הגיון צרכני

הלכתי אם אמא שלי לקנות משקפיים. אני משקפיים רגילות שזה הוצאה לא קטנה, היא ביפוקל, שזה הוצאה שלעומתה משקפיים רגילות זה הוצאה קטנה.

נכון, אפשר לחסוך וללכת לרשתות הזולות אבל מנסיון, כל פעם שהלכתי לרשת זולה הצטערתי על זה. משקפיים זה לא משהו שחוסכים עליו, לא על המסגרת שתהיה תקועה לי על הפנים כל היום ולא על העדשות שיקבעו מה אני רואה.

מבצע- מסגרת שניה חינם, על העדשות שלי זוג שני 70% הנחה, על הביפוקל זוג שני חינם. מה שאומר שאני יכולה לקבל זוג משקפים שני ב300 שקל שזה כמעט חינם ואמא יכולה לקבל זוג נוסף ממש חינם. אמנם אף אחת מאיתנו לא תכננה לקנות 2 זוגות אבל לכאורה אין שום סיבה לא לקחת שניים, במיוחד ששתינו הגענו למצב שאנחנו מתלבטות בין 2 מסגרות. הרי זה לא עולה לנו (300 שקל על משקפיים לא באמת נספרים), נכון?

אז זהו שלא. בשום אופן לא הצלחתי להסביר לאמא שלי שאם שנחנו לא ניקח כל אחת 2 זוגות, היא תוכל לקבל את המסגרת שלה בתור ה+1 שלי וככה לחסוך 1000 שקל על מסגרת. כמובן שככה היא לא תקבל משקפים שעולות כמה אלפים חינם, אבל היא בכל מקרה לא באמת צריכה אותם.

אז עכשיו יש לי 2 זוגות משקפיים חדשים. החלטתי לעבור ממסגרת חצי למלאה עם נוכחות. מסגרת אחת מתכתית ואחת פלסטיק סגול. אז עכשיו יש לי את המראה החנוני. אני מתלבטת אם לעשות גוונים להחזיר לשיער שלי את הבלונד שהיה לו פעם. בלונד עם משקפיים חנונים נראה לי מגניב.

 

מי רוצה ללכת איתי לפסטיבל הסרטים בחיפה? יש הופעות מגניבות בגן האם ואני מתבאסת ללכת לבד. רציניים בלבד מוזמנים לשלוח מייל.

 

 

 

 

 

אני, משאב

באסה לי בעבודה, כבר אמרתי? במקום לנסות להבין איך לעזאזל אני פותרת את הבעיה שאיתה אני אצטרך להתמודד בשנה הקרובה אני כבר שבוע מתעסקת בתוכניות עבודה שבכלל לא תצא לפועל אם אני לא אפתור את הבעיה.

אז היום הגשתי תכנית עבודה לסת"ב (משהו עם תקצוב ובקרה). דבר ראשון האחרי שהיא פותחת את תוכנת הניהול (שכמו כל דבר אחר אצלנו שרץ על מחשבי הרשת לקח לה שעה לעלות) היא מגדירה את המשאב העיקרי שאותו היא הולכת לנהל ולתקצב- אני. ומשאב נוסף- אקדמאי ששמו עדין לא ידוע. כן כן, אני הולכת לנהל לא רק את עצמי אלא עוד מישהו. ג'אסט, לא מהנדסת, מובילה! הבעיה העיקרית היא שהאדם שאני כנראה הולכת לנהל הוא חבר טוב בעבודה. למה זה בעיה? כי אני מפחדת שהמצב הזה של מנהל-מנוהל הוא פתח לחיכוכים. עובדה, המוביל פרוייקט בפרוייקט הקודם שעבדתי בו לא מדבר איתי כרגע. אני לא בטוחה אם זה כי הוא עדין כועס עלי או סתם מאינרציה. אולי אני אשאל אותו מחר.

אז זהו, אני הולכת להוביל פרוייקט ולמסור אותו עוד שנה. או להכשל בגדול. איזה כיף.

 

אז מרוב שאני מתעסקת עם שטויות בעבודה לא הספקתי לסכם את הצליחה.

יום שבת, 6.30 בבוקר, בחוץ גשם. מי המשוגע שהולך לשחות ביום כזה. 

