להלן רשימה של דרישות שאנשים כותבים באתרי היכרויות והסיבה ללמה אני אף פעם לא אמצע שם מישהו

לא אוהבת אנשים. יש אנשים שאני מאד מעריכה, יש אנשים שאני מאד אוהבת, את רוב האנשים אני לא סובלת. מאד ביקורתית אבל משתדלת לא להראות לאנשים מה אני חושבת עליהם. אוהבת להיות בחברה אבל לא יותר מדי.

לא ביישנית. מה הקטע הזה עם גברים שמחפשים ביישנית? כדי שתוכלו להרגיש גבר גבר לידה? חוץ מזה, בחורה שנשארת ביישנית מעל גיל 25 משהו בה לא תקין.

לא אוהבת למצות את החיים. זאת אומרת, יש רגעים בחיים שאני חושבת איזה יופי שאני פה אבל אם מישהו ינסה להתקרב אלי עם שיר על הבוקר לפני הקפה הוא יחטוף כפכף בראש.

משחקת משחקים.לא באמת אבל מעצבן אותי גברים שכותבים שהם לא רוצים מישהי שמשחקת משחקים. מה אתם רוצים, לבוא לפגישה ראשונה ודוגרי לשפוך הכל? תעשו לי טובה. אני צריכה להגן על עצמי. אם אתם קוראים לזה משחקים, לכו חפשו מישהי אחרת שתפתח לפניכם כדי שתוכלו למצוא את הנקודה הכי כואבת לתקוע בה את הסכין.

לא תמימה. בחורה שטוענת שהיא תמימה בגיל שלי עובדת עליכם. או שגדלה בחממה.

לא רומנטית. אני אשמח לפרח בתחילת פגישה אבל מחוות גדולות יותר מזה עושות לי בחילה. לא באמת צריך כל חודש לציין מחדש את העובדה שאנחנו סובלים אחד את השני כבר X חודשים. ולא צריך להמרח אחד על השני כל פעם שבקולנוע רואים מישהו מתנשק.

לא טובת לב. מה זה אומר בכלל?

אין לי חוש הומור. או יותר נכון, אני לא אצחק מכל שטות שתוציא מהפה רק כדי לגרום לך להרגיש טוב. אני אוהבת לצחוק אבל אוהבת אנשים שמנסים להצחיק בצורה מאולצת. 

לא רגישה. באמת. 

לא חמודה ושונאת כשקוראים לי חמודה.

 

 

 

 

 

 

צילום של החזה שלי

מה אתם אומרים? סקסי?נכון שהכותרת קצת פרובוקטיבית?

יותר חשוב, האם יש פה רופא בקהל שיכול להגיד האם הוא רואה משהו לא תקין בתמונה. כי לדעתי הלא מומחית בכלל אין לי שום בעיה החזה אבל בגלל שלרופא המשפחה שבמקרה נפלתי עליו אין מושג איפה יש לי בעיה אז הוא החליט לשלוח אותי להמון בדיקות במחשבה שאולי אם הוא יטרטר אותי מספיק בסוף אני אעזוב אותו בשקט.

רופא, 7 שנים לומד רפואה, לא יכלו לדחוף לו איזה קורס באיך להקשיב לחולים וגם להבין מה הם אומרים לך? יושבת מולך בחורה ואומרת לך שממש ממש ממש ממש ממש ממש כואבות לה הרגלים. במקום להסתכל עליה במבט שאומר "אני לא מכיר אף סמפטום של כאבים ברגליים אז אני פשוט אתעלם ממה שאמרת" תנסה להבין מה הכוונה בכואב ברגלים. שלא יקרה שאחרי שלפחות 10 פעמים שהיא אומרת לך את זה תגיד לה "אבל למה לא אמרת שכואב לך בקרסוליים????? עכשיו זה הרבה יותר הגיוני". אז החום שרף לי את המוח ושכחתי את המילה לקרסוליים. איפה חשבת שכואב לי? בזרת?

