני מקווה שהמקרר יחזיק עד סוף השבוע או שלפחות אני אספיק לאכול את כל מה שבתוכו לפני שהוא ישבות סופית. מישהו רוצה מקרר ישן ולא עובד למגרש גרוטאות שלו?

אם אמא שלי בסוף סיבוב קניות אנחנו תמיד מסיימות בבית קפה, חשבתי לנסות אותו דבר אם אבא. אבא שלי התברר כשותף ממש גרוע לבית קפה. הוא לא מדבר. אני מדברת יחסית מעט, עם אמא שלי היא תמיד חוקרת אותי בעינויים ומספרת הרבה יותר מדי. אבא שלי פשוט שתק. מדי פעם ניסיתי לזרוק איזה הערה אבל הוא פשוט לא מגיב. מוזר. אני מבינה מאיפה ירשתי את השתקנות שלי.

 

אני כל כך גרועה ביחסים, אפילו עם החתולה אני לא מתסדרת. שלשום בלילה היא התחילה לריב עם השמיכה ותוך כדי להוריד את הסדין מהמזרון. הזזתי אותה הצידה וסידרתי את המזרון. הבעיה שהמטומטמת מפחדת מחושך ומבדים שזזים ולכן היא החליטה להסתער ולתקוף. שיניים, ציפורניים, תקיפה מכל הלב. היד שלי נראית כאילו נתקעה במגרסה. כמובן שהעפתי אותה מהמיטה. אחרי כמה זמן החוצפנית חוזרת כאילו כלום. ועוד מעיזה להתלונן כשהעפתי אותה שוב. אתמול הייתי עצבנית עליה (זה כואב, קיבינימאט). אז פשוט התעלמתי ממנה. כל הערב היא התרוצצה סביבי, ניסתה למשוך את תשומת ליבי, ישבה לידי והסתכלה עלי במבט מצפה. בלילה כמובן שהיא קפצה למיטה וכמובן שהעפתי אותה. במשך כשעה היא הסתובבה בבית במסכנות, משחררת מדי פעם מיאו עצוב. התיישבה על הכריות למרגלות המיטה והסתכלה עלי בעצב, קמה, נכנסה לארון, יצאה ממנו, יללה בעצב, בסוף כבר לא יכלתי יותר. קראתי לה לבוא, היא מיד קפצה למיטה והתיישבה לידי ונשארה שם גם אחרי שהפסקתי ללטף אותה. גם היום, מהרגע שהגעתי היא נצמדת אלי. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות איתה. איזה מין חתולה תוקפת ככה באלימות ורגע אחרי זה מתחננת לצומי וקצת פינוק.

טוב, לפחות לה אני יכולה לסלוח כל פעם מחדש. לאנשים אני לא סולחת יותר מפעם אחת. איבדתי עכשיו חבר טוב מהעבודה ככה, אבל אני פשוט לא יכולה לסמוך עליו יותר. אולי, אם הוא גם כמו החתולה יסתובב סביבי עם מבט מסכן בעיניים...

 

היום התחיל סמסטר, מחר הרצאה ראשונה, בעצם היום אבל בקורס שהחלטתי שאני מוותרת על ההרצאות שלו, זרקנית שכמותי. שנה אחרונה וזהו.

 

הבחור הזה שלח לי הודעה באתר הכרויות. טוען שלאחר שצבר קצת נסיון בדייטים הוא ישמח לנסיון שני. אני מתלבטת האם לכתוב לו בפירוט למה הוא לא מקבל הזדמנות נוספת או לתת לו להנות מהספק. או שאולי שווה לי לנסות, סתם כדי לראות אם באמת אנשים יכולים להשתנות בעקבות צבירת נסיון.

הגיון צרכני

הלכתי אם אמא שלי לקנות משקפיים. אני משקפיים רגילות שזה הוצאה לא קטנה, היא ביפוקל, שזה הוצאה שלעומתה משקפיים רגילות זה הוצאה קטנה.

נכון, אפשר לחסוך וללכת לרשתות הזולות אבל מנסיון, כל פעם שהלכתי לרשת זולה הצטערתי על זה. משקפיים זה לא משהו שחוסכים עליו, לא על המסגרת שתהיה תקועה לי על הפנים כל היום ולא על העדשות שיקבעו מה אני רואה.