באמצע השבוע עוד היו לי כאבים ברגלים. הלכתי לשחות כי נראה לי לא חכם לשחות 3.5 קילומטרים (אולי) אחרי 3 שבועות של הפסקה בגלל המחלה. בזמן השחיה ואחריה מאד כאבו הרגליים אז החלטתי שלקראת הסופ"ש אני אקח את הכדורים שנשארו לי ואני אקבע תור לרופא למיד אחרי.הכאבים אכן נעלמו ובינתיים טפו טפו לא חזרו. מחר אני אלך שוב לבריכה לראות אם זה בסדר, אם לא הידה לרופא.

יום לפני השתדלתי לא ללכת לישון מאוחר ודי הכרחתי את עצמי לישון טוב. לא נתתי אפילו לחתולה להפריע. זה די עבד. למרות שלא עשיתי כלום ביום שישי ולכן לא היתה לי שום סיבה להיות עיפה, ישנתי טוב.

7 בבוקר אספו אותי השותף לשחיה ואשתו. כל הדרך גשם. ההתלבטות בקשר למסלול נמשכה לאורך רוב הדרך ובסוף הוחלט סופית על המסלול הארוך. כשהגענו כמובן החניה היתה עמוסה ואנשי ביטחון הפנו אותנו לחנייה מרוחקת וכל הדרך ראינו אנשים בבגדי ים הולכים מולנו בגשם. הגיוני עקב העובדה שאין טעם ללכת בבגדים שגם ככה עד שנגיע יהיו ספוגים. אז גם אנחנו השארנו הכל באוטו ונדדנו לעבר נקודת המוצא אליה הגענו כשאנחנו נראים כאילו כבר סיימנו את ההצליחה. 

מה רבה היתה אכזבתינו כשאחרי כל השיכנועים העצמיים גילינו שהמסלול הארוך נסגר. מסלול קצר איט איז. עולים לאוטובוס שתוך דקה הגיע ליעד. זה הכל? פתאום המסלול הקצר נראה מאד קצר. בנקודת האיסוף פגשנו חבר נוסף שידוע כשחיין בריכה די עלוב אבל עם נסיון בצליחת הכינרת הנחנו ששם הוא יודע מה הוא עושה.

איך שנכנסנו למים נפסק הגשם. נאחס. אם כבר גשם, שלפחות נהנה ממנו במים החמים (אשתו של החבר לא ממש שמחה כשהסברתי לה למה המים חמים(תחשבו, הרבה אנשים שוחים באותו מקום...)). אבל לא. במשך כל זמן השחיה היתה שמש נאה ורק כשנחה כף רגלינו על החוף שוב הגשם חזר.

ככה שחינו לנו בשלישיה, את החבר הנוסף נטשנו מאחור אחרי שהוא נתקע על הרפסודה הראשונה שעברנו. אז מסתבר שלשחות בכינרת זה מאד שונה מלשחות בבריכה. אי אפשר לראות בתוך המים, מה שאומר שאי אפשר לשחות חתירה בצורה טובה ולשחות חתירה בצורה לא טובה (להסתכל קדימה כשמוציאים את הראש מהמים) זה מאד מעייף. לנווט בין אנשים דווקא יותר קל כי יש הרבה מרחב. והסתבר שהיה רעיון ממש טוב לשחות עם עדשות. אני ממש לא יודעת איך הייתי מסתדרת, אם בכלל, בלי לראות כלום. אני מתלבטת אם כדאי לי להשקיע במשקפי שחיה אופטיים.

אז זהו. המסלול הקצר אכן היה קצר ומאחר שלקחנו את הזמן הוא גם לא היה מעייף. שנה הבאה בטוח מסלול ארוך.

 

היום בלילה היה לי חלום מציאותי. רקע - הפגישה שלי היום עם הסתבית (שמאד הלחיצה אותי) היתה ב2 בצהרים ובבוקר היתה פגישה אחרת (פחות מלחיצה) עם ראש הפרוייקט. באיזה שלב בחלום הגעתי לבריכה בטכניון שלא ברור בדיוק איך יכלתי להכנס אליה (בריכה ממש שווה אבל גם ממש יקרה). הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 2 ורבע. נזכרתי שבעצם אני אמורה להיות כרגע בפגישה והתחלתי להתלבט מה לעשות, אם אני אחזור עכשיו אני אאחר אליה רק בחצי שעה. מצד שני אני כבר פה והבריכה הממש שווה גם די ריקה ונראה כל כך כיף לשחות עכשיו. אז אני יכולה לבוא אליה אח"כ ולהגיד שהיה לי בלת"ם אבל אם אני אבוא עם שיער רטוב זה יראה קצת חשוד. נזכרתי גם שהיתה אמורה להיות לי ישיבה בבוקר וניסיתי להזכר למה לא הייתי בישיבה הזו. בשלב הזה השעון צלצל ואני חשבתי- נו ברור, עכשיו זה הגיוני.