יום שני בערב, חזרתי מהעבודה ממש מתוסכלת. נכון שלא הייתי אמורה להיות מופתעת מזה שאותו בנאדם בפעם השניה תוקע לי סכין בגב, אבל עדיין, ציפיתי שאחרי הפעם הקודמת הוא יחזור על אותה טעות ולו רק כי בפעם הקודמת הוא נפגע לא פחות ממני. shame on you if you fool me once, shame on me if you fool me twice. הגעתי הביתה עצבנית. נראה לי לחתולה יש יכולת לזהות מתי אני עצבנית ולעשות לי דווקא, היא עדיין מנסה לנקום בי על זה שחטפתי אותה מביתה וממשפחתה, אז התעצבנתי גם עליה. אח"כ הגשתי לא נעים שהתעצבנתי עליה אז באתי לבקש סליחה וקצת לתת פינוק עם כף גומי כזו שהיא אוהבת והמניאקית הביאה לי וואחד שריטה. מכאן הכל רק התדרדר כשעלה לי החום וכל מיני עצמות בגוף התחילו לכאוב.

יום שלישי נשארתי בבית. לא השתפר. בערב קיפלתי את הזנב והתקשרתי לאמא. איך היא אוהבת שאני מגיעה אליה עם זנב בין הרגלים ומבקשת טיפול. כמובן שהיא לא רצתה שאני אנהג (כדי שאני לא אוכל לברוח באמצע) אז אחי נשלח להביא אותי הביתה.

יום רביעי, המצב לא משתפר, אין ברירה, נלך לראות רופא. לא שיש סיכוי שהרופא ידע משהו אבל האחות אמרה שכדאי לעשות בדיקות דם (כן, אני סומכת על האחות בקיבוץ יותר מאשר על הרופא בנשר. לאחיות בקיבוץ יש הרבה יותר נסיון והן גם מקשיבות לאנשים). אז שטחתי את תלונותי בפני הרופא שכמובן הדבר היחיד שהוא הבין הוא שיש לי חום (כאבים לא אומרים לו יותר מדי) אז הוא פשוט שלח אותי לבדוק כל גורם אפשרי לחום, כולל צילום חזה למרות שאני לא משתעלת, לא כואב לי בחזה והוא הקשיב לחזה ולא שמע כלום, בדיקת שתן לגילוי דלקת בשתן למרות שחזרתי ואמרתי שאין לי שום בעיה עם מתן שתן ועוד.

חמישי בערב שכנעתי את אמא שלי לשחרר אותי הביתה אחרי שפתרתי את כל התשבצים בכל העיתונים שהיו לה בבית.

היום החלטתי לחזור לעבודה אחרי שהגעתי למסקנה שעוד יום אחד בבית ואני זורקת את החתולה מהמרפסת. וממש ממש ממש כאב לי ברגליים. הרגשתי כמו בת הים הקטנה, סכינים ננעצים בי כל פעם שאני דורכת. כל פעם שראיתי מדרגות נתקפתי פחד. מעניין אם יש דבר כזה, מדרגופוביה. בערב חזרתי לאותו רופא לא מועיל עם שלל הבדיקות. כל הבדיקות היו תקינות חוץ מאחת שהיתה ממש לא תקינה, אפילו נכתב על הבדיקה הזו שהיא בוצעה פעמיים. עיון קצר באינטרנט בזמן ההמתנה לרופא (הסמארטפונים האלה זה המצאה כזו גאונית) לימד אותי שכנראה יש לי דלקת וביחד עם הכאבים ברגליים הסקתי ששם היא נמצאת. הרופא לא הגיע לאותה מסקנה והחליט לשלוח אותי לאולטרסאונד גרון. למה? כי כשהוא לחץ לי על הגרון זה כאב לי והיה נדמה לו שהוא מרגיש משהו. והוא גם חושב שאולי יש לי מחלת הנשיקה למרות שאין לי אף סמפטום של זה וספירת הדם די שוללת את זה (גוגל זה גאוני). רק כשאמרתי בפעם העשירית שאולי יתן לי משהו לדלקת כי נדמה לי שזה מה שיש לי ברגל וממש ממש כואב לי שם הוא חשב לשאול אולי במקרה כואב לי במפרקים. בקרסוליים למשל. כן!!!!!@! כואב לי בקרסוליים. אז למה לא אמרת? סוף סוף הוא הסכים להסתכל לי על הרגלים. אחרי שהוא הבין שכואב לי בקרסוליים וזה כנראה אומר שיש לי שם דלקת הוא הסכים לתת לי כדורים נוגדי דלקות שגם מורידים כאבים.