מבצע- מסגרת שניה חינם, על העדשות שלי זוג שני 70% הנחה, על הביפוקל זוג שני חינם. מה שאומר שאני יכולה לקבל זוג משקפים שני ב300 שקל שזה כמעט חינם ואמא יכולה לקבל זוג נוסף ממש חינם. אמנם אף אחת מאיתנו לא תכננה לקנות 2 זוגות אבל לכאורה אין שום סיבה לא לקחת שניים, במיוחד ששתינו הגענו למצב שאנחנו מתלבטות בין 2 מסגרות. הרי זה לא עולה לנו (300 שקל על משקפיים לא באמת נספרים), נכון?

אז זהו שלא. בשום אופן לא הצלחתי להסביר לאמא שלי שאם שנחנו לא ניקח כל אחת 2 זוגות, היא תוכל לקבל את המסגרת שלה בתור ה+1 שלי וככה לחסוך 1000 שקל על מסגרת. כמובן שככה היא לא תקבל משקפים שעולות כמה אלפים חינם, אבל היא בכל מקרה לא באמת צריכה אותם.

אז עכשיו יש לי 2 זוגות משקפיים חדשים. החלטתי לעבור ממסגרת חצי למלאה עם נוכחות. מסגרת אחת מתכתית ואחת פלסטיק סגול. אז עכשיו יש לי את המראה החנוני. אני מתלבטת אם לעשות גוונים להחזיר לשיער שלי את הבלונד שהיה לו פעם. בלונד עם משקפיים חנונים נראה לי מגניב.

 

מי רוצה ללכת איתי לפסטיבל הסרטים בחיפה? יש הופעות מגניבות בגן האם ואני מתבאסת ללכת לבד. רציניים בלבד מוזמנים לשלוח מייל.

 

 

 

 

 

אני, משאב

באסה לי בעבודה, כבר אמרתי? במקום לנסות להבין איך לעזאזל אני פותרת את הבעיה שאיתה אני אצטרך להתמודד בשנה הקרובה אני כבר שבוע מתעסקת בתוכניות עבודה שבכלל לא תצא לפועל אם אני לא אפתור את הבעיה.

אז היום הגשתי תכנית עבודה לסת"ב (משהו עם תקצוב ובקרה). דבר ראשון האחרי שהיא פותחת את תוכנת הניהול (שכמו כל דבר אחר אצלנו שרץ על מחשבי הרשת לקח לה שעה לעלות) היא מגדירה את המשאב העיקרי שאותו היא הולכת לנהל ולתקצב- אני. ומשאב נוסף- אקדמאי ששמו עדין לא ידוע. כן כן, אני הולכת לנהל לא רק את עצמי אלא עוד מישהו. ג'אסט, לא מהנדסת, מובילה! הבעיה העיקרית היא שהאדם שאני כנראה הולכת לנהל הוא חבר טוב בעבודה. למה זה בעיה? כי אני מפחדת שהמצב הזה של מנהל-מנוהל הוא פתח לחיכוכים. עובדה, המוביל פרוייקט בפרוייקט הקודם שעבדתי בו לא מדבר איתי כרגע. אני לא בטוחה אם זה כי הוא עדין כועס עלי או סתם מאינרציה. אולי אני אשאל אותו מחר.

אז זהו, אני הולכת להוביל פרוייקט ולמסור אותו עוד שנה. או להכשל בגדול. איזה כיף.

 

אז מרוב שאני מתעסקת עם שטויות בעבודה לא הספקתי לסכם את הצליחה.

יום שבת, 6.30 בבוקר, בחוץ גשם. מי המשוגע שהולך לשחות ביום כזה. 

באמצע השבוע עוד היו לי כאבים ברגלים. הלכתי לשחות כי נראה לי לא חכם לשחות 3.5 קילומטרים (אולי) אחרי 3 שבועות של הפסקה בגלל המחלה. בזמן השחיה ואחריה מאד כאבו הרגליים אז החלטתי שלקראת הסופ"ש אני אקח את הכדורים שנשארו לי ואני אקבע תור לרופא למיד אחרי.הכאבים אכן נעלמו ובינתיים טפו טפו לא חזרו. מחר אני אלך שוב לבריכה לראות אם זה בסדר, אם לא הידה לרופא.