 

שתהיה שנה טובה ומוצלחת לכולם, שלא נכשל במה שאנחנו עושים ושאמן השנה אני אסיים סופסוף את התואר השני.

רופאים לא אוהבים להיות חותמת גומי

לפני כשנה הופיע לי מין משהו כזה על הברך, קצת דומה ליבלת אבל יותר שטוח. חשבתי לעצמי שאני אתעלם ממנו, אולי הוא יעלב וילך. אבל הוא לא הלך במקום הופיע משהו כזה נוסף, הפעם על הזרוע. אמנם בחלק הפנימי אבל עדיין נראה לעין כשאני עם חולצה קצרה. וגם חששתי שאם הופיעו שניים כאלו אולי יופיעו עוד אז הלכתי לרופאת עור. הרופאת עור אמרה שזה נראה לה כמו <מושג רפואי א'> וזה לא מזיק אבל אם אני רוצה אפשר להוריד את זה שבזרוע. אמרתי כן בבקשה וקיבלתי הפניה לרופא פלסטי. עוד באותו יום התקשרתי לקבוע תור והיום, 3 חודשים אחרי, הגעתי לרופאה פלטית. בדיקה אצל רופא פלסטי אמורה להיות פשוטה, הרופא מסתכל על ההמלצה של הרופא עור לניתוח כירורגי ונותן הפניה לניתוח כנל. 5 דקות להוציא את כל הטפסים וזהו. אבל לא. רופאים, כפי שכתוב בכותרת, בעיקר הצעירים שבהם לא אוהבים להיות חותמת גומי. אז הרופאה הסתכלה על המשהו בזרוע, הסתכלה על ההפניה ואמרה שזה לא נראה לה כמו <מושג רפואי א'> והיא רוצה שרופא נוסף יתסכל על זה. קראה לרופא נוסף שהתסכל ואמר שהוא לא בטוח, אולי זה <מושג רפואי א'>, אולי זה <מושג רפואי ב'>, בכל מקרה צריך להוציא אותו. וגם את זה שבברך, ככה על הדרך. אז עוד רבע שעה בנוסף ל10 דקות המתנה התבזבזו ובסוף כמעט איחרתי לפגישה חשובה כדי שעל ההפניה לניתוח כירורגי לא יהיה כתוב חשד ל<מושג רפואי א'> אלא חשד ל<מושג רפואי ב'>. איזה מזל, עכשיו אחרי שיחזרו תוצאות המעבדה הרופאה היעילה תוכל להגיד "ידעתי שזה לא <מושג רפואי א'>.

 

באסה לי בעבודה. קיבלתי תפקיד ניהולי אז עכשיו אני צריכה להתחיל לתת תוכניות עבודה וסיכונים ודוחות סטטוס. אני כל כך לא אוהבת נושאים ניהוליים. תנו לי לקרוא מאמרים ולממש אותם, תנו לי לחקור התנהגויות ולבדוק פתרונות, עזבו אותי מחישובי לוחות זמנים וכוח אדם. מסתבר שאני אצטרך לפחות עוד שני אנשים עכשיו שיעבדו איתי ואני אצטרך לנהל אותם. ובנוסף לזה, אני תקועה בקטע של לתת פתרון. שום דב לא עובד ואני די אובדת עיצות. יש בנאדם אחד שיכול לעזור לי כי הוא די מומחה בעסק, הבעיה היא שמאז שהוא תקע לי סכין בגב פעם שניה, הוא לא מדבר איתי. זאת אומרת, אם יש לי שאלות מקצועיות הוא עונה לי אבל הוא לא עוזר. לא כל כך ברור לי למה בדיוק הוא כועס עלי, הרי הוא יצא מניאק אבל ממש לא בא לי לדבר איתו, ככה שדי מתאים לי השתיקה שלו. חוץ מהעובדה שאני ממש רוצה את עזרתו. גאווה מטופשת. למה אנשים צריכים להיות חארות. מתחזקת אצלי המחשבה שאולי הגיע הזמן לעזוב ולמצוא עבודה אחרת.     

 

אזהרה, פה יש קטע משעמם על קניות.......