והקטע הוא שכמה פעמים בשני הביקורים שאלתי אותו אם כדאי לי להחליף את האקמול באיבופרופן בתור משכך כאבים כי איבופרופן גם נוגד דלקות והוא פשוט נפנף אותי כל פעם מחדש ונתן לי מרשם לסופר אקמול.

כדי שלא יראה שאני חושבת שאין שום טעם ברופאים, הנה תועלת אחת מרופאה: כשבאתי לבדיקות דם בקיבוץ שתי האחיות לא הצליחו להוציא לי דם, דקרו אותי פעמיים בשתי הידיים, דחפו את המחט לכל הכיוונים וכמעט שהתעלפתי, בסוף הם קראו לרופאת הקיבוץ והיא הצליחה למצוא וריד. דווקא הרופאה הזו די בסדר. אולי לא הייתי צריכה להוציא את התיק שלי משם.

תובנה מרעישה

פתאום זה הכה בי. פתאום הבנתי למה אף פעם לא היו לי חברים. למה אף פעם לא יהיה לי מישהו.

אני שונאת אנשים.

As simple as that.

כשהייתי קטנה ידעתי את זה. תמיד היתי בוחרת לשחק לבד. הגננות היו שואלות אותי אם זה לא מפריע לי להיות לבד ואני בשיא הכנות אמרתי שלא. אני אוהבת את השקט שלי. כשגדלתי התחלתי להאמין לאנשים סביבי שזה לא בסדר, שאני צריכה חברים, שאני רוצה חברים. אפילו ניסיתי למצוא חברים. כשהייתי ביסודי התכתבתי עם מישהי שאמא שלי סידרה לי. היו לנו גם כל מיני טיולים שכללו אירוח אצל אנשים זרים ואני תמיד ניסיתי לשמור על קשר עם הילדה שאצלה הייתי מתארחת. אבל בסופו של דבר כל הקשרים האלה שרדו בערך 2 מפגשים ואז נמאס לי. ניסיתי גם להיות חברה של הבנות בשכבה שלי, אלה שבקיבוץ שבעצם גדלתי איתן. אבל כנראה שהאמונה הזו, זו שאומרת שאני רוצה להיות חברה שלהם, היא נשארה ברמה העליונה בלבד כי תמיד היתי הלא מקובלת. היו לי 2 חברות, אבל הקשר היחיד בינינו היה העובדה שאנחנו לא מקובלות. איכשהו, תמיד בנקודות החשובות עשיתי את הצעד הלא נכון.

בתיכון מאד סבלתי כי בתיכון בקיבוץ חברים זה הכל. גרים ביחד, עושים פעילויות ביחד, הלימודים הם דבר משני לגמרי. ועדיין האמנתי שאני רוצה להיות חברה של הבנות איתי בשכבה. היום אני יודעת שרובן היו וחלקן נשארו כלבות. אבל אז לא יכלתי להרשות לעצמי לחשוב ככה, לפחות לא במודע, כי רציתי, או חשבתי שרציתי חברים.

המצב שלי השתפר כשהתחלתי להיות במסגרות יותר מעורבות, כאלה שכוללות יותר מאשר את האנשים מהקיבוץ ומהיסודי שאיתם גדלתי. אנשים פחות מרושעים, פחות בינוניים, כן, אני אגיד את זה, פחות טפשים. מה לעשות, קיבוץ זה מקום שמעודד אנשים להיות טפשים. אם אתה טיפש אתה תשרוד הכי טוב. אז בחטיבה העליונה, בצבא ובעיקר בטכניון הצלחתי לגבש קשרים קצת יותר מוצלחים מאלה שהיו עד אז. אבל גם על הקשרים האלה לא הצלחתי לשמור ברגע שעזבתי את המסגרת שיצרה אותם. חשבתי שזה בגלל שאני לא יודעת איך צריך להיות חברים אבל היום הבנתי שזה פשוט כי לא רציתי חברים. רציתי להיות איתם כשהינו יחד באותו מקום כי פשוט יותר נוח ככה, אבל ברגע שאין סיבה, לא התאמצתי.