יום לפני השתדלתי לא ללכת לישון מאוחר ודי הכרחתי את עצמי לישון טוב. לא נתתי אפילו לחתולה להפריע. זה די עבד. למרות שלא עשיתי כלום ביום שישי ולכן לא היתה לי שום סיבה להיות עיפה, ישנתי טוב.

7 בבוקר אספו אותי השותף לשחיה ואשתו. כל הדרך גשם. ההתלבטות בקשר למסלול נמשכה לאורך רוב הדרך ובסוף הוחלט סופית על המסלול הארוך. כשהגענו כמובן החניה היתה עמוסה ואנשי ביטחון הפנו אותנו לחנייה מרוחקת וכל הדרך ראינו אנשים בבגדי ים הולכים מולנו בגשם. הגיוני עקב העובדה שאין טעם ללכת בבגדים שגם ככה עד שנגיע יהיו ספוגים. אז גם אנחנו השארנו הכל באוטו ונדדנו לעבר נקודת המוצא אליה הגענו כשאנחנו נראים כאילו כבר סיימנו את ההצליחה. 

מה רבה היתה אכזבתינו כשאחרי כל השיכנועים העצמיים גילינו שהמסלול הארוך נסגר. מסלול קצר איט איז. עולים לאוטובוס שתוך דקה הגיע ליעד. זה הכל? פתאום המסלול הקצר נראה מאד קצר. בנקודת האיסוף פגשנו חבר נוסף שידוע כשחיין בריכה די עלוב אבל עם נסיון בצליחת הכינרת הנחנו ששם הוא יודע מה הוא עושה.

איך שנכנסנו למים נפסק הגשם. נאחס. אם כבר גשם, שלפחות נהנה ממנו במים החמים (אשתו של החבר לא ממש שמחה כשהסברתי לה למה המים חמים(תחשבו, הרבה אנשים שוחים באותו מקום...)). אבל לא. במשך כל זמן השחיה היתה שמש נאה ורק כשנחה כף רגלינו על החוף שוב הגשם חזר.

ככה שחינו לנו בשלישיה, את החבר הנוסף נטשנו מאחור אחרי שהוא נתקע על הרפסודה הראשונה שעברנו. אז מסתבר שלשחות בכינרת זה מאד שונה מלשחות בבריכה. אי אפשר לראות בתוך המים, מה שאומר שאי אפשר לשחות חתירה בצורה טובה ולשחות חתירה בצורה לא טובה (להסתכל קדימה כשמוציאים את הראש מהמים) זה מאד מעייף. לנווט בין אנשים דווקא יותר קל כי יש הרבה מרחב. והסתבר שהיה רעיון ממש טוב לשחות עם עדשות. אני ממש לא יודעת איך הייתי מסתדרת, אם בכלל, בלי לראות כלום. אני מתלבטת אם כדאי לי להשקיע במשקפי שחיה אופטיים.

אז זהו. המסלול הקצר אכן היה קצר ומאחר שלקחנו את הזמן הוא גם לא היה מעייף. שנה הבאה בטוח מסלול ארוך.

 

היום בלילה היה לי חלום מציאותי. רקע - הפגישה שלי היום עם הסתבית (שמאד הלחיצה אותי) היתה ב2 בצהרים ובבוקר היתה פגישה אחרת (פחות מלחיצה) עם ראש הפרוייקט. באיזה שלב בחלום הגעתי לבריכה בטכניון שלא ברור בדיוק איך יכלתי להכנס אליה (בריכה ממש שווה אבל גם ממש יקרה). הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 2 ורבע. נזכרתי שבעצם אני אמורה להיות כרגע בפגישה והתחלתי להתלבט מה לעשות, אם אני אחזור עכשיו אני אאחר אליה רק בחצי שעה. מצד שני אני כבר פה והבריכה הממש שווה גם די ריקה ונראה כל כך כיף לשחות עכשיו. אז אני יכולה לבוא אליה אח"כ ולהגיד שהיה לי בלת"ם אבל אם אני אבוא עם שיער רטוב זה יראה קצת חשוד. נזכרתי גם שהיתה אמורה להיות לי ישיבה בבוקר וניסיתי להזכר למה לא הייתי בישיבה הזו. בשלב הזה השעון צלצל ואני חשבתי- נו ברור, עכשיו זה הגיוני.