אני בד"כ שונאת קניות כי רוב הפעמים שאני נכנסת לקניון אני חוטפת דיכאון אחרי חנות אחת אבל פעם בכמה זמן קורה שאני נכנסת לקניון ופשוט מוצאת מה שאני רוצה אפילו בלי לדעת שרציתי את זה. יום שלישי נכנסתי לקניון לקחת טופס השתתפות בצליחת הכינרת. יש הרשמה מקוונת באינטרנט אבל בסופו של דבר צריך להגיע לעמדת ההרשמה לקחת צמיד השתתפות, אז מה בדיוק הואילו חכמים. הגעתי לחנות ונדחתי בבושת פנים כי לא הדפסתי את האישור ולהראות להם בפלאפון את האישור לא מספיק. שבתי על עקבותי מבלי להביט ימין או שמאל. אתמול חזרתי לחנות, הפעם מצוידת באישור מודפס ואיזה אושר, הצלחתי. מעודדת מההצלחה התחלתי להסתכל על סביבותי. דבר ראשון שראיתי היה חנות נעליים, מה שהביא אותי למחשבה שאולי הכאבים שהיו לי ברגלים הם רמז לכך שאני צריכה להפסיק ללכת על עקבים. אז נכנסתי ומיד ראיתי את זוג הסנדלים חסרי העקב שאני רוצה. לא היה שחור במידה שלי אבל מסתבר שמידות נעלים זה דבר מאד לא אחיד ודווקא מידה אחת מתחת התאימה לי וזה כן היה להם. (שלא תחשבו שאני לא יודעת מה גודל הרגל שלי, ניסיתי דגם אחר ושם דווקא מידה אחת מעל התאימה). עוד יותר מעודדת החלטתי שהגיע הזמן למצא תיק חדש במקום זה המאד נוח שלי שהתחיל להתפורר. כמסקנה מהפעם הקודמת שרציתי לקנות תיק, אז ניהלתי מסע חיפושים די ארוך ומיאש הפעם הלכתי ישירות למקום בו נמצא התיק הקודם- אקססורייז. לשים אותי בחנות הזו זה כמו לשים ילד בחנות ממתקים. אני פשוט מתה על הסגנון שלהם. כשאמרתי למוכרת הממש חביבה שאני רוצה תיק כזה היא מיד זיהתה שהוא נקנה אצלם (לא בדיוק באותה חנות אבל ברשת) ואמרה שכזה עם חלוקה פנימית יש רק סוג אחד. מסתבר שהרבה נשים מחפשות תיק עם חלוקה פנימית אבל משום מה כמעט לא מייצרים כאלה. טוב נו, תיקי נשים, ממתי נשים יודעות מה הן רוצות. למרבה המזל, הדגם היחיד עם חלוקה פנימית הוא ממש חמוד אז לקחתי אותו. וגם טבעת שני זוגות עגילים על הדרך וכמעט שלקחתי גם כמה סיכות לשיער. חנות ממתקים כבר אמרתי. היום חשבתי שאת אחד הזוגות אני צריכה להביא מתנה לחברה שבדיוק ילדה. נראה לי שהיא תשמח לקבל משהו שהוא בשבילה ולא בשביל התינוק.

.....סוף קטע משעמם של קניות

 

אז ביום שבת אני הולכת לצלוח את הכינרת. הגיע הזמן, אחרי שנתיים שאני ושותפי לשחיה הולכים לבריכה כל שבוע שגם נלך על הדבר האמיתי. עוד לא החלטנו אם אנחנו הולכים על המסלול 1.5 או 3.5. אם נלך על השני סיכוי לא רע שאני אטבע בדרך, אבל גם זו חוויה. תאחלו לי בהצלחה

 

להלן רשימה של דרישות שאנשים כותבים באתרי היכרויות והסיבה ללמה אני אף פעם לא אמצע שם מישהו

לא אוהבת אנשים. יש אנשים שאני מאד מעריכה, יש אנשים שאני מאד אוהבת, את רוב האנשים אני לא סובלת. מאד ביקורתית אבל משתדלת לא להראות לאנשים מה אני חושבת עליהם. אוהבת להיות בחברה אבל לא יותר מדי.

לא ביישנית. מה הקטע הזה עם גברים שמחפשים ביישנית? כדי שתוכלו להרגיש גבר גבר לידה? חוץ מזה, בחורה שנשארת ביישנית מעל גיל 25 משהו בה לא תקין.