 

שתהיה שנה טובה ומוצלחת לכולם, שלא נכשל במה שאנחנו עושים ושאמן השנה אני אסיים סופסוף את התואר השני.

רופאים לא אוהבים להיות חותמת גומי

לפני כשנה הופיע לי מין משהו כזה על הברך, קצת דומה ליבלת אבל יותר שטוח. חשבתי לעצמי שאני אתעלם ממנו, אולי הוא יעלב וילך. אבל הוא לא הלך במקום הופיע משהו כזה נוסף, הפעם על הזרוע. אמנם בחלק הפנימי אבל עדיין נראה לעין כשאני עם חולצה קצרה. וגם חששתי שאם הופיעו שניים כאלו אולי יופיעו עוד אז הלכתי לרופאת עור. הרופאת עור אמרה שזה נראה לה כמו <מושג רפואי א'> וזה לא מזיק אבל אם אני רוצה אפשר להוריד את זה שבזרוע. אמרתי כן בבקשה וקיבלתי הפניה לרופא פלסטי. עוד באותו יום התקשרתי לקבוע תור והיום, 3 חודשים אחרי, הגעתי לרופאה פלטית. בדיקה אצל רופא פלסטי אמורה להיות פשוטה, הרופא מסתכל על ההמלצה של הרופא עור לניתוח כירורגי ונותן הפניה לניתוח כנל. 5 דקות להוציא את כל הטפסים וזהו. אבל לא. רופאים, כפי שכתוב בכותרת, בעיקר הצעירים שבהם לא אוהבים להיות חותמת גומי. אז הרופאה הסתכלה על המשהו בזרוע, הסתכלה על ההפניה ואמרה שזה לא נראה לה כמו <מושג רפואי א'> והיא רוצה שרופא נוסף יתסכל על זה. קראה לרופא נוסף שהתסכל ואמר שהוא לא בטוח, אולי זה <מושג רפואי א'>, אולי זה <מושג רפואי ב'>, בכל מקרה צריך להוציא אותו. וגם את זה שבברך, ככה על הדרך. אז עוד רבע שעה בנוסף ל10 דקות המתנה התבזבזו ובסוף כמעט איחרתי לפגישה חשובה כדי שעל ההפניה לניתוח כירורגי לא יהיה כתוב חשד ל<מושג רפואי א'> אלא חשד ל<מושג רפואי ב'>. איזה מזל, עכשיו אחרי שיחזרו תוצאות המעבדה הרופאה היעילה תוכל להגיד "ידעתי שזה לא <מושג רפואי א'>.

 

באסה לי בעבודה. קיבלתי תפקיד ניהולי אז עכשיו אני צריכה להתחיל לתת תוכניות עבודה וסיכונים ודוחות סטטוס. אני כל כך לא אוהבת נושאים ניהוליים. תנו לי לקרוא מאמרים ולממש אותם, תנו לי לחקור התנהגויות ולבדוק פתרונות, עזבו אותי מחישובי לוחות זמנים וכוח אדם. מסתבר שאני אצטרך לפחות עוד שני אנשים עכשיו שיעבדו איתי ואני אצטרך לנהל אותם. ובנוסף לזה, אני תקועה בקטע של לתת פתרון. שום דב לא עובד ואני די אובדת עיצות. יש בנאדם אחד שיכול לעזור לי כי הוא די מומחה בעסק, הבעיה היא שמאז שהוא תקע לי סכין בגב פעם שניה, הוא לא מדבר איתי. זאת אומרת, אם יש לי שאלות מקצועיות הוא עונה לי אבל הוא לא עוזר. לא כל כך ברור לי למה בדיוק הוא כועס עלי, הרי הוא יצא מניאק אבל ממש לא בא לי לדבר איתו, ככה שדי מתאים לי השתיקה שלו. חוץ מהעובדה שאני ממש רוצה את עזרתו. גאווה מטופשת. למה אנשים צריכים להיות חארות. מתחזקת אצלי המחשבה שאולי הגיע הזמן לעזוב ולמצוא עבודה אחרת.     

 

אזהרה, פה יש קטע משעמם על קניות.......

אני בד"כ שונאת קניות כי רוב הפעמים שאני נכנסת לקניון אני חוטפת דיכאון אחרי חנות אחת אבל פעם בכמה זמן קורה שאני נכנסת לקניון ופשוט מוצאת מה שאני רוצה אפילו בלי לדעת שרציתי את זה. יום שלישי נכנסתי לקניון לקחת טופס השתתפות בצליחת הכינרת. יש הרשמה מקוונת באינטרנט אבל בסופו של דבר צריך להגיע לעמדת ההרשמה לקחת צמיד השתתפות, אז מה בדיוק הואילו חכמים. הגעתי לחנות ונדחתי בבושת פנים כי לא הדפסתי את האישור ולהראות להם בפלאפון את האישור לא מספיק. שבתי על עקבותי מבלי להביט ימין או שמאל. אתמול חזרתי לחנות, הפעם מצוידת באישור מודפס ואיזה אושר, הצלחתי. מעודדת מההצלחה התחלתי להסתכל על סביבותי. דבר ראשון שראיתי היה חנות נעליים, מה שהביא אותי למחשבה שאולי הכאבים שהיו לי ברגלים הם רמז לכך שאני צריכה להפסיק ללכת על עקבים. אז נכנסתי ומיד ראיתי את זוג הסנדלים חסרי העקב שאני רוצה. לא היה שחור במידה שלי אבל מסתבר שמידות נעלים זה דבר מאד לא אחיד ודווקא מידה אחת מתחת התאימה לי וזה כן היה להם. (שלא תחשבו שאני לא יודעת מה גודל הרגל שלי, ניסיתי דגם אחר ושם דווקא מידה אחת מעל התאימה). עוד יותר מעודדת החלטתי שהגיע הזמן למצא תיק חדש במקום זה המאד נוח שלי שהתחיל להתפורר. כמסקנה מהפעם הקודמת שרציתי לקנות תיק, אז ניהלתי מסע חיפושים די ארוך ומיאש הפעם הלכתי ישירות למקום בו נמצא התיק הקודם- אקססורייז. לשים אותי בחנות הזו זה כמו לשים ילד בחנות ממתקים. אני פשוט מתה על הסגנון שלהם. כשאמרתי למוכרת הממש חביבה שאני רוצה תיק כזה היא מיד זיהתה שהוא נקנה אצלם (לא בדיוק באותה חנות אבל ברשת) ואמרה שכזה עם חלוקה פנימית יש רק סוג אחד. מסתבר שהרבה נשים מחפשות תיק עם חלוקה פנימית אבל משום מה כמעט לא מייצרים כאלה. טוב נו, תיקי נשים, ממתי נשים יודעות מה הן רוצות. למרבה המזל, הדגם היחיד עם חלוקה פנימית הוא ממש חמוד אז לקחתי אותו. וגם טבעת שני זוגות עגילים על הדרך וכמעט שלקחתי גם כמה סיכות לשיער. חנות ממתקים כבר אמרתי. היום חשבתי שאת אחד הזוגות אני צריכה להביא מתנה לחברה שבדיוק ילדה. נראה לי שהיא תשמח לקבל משהו שהוא בשבילה ולא בשביל התינוק.

.....סוף קטע משעמם של קניות

 

אז ביום שבת אני הולכת לצלוח את הכינרת. הגיע הזמן, אחרי שנתיים שאני ושותפי לשחיה הולכים לבריכה כל שבוע שגם נלך על הדבר האמיתי. עוד לא החלטנו אם אנחנו הולכים על המסלול 1.5 או 3.5. אם נלך על השני סיכוי לא רע שאני אטבע בדרך, אבל גם זו חוויה. תאחלו לי בהצלחה

 

להלן רשימה של דרישות שאנשים כותבים באתרי היכרויות והסיבה ללמה אני אף פעם לא אמצע שם מישהו

לא אוהבת אנשים. יש אנשים שאני מאד מעריכה, יש אנשים שאני מאד אוהבת, את רוב האנשים אני לא סובלת. מאד ביקורתית אבל משתדלת לא להראות לאנשים מה אני חושבת עליהם. אוהבת להיות בחברה אבל לא יותר מדי.

לא ביישנית. מה הקטע הזה עם גברים שמחפשים ביישנית? כדי שתוכלו להרגיש גבר גבר לידה? חוץ מזה, בחורה שנשארת ביישנית מעל גיל 25 משהו בה לא תקין.