לא אוהבת למצות את החיים. זאת אומרת, יש רגעים בחיים שאני חושבת איזה יופי שאני פה אבל אם מישהו ינסה להתקרב אלי עם שיר על הבוקר לפני הקפה הוא יחטוף כפכף בראש.

משחקת משחקים.לא באמת אבל מעצבן אותי גברים שכותבים שהם לא רוצים מישהי שמשחקת משחקים. מה אתם רוצים, לבוא לפגישה ראשונה ודוגרי לשפוך הכל? תעשו לי טובה. אני צריכה להגן על עצמי. אם אתם קוראים לזה משחקים, לכו חפשו מישהי אחרת שתפתח לפניכם כדי שתוכלו למצוא את הנקודה הכי כואבת לתקוע בה את הסכין.

לא תמימה. בחורה שטוענת שהיא תמימה בגיל שלי עובדת עליכם. או שגדלה בחממה.

לא רומנטית. אני אשמח לפרח בתחילת פגישה אבל מחוות גדולות יותר מזה עושות לי בחילה. לא באמת צריך כל חודש לציין מחדש את העובדה שאנחנו סובלים אחד את השני כבר X חודשים. ולא צריך להמרח אחד על השני כל פעם שבקולנוע רואים מישהו מתנשק.

לא טובת לב. מה זה אומר בכלל?

אין לי חוש הומור. או יותר נכון, אני לא אצחק מכל שטות שתוציא מהפה רק כדי לגרום לך להרגיש טוב. אני אוהבת לצחוק אבל אוהבת אנשים שמנסים להצחיק בצורה מאולצת. 

לא רגישה. באמת. 

לא חמודה ושונאת כשקוראים לי חמודה.

 

 

 

 

 

 

צילום של החזה שלי

מה אתם אומרים? סקסי?נכון שהכותרת קצת פרובוקטיבית?

יותר חשוב, האם יש פה רופא בקהל שיכול להגיד האם הוא רואה משהו לא תקין בתמונה. כי לדעתי הלא מומחית בכלל אין לי שום בעיה החזה אבל בגלל שלרופא המשפחה שבמקרה נפלתי עליו אין מושג איפה יש לי בעיה אז הוא החליט לשלוח אותי להמון בדיקות במחשבה שאולי אם הוא יטרטר אותי מספיק בסוף אני אעזוב אותו בשקט.

רופא, 7 שנים לומד רפואה, לא יכלו לדחוף לו איזה קורס באיך להקשיב לחולים וגם להבין מה הם אומרים לך? יושבת מולך בחורה ואומרת לך שממש ממש ממש ממש ממש ממש כואבות לה הרגלים. במקום להסתכל עליה במבט שאומר "אני לא מכיר אף סמפטום של כאבים ברגליים אז אני פשוט אתעלם ממה שאמרת" תנסה להבין מה הכוונה בכואב ברגלים. שלא יקרה שאחרי שלפחות 10 פעמים שהיא אומרת לך את זה תגיד לה "אבל למה לא אמרת שכואב לך בקרסוליים????? עכשיו זה הרבה יותר הגיוני". אז החום שרף לי את המוח ושכחתי את המילה לקרסוליים. איפה חשבת שכואב לי? בזרת?

יום שני בערב, חזרתי מהעבודה ממש מתוסכלת. נכון שלא הייתי אמורה להיות מופתעת מזה שאותו בנאדם בפעם השניה תוקע לי סכין בגב, אבל עדיין, ציפיתי שאחרי הפעם הקודמת הוא יחזור על אותה טעות ולו רק כי בפעם הקודמת הוא נפגע לא פחות ממני. shame on you if you fool me once, shame on me if you fool me twice. הגעתי הביתה עצבנית. נראה לי לחתולה יש יכולת לזהות מתי אני עצבנית ולעשות לי דווקא, היא עדיין מנסה לנקום בי על זה שחטפתי אותה מביתה וממשפחתה, אז התעצבנתי גם עליה. אח"כ הגשתי לא נעים שהתעצבנתי עליה אז באתי לבקש סליחה וקצת לתת פינוק עם כף גומי כזו שהיא אוהבת והמניאקית הביאה לי וואחד שריטה. מכאן הכל רק התדרדר כשעלה לי החום וכל מיני עצמות בגוף התחילו לכאוב.

יום שלישי נשארתי בבית. לא השתפר. בערב קיפלתי את הזנב והתקשרתי לאמא. איך היא אוהבת שאני מגיעה אליה עם זנב בין הרגלים ומבקשת טיפול. כמובן שהיא לא רצתה שאני אנהג (כדי שאני לא אוכל לברוח באמצע) אז אחי נשלח להביא אותי הביתה.