לא אוהבת למצות את החיים. זאת אומרת, יש רגעים בחיים שאני חושבת איזה יופי שאני פה אבל אם מישהו ינסה להתקרב אלי עם שיר על הבוקר לפני הקפה הוא יחטוף כפכף בראש.

משחקת משחקים.לא באמת אבל מעצבן אותי גברים שכותבים שהם לא רוצים מישהי שמשחקת משחקים. מה אתם רוצים, לבוא לפגישה ראשונה ודוגרי לשפוך הכל? תעשו לי טובה. אני צריכה להגן על עצמי. אם אתם קוראים לזה משחקים, לכו חפשו מישהי אחרת שתפתח לפניכם כדי שתוכלו למצוא את הנקודה הכי כואבת לתקוע בה את הסכין.

לא תמימה. בחורה שטוענת שהיא תמימה בגיל שלי עובדת עליכם. או שגדלה בחממה.

לא רומנטית. אני אשמח לפרח בתחילת פגישה אבל מחוות גדולות יותר מזה עושות לי בחילה. לא באמת צריך כל חודש לציין מחדש את העובדה שאנחנו סובלים אחד את השני כבר X חודשים. ולא צריך להמרח אחד על השני כל פעם שבקולנוע רואים מישהו מתנשק.

לא טובת לב. מה זה אומר בכלל?

אין לי חוש הומור. או יותר נכון, אני לא אצחק מכל שטות שתוציא מהפה רק כדי לגרום לך להרגיש טוב. אני אוהבת לצחוק אבל אוהבת אנשים שמנסים להצחיק בצורה מאולצת. 

לא רגישה. באמת. 

לא חמודה ושונאת כשקוראים לי חמודה.

 

 

 

 

 

 

צילום של החזה שלי

מה אתם אומרים? סקסי?נכון שהכותרת קצת פרובוקטיבית?

יותר חשוב, האם יש פה רופא בקהל שיכול להגיד האם הוא רואה משהו לא תקין בתמונה. כי לדעתי הלא מומחית בכלל אין לי שום בעיה החזה אבל בגלל שלרופא המשפחה שבמקרה נפלתי עליו אין מושג איפה יש לי בעיה אז הוא החליט לשלוח אותי להמון בדיקות במחשבה שאולי אם הוא יטרטר אותי מספיק בסוף אני אעזוב אותו בשקט.

רופא, 7 שנים לומד רפואה, לא יכלו לדחוף לו איזה קורס באיך להקשיב לחולים וגם להבין מה הם אומרים לך? יושבת מולך בחורה ואומרת לך שממש ממש ממש ממש ממש ממש כואבות לה הרגלים. במקום להסתכל עליה במבט שאומר "אני לא מכיר אף סמפטום של כאבים ברגליים אז אני פשוט אתעלם ממה שאמרת" תנסה להבין מה הכוונה בכואב ברגלים. שלא יקרה שאחרי שלפחות 10 פעמים שהיא אומרת לך את זה תגיד לה "אבל למה לא אמרת שכואב לך בקרסוליים????? עכשיו זה הרבה יותר הגיוני". אז החום שרף לי את המוח ושכחתי את המילה לקרסוליים. איפה חשבת שכואב לי? בזרת?

יום שני בערב, חזרתי מהעבודה ממש מתוסכלת. נכון שלא הייתי אמורה להיות מופתעת מזה שאותו בנאדם בפעם השניה תוקע לי סכין בגב, אבל עדיין, ציפיתי שאחרי הפעם הקודמת הוא יחזור על אותה טעות ולו רק כי בפעם הקודמת הוא נפגע לא פחות ממני. shame on you if you fool me once, shame on me if you fool me twice. הגעתי הביתה עצבנית. נראה לי לחתולה יש יכולת לזהות מתי אני עצבנית ולעשות לי דווקא, היא עדיין מנסה לנקום בי על זה שחטפתי אותה מביתה וממשפחתה, אז התעצבנתי גם עליה. אח"כ הגשתי לא נעים שהתעצבנתי עליה אז באתי לבקש סליחה וקצת לתת פינוק עם כף גומי כזו שהיא אוהבת והמניאקית הביאה לי וואחד שריטה. מכאן הכל רק התדרדר כשעלה לי החום וכל מיני עצמות בגוף התחילו לכאוב.