יום רביעי, המצב לא משתפר, אין ברירה, נלך לראות רופא. לא שיש סיכוי שהרופא ידע משהו אבל האחות אמרה שכדאי לעשות בדיקות דם (כן, אני סומכת על האחות בקיבוץ יותר מאשר על הרופא בנשר. לאחיות בקיבוץ יש הרבה יותר נסיון והן גם מקשיבות לאנשים). אז שטחתי את תלונותי בפני הרופא שכמובן הדבר היחיד שהוא הבין הוא שיש לי חום (כאבים לא אומרים לו יותר מדי) אז הוא פשוט שלח אותי לבדוק כל גורם אפשרי לחום, כולל צילום חזה למרות שאני לא משתעלת, לא כואב לי בחזה והוא הקשיב לחזה ולא שמע כלום, בדיקת שתן לגילוי דלקת בשתן למרות שחזרתי ואמרתי שאין לי שום בעיה עם מתן שתן ועוד.

חמישי בערב שכנעתי את אמא שלי לשחרר אותי הביתה אחרי שפתרתי את כל התשבצים בכל העיתונים שהיו לה בבית.

היום החלטתי לחזור לעבודה אחרי שהגעתי למסקנה שעוד יום אחד בבית ואני זורקת את החתולה מהמרפסת. וממש ממש ממש כאב לי ברגליים. הרגשתי כמו בת הים הקטנה, סכינים ננעצים בי כל פעם שאני דורכת. כל פעם שראיתי מדרגות נתקפתי פחד. מעניין אם יש דבר כזה, מדרגופוביה. בערב חזרתי לאותו רופא לא מועיל עם שלל הבדיקות. כל הבדיקות היו תקינות חוץ מאחת שהיתה ממש לא תקינה, אפילו נכתב על הבדיקה הזו שהיא בוצעה פעמיים. עיון קצר באינטרנט בזמן ההמתנה לרופא (הסמארטפונים האלה זה המצאה כזו גאונית) לימד אותי שכנראה יש לי דלקת וביחד עם הכאבים ברגליים הסקתי ששם היא נמצאת. הרופא לא הגיע לאותה מסקנה והחליט לשלוח אותי לאולטרסאונד גרון. למה? כי כשהוא לחץ לי על הגרון זה כאב לי והיה נדמה לו שהוא מרגיש משהו. והוא גם חושב שאולי יש לי מחלת הנשיקה למרות שאין לי אף סמפטום של זה וספירת הדם די שוללת את זה (גוגל זה גאוני). רק כשאמרתי בפעם העשירית שאולי יתן לי משהו לדלקת כי נדמה לי שזה מה שיש לי ברגל וממש ממש כואב לי שם הוא חשב לשאול אולי במקרה כואב לי במפרקים. בקרסוליים למשל. כן!!!!!@! כואב לי בקרסוליים. אז למה לא אמרת? סוף סוף הוא הסכים להסתכל לי על הרגלים. אחרי שהוא הבין שכואב לי בקרסוליים וזה כנראה אומר שיש לי שם דלקת הוא הסכים לתת לי כדורים נוגדי דלקות שגם מורידים כאבים.

והקטע הוא שכמה פעמים בשני הביקורים שאלתי אותו אם כדאי לי להחליף את האקמול באיבופרופן בתור משכך כאבים כי איבופרופן גם נוגד דלקות והוא פשוט נפנף אותי כל פעם מחדש ונתן לי מרשם לסופר אקמול.

כדי שלא יראה שאני חושבת שאין שום טעם ברופאים, הנה תועלת אחת מרופאה: כשבאתי לבדיקות דם בקיבוץ שתי האחיות לא הצליחו להוציא לי דם, דקרו אותי פעמיים בשתי הידיים, דחפו את המחט לכל הכיוונים וכמעט שהתעלפתי, בסוף הם קראו לרופאת הקיבוץ והיא הצליחה למצוא וריד. דווקא הרופאה הזו די בסדר. אולי לא הייתי צריכה להוציא את התיק שלי משם.

תובנה מרעישה

פתאום זה הכה בי. פתאום הבנתי למה אף פעם לא היו לי חברים. למה אף פעם לא יהיה לי מישהו.

אני שונאת אנשים.

As simple as that.

כשהייתי קטנה ידעתי את זה. תמיד היתי בוחרת לשחק לבד. הגננות היו שואלות אותי אם זה לא מפריע לי להיות לבד ואני בשיא הכנות אמרתי שלא. אני אוהבת את השקט שלי. כשגדלתי התחלתי להאמין לאנשים סביבי שזה לא בסדר, שאני צריכה חברים, שאני רוצה חברים. אפילו ניסיתי למצוא חברים. כשהייתי ביסודי התכתבתי עם מישהי שאמא שלי סידרה לי. היו לנו גם כל מיני טיולים שכללו אירוח אצל אנשים זרים ואני תמיד ניסיתי לשמור על קשר עם הילדה שאצלה הייתי מתארחת. אבל בסופו של דבר כל הקשרים האלה שרדו בערך 2 מפגשים ואז נמאס לי. ניסיתי גם להיות חברה של הבנות בשכבה שלי, אלה שבקיבוץ שבעצם גדלתי איתן. אבל כנראה שהאמונה הזו, זו שאומרת שאני רוצה להיות חברה שלהם, היא נשארה ברמה העליונה בלבד כי תמיד היתי הלא מקובלת. היו לי 2 חברות, אבל הקשר היחיד בינינו היה העובדה שאנחנו לא מקובלות. איכשהו, תמיד בנקודות החשובות עשיתי את הצעד הלא נכון.

בתיכון מאד סבלתי כי בתיכון בקיבוץ חברים זה הכל. גרים ביחד, עושים פעילויות ביחד, הלימודים הם דבר משני לגמרי. ועדיין האמנתי שאני רוצה להיות חברה של הבנות איתי בשכבה. היום אני יודעת שרובן היו וחלקן נשארו כלבות. אבל אז לא יכלתי להרשות לעצמי לחשוב ככה, לפחות לא במודע, כי רציתי, או חשבתי שרציתי חברים.

המצב שלי השתפר כשהתחלתי להיות במסגרות יותר מעורבות, כאלה שכוללות יותר מאשר את האנשים מהקיבוץ ומהיסודי שאיתם גדלתי. אנשים פחות מרושעים, פחות בינוניים, כן, אני אגיד את זה, פחות טפשים. מה לעשות, קיבוץ זה מקום שמעודד אנשים להיות טפשים. אם אתה טיפש אתה תשרוד הכי טוב. אז בחטיבה העליונה, בצבא ובעיקר בטכניון הצלחתי לגבש קשרים קצת יותר מוצלחים מאלה שהיו עד אז. אבל גם על הקשרים האלה לא הצלחתי לשמור ברגע שעזבתי את המסגרת שיצרה אותם. חשבתי שזה בגלל שאני לא יודעת איך צריך להיות חברים אבל היום הבנתי שזה פשוט כי לא רציתי חברים. רציתי להיות איתם כשהינו יחד באותו מקום כי פשוט יותר נוח ככה, אבל ברגע שאין סיבה, לא התאמצתי.

אז עכשיו אני בעבודה, מסגרת שכנראה לא תשתנה בזמן הקרוב. ועד לא מזמן חשבתי שאני אוהבת את האנשים שאיתי. הייתי מארגנת פעילות חברתית וייסדתי את מנהג הקפה של הבוקר. אבל עכשיו, אחרי 3 שנים אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים האלה. נמאס לי שיושבים אצלי במשרד כל בוקר במשך 40 דקות (המפגשים האלה הולכים ומתארכים עם הזמן), נמאס לי מאנשים שמלאים בעצמם, שבטוחים שהם הכי טובים. נכון, לרוב האנשים אצלנו יש סיבה להאמין שהם יותר טובים מאחרים, אבל זה לא סיבה להתנהג ככה. אנשים שחיבבתי בהתחלה, עכשיו הם מתחילים להעיק עלי. כשלומדים להכיר אנשים לומדים לראות את הפגמים שלהם.

זה כנראה גם הסיבה שאף פעם לא יהיה לי קשר רומנטי, כי בתוכי אני יודעת שברגע שאני אכיר מישהו מספיק אני אתחיל לא לסבול אותו.

 

אז הנה, הגיע הזמן להודות בפה מלא, שמי ג'אסט ואני שונאת אנשים. שכולם יקפצו לי.

 

עכשיו תעזבו אותי ותנו לי להיות לבד עם השקט שלי.