יום שלישי נשארתי בבית. לא השתפר. בערב קיפלתי את הזנב והתקשרתי לאמא. איך היא אוהבת שאני מגיעה אליה עם זנב בין הרגלים ומבקשת טיפול. כמובן שהיא לא רצתה שאני אנהג (כדי שאני לא אוכל לברוח באמצע) אז אחי נשלח להביא אותי הביתה.

יום רביעי, המצב לא משתפר, אין ברירה, נלך לראות רופא. לא שיש סיכוי שהרופא ידע משהו אבל האחות אמרה שכדאי לעשות בדיקות דם (כן, אני סומכת על האחות בקיבוץ יותר מאשר על הרופא בנשר. לאחיות בקיבוץ יש הרבה יותר נסיון והן גם מקשיבות לאנשים). אז שטחתי את תלונותי בפני הרופא שכמובן הדבר היחיד שהוא הבין הוא שיש לי חום (כאבים לא אומרים לו יותר מדי) אז הוא פשוט שלח אותי לבדוק כל גורם אפשרי לחום, כולל צילום חזה למרות שאני לא משתעלת, לא כואב לי בחזה והוא הקשיב לחזה ולא שמע כלום, בדיקת שתן לגילוי דלקת בשתן למרות שחזרתי ואמרתי שאין לי שום בעיה עם מתן שתן ועוד.

חמישי בערב שכנעתי את אמא שלי לשחרר אותי הביתה אחרי שפתרתי את כל התשבצים בכל העיתונים שהיו לה בבית.

היום החלטתי לחזור לעבודה אחרי שהגעתי למסקנה שעוד יום אחד בבית ואני זורקת את החתולה מהמרפסת. וממש ממש ממש כאב לי ברגליים. הרגשתי כמו בת הים הקטנה, סכינים ננעצים בי כל פעם שאני דורכת. כל פעם שראיתי מדרגות נתקפתי פחד. מעניין אם יש דבר כזה, מדרגופוביה. בערב חזרתי לאותו רופא לא מועיל עם שלל הבדיקות. כל הבדיקות היו תקינות חוץ מאחת שהיתה ממש לא תקינה, אפילו נכתב על הבדיקה הזו שהיא בוצעה פעמיים. עיון קצר באינטרנט בזמן ההמתנה לרופא (הסמארטפונים האלה זה המצאה כזו גאונית) לימד אותי שכנראה יש לי דלקת וביחד עם הכאבים ברגליים הסקתי ששם היא נמצאת. הרופא לא הגיע לאותה מסקנה והחליט לשלוח אותי לאולטרסאונד גרון. למה? כי כשהוא לחץ לי על הגרון זה כאב לי והיה נדמה לו שהוא מרגיש משהו. והוא גם חושב שאולי יש לי מחלת הנשיקה למרות שאין לי אף סמפטום של זה וספירת הדם די שוללת את זה (גוגל זה גאוני). רק כשאמרתי בפעם העשירית שאולי יתן לי משהו לדלקת כי נדמה לי שזה מה שיש לי ברגל וממש ממש כואב לי שם הוא חשב לשאול אולי במקרה כואב לי במפרקים. בקרסוליים למשל. כן!!!!!@! כואב לי בקרסוליים. אז למה לא אמרת? סוף סוף הוא הסכים להסתכל לי על הרגלים. אחרי שהוא הבין שכואב לי בקרסוליים וזה כנראה אומר שיש לי שם דלקת הוא הסכים לתת לי כדורים נוגדי דלקות שגם מורידים כאבים.

והקטע הוא שכמה פעמים בשני הביקורים שאלתי אותו אם כדאי לי להחליף את האקמול באיבופרופן בתור משכך כאבים כי איבופרופן גם נוגד דלקות והוא פשוט נפנף אותי כל פעם מחדש ונתן לי מרשם לסופר אקמול.

כדי שלא יראה שאני חושבת שאין שום טעם ברופאים, הנה תועלת אחת מרופאה: כשבאתי לבדיקות דם בקיבוץ שתי האחיות לא הצליחו להוציא לי דם, דקרו אותי פעמיים בשתי הידיים, דחפו את המחט לכל הכיוונים וכמעט שהתעלפתי, בסוף הם קראו לרופאת הקיבוץ והיא הצליחה למצוא וריד. דווקא הרופאה הזו די בסדר. אולי לא הייתי צריכה להוציא את התיק שלי משם.