 

 

 

אנשים שצריך להטביע

*כאלה ששוחים לאט יותר ממך ואז כשמגיעים למצב שהם חצי בריכה לפניך ואת באמצע הבריכה את רואה שהם עצרו וחושבת יופי, אם הם יחכו עד שאני אגיע לקצה אני אצא לפניהם ולא אצטרך לעקוף אותם אבל אז רגע לפני שאת מגיעה לקצה הם יוצאים ואת צריכה לעקוף אותם כבר בהתחלה מה ששובר לך את הרצף של הבריכה.

*כאלה ששוחים יותר מהר ממך וכשאת מגיעה לקצה הבריכה ורואה שהם מתקרבים אליך את עוצרת בקצה ומחכה שהם יגיעו כדי שהם יצאו לפניך ולא יצטרכו לעקוף אותך אבל כשהם מגיעים הם גם עוצרים אז את מחליטה לצאת ורגע אחרי הם גם יוצאים ועוקפים אותך ומשפריצים לך מים בפנים.

*אנשים מהסעיף הקודם שעושים את זה כל פעם במשך חצי שעה ואז, כשהבחור שאיתו באת לשחות מחליט לצאת מהמים ואין לך אם מי לדב בעצירות הם פותחים שיחה ב"חם, הא?".

*אנשים ששוחים איתך במסלול וכל פעם שאת חולפת לידם פתאום עושים תנועות מאד רחבות עם הידים.

*זקנות שלא מגיעות עד סוף המסלול אלא עוצרות כשהן מגיעות לקו ההפרדה בין מים רדודים לעמוקים, עומדות במקום, מסתובבות ושוחות חזרה.

*זקנות מהסעיף הקודם שגורמות לך לעקוף אותן פעמיים.

*ילדים

*קיבוצניקים. בד"כ אני הולכת לבריכה הקרובה למקום העבודה ושם יש אנשים ממושמעים, שוחים תמיד בצד ימין של המסלול ככה ש4 אנשים, שניים מהם קרחונים**, יכולים לשחות בכיף. מדי פעם אני הולכת עם אמא שלי לבריכה בקיבוץ. המסלולים שם בערך פי 2 רוחב מהמסלולים בבריכה השניה, אבל הקיבוצניקים שוחים אחד במסלול, באמצע המסלול. כבר יצא לי לראות אנשים שלא נכנסו לבריכה אלא חיכו שאחד המסלולים יתפנה מהשחיין הבודד שבו. ואם אני ממש רוצה להכנס למסלול מאויש, צריך לבקש בנימוס מהאדם במסלול שירשה לי להכנס איתו. ואז כמובן שכל אחד שוחה בצד שלו ככה שמה שבטוח, אדם שלישי לא יכנס למסלול ולכל קיבוצניק יהיה את המרחב הפרטי שלו לשחות בו.

**קרחונים = אנשים שנראים וזזים כמו.

שיחה מאחד הבקרים השבוע

-מה נשמע?

-הכל טוב.

-הכל?

-הרוב... חלק... משהו...

-התחלת בהכל טוב ועוד מעט את קופצת מהחלון

-מה פתאום שאני אקפוץ מהחלון, זה קומה שלישית, אי אפשר למות מזה, סתם יכאב לי אח"כ

-לאו דווקא, מפה את כן יכולה למות

(שנינו ניגשים לחלון לבדוק שוב את הטענות שלנו)

-אם את קופצת ראש את מתה על המקום

-אני לא חושבת שאפשר לקפוץ ראש מהחלון. פסיכולוגית, לא נראה לי שאפשר לשכנע את הגוף לעשות דבר כזה. מילא לקפוץ, כל מה שצריך לעשות זה לעזוב, אבל ממש להביא את עצמי להסתובב באויר כדי לקבל חבטה בראש, לא נראה לי שזה יקרה.

-טוב, את גם יכולה לקפוץ עם הרגלים למטה ולשמור על גוף נוקשה. הזעזעוע מהפגיעה יעבור בעמוד השדרה ויגיע לראש.

-טוב, אולי אני אנסה את זה יום אחד.
-אם תנסי תודיעי לי.

היתי נוכחת בלפחות 2 שיחות בוקר שנפתחו בכך שהחליפו את הנייר טואלט מזה עם הלבבות לזה עם הכלבלבים. אין מה להשוות, הכלבלבים הרבה יותר טוב. אולי אני אתחיל לגנוב נייר טואלט מהעבודה.

הפתי בר של שופרסל פחות טעימים מאלה של אוסם. וגם לא הרבה יותר זולים. יש דברים שבהם עדיף לא לחסוך.