אז עכשיו אני בעבודה, מסגרת שכנראה לא תשתנה בזמן הקרוב. ועד לא מזמן חשבתי שאני אוהבת את האנשים שאיתי. הייתי מארגנת פעילות חברתית וייסדתי את מנהג הקפה של הבוקר. אבל עכשיו, אחרי 3 שנים אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים האלה. נמאס לי שיושבים אצלי במשרד כל בוקר במשך 40 דקות (המפגשים האלה הולכים ומתארכים עם הזמן), נמאס לי מאנשים שמלאים בעצמם, שבטוחים שהם הכי טובים. נכון, לרוב האנשים אצלנו יש סיבה להאמין שהם יותר טובים מאחרים, אבל זה לא סיבה להתנהג ככה. אנשים שחיבבתי בהתחלה, עכשיו הם מתחילים להעיק עלי. כשלומדים להכיר אנשים לומדים לראות את הפגמים שלהם.

זה כנראה גם הסיבה שאף פעם לא יהיה לי קשר רומנטי, כי בתוכי אני יודעת שברגע שאני אכיר מישהו מספיק אני אתחיל לא לסבול אותו.

 

אז הנה, הגיע הזמן להודות בפה מלא, שמי ג'אסט ואני שונאת אנשים. שכולם יקפצו לי.

 

עכשיו תעזבו אותי ותנו לי להיות לבד עם השקט שלי.

 

 

 

אנשים שצריך להטביע

*כאלה ששוחים לאט יותר ממך ואז כשמגיעים למצב שהם חצי בריכה לפניך ואת באמצע הבריכה את רואה שהם עצרו וחושבת יופי, אם הם יחכו עד שאני אגיע לקצה אני אצא לפניהם ולא אצטרך לעקוף אותם אבל אז רגע לפני שאת מגיעה לקצה הם יוצאים ואת צריכה לעקוף אותם כבר בהתחלה מה ששובר לך את הרצף של הבריכה.

*כאלה ששוחים יותר מהר ממך וכשאת מגיעה לקצה הבריכה ורואה שהם מתקרבים אליך את עוצרת בקצה ומחכה שהם יגיעו כדי שהם יצאו לפניך ולא יצטרכו לעקוף אותך אבל כשהם מגיעים הם גם עוצרים אז את מחליטה לצאת ורגע אחרי הם גם יוצאים ועוקפים אותך ומשפריצים לך מים בפנים.

*אנשים מהסעיף הקודם שעושים את זה כל פעם במשך חצי שעה ואז, כשהבחור שאיתו באת לשחות מחליט לצאת מהמים ואין לך אם מי לדב בעצירות הם פותחים שיחה ב"חם, הא?".

*אנשים ששוחים איתך במסלול וכל פעם שאת חולפת לידם פתאום עושים תנועות מאד רחבות עם הידים.

*זקנות שלא מגיעות עד סוף המסלול אלא עוצרות כשהן מגיעות לקו ההפרדה בין מים רדודים לעמוקים, עומדות במקום, מסתובבות ושוחות חזרה.

*זקנות מהסעיף הקודם שגורמות לך לעקוף אותן פעמיים.

*ילדים

*קיבוצניקים. בד"כ אני הולכת לבריכה הקרובה למקום העבודה ושם יש אנשים ממושמעים, שוחים תמיד בצד ימין של המסלול ככה ש4 אנשים, שניים מהם קרחונים**, יכולים לשחות בכיף. מדי פעם אני הולכת עם אמא שלי לבריכה בקיבוץ. המסלולים שם בערך פי 2 רוחב מהמסלולים בבריכה השניה, אבל הקיבוצניקים שוחים אחד במסלול, באמצע המסלול. כבר יצא לי לראות אנשים שלא נכנסו לבריכה אלא חיכו שאחד המסלולים יתפנה מהשחיין הבודד שבו. ואם אני ממש רוצה להכנס למסלול מאויש, צריך לבקש בנימוס מהאדם במסלול שירשה לי להכנס איתו. ואז כמובן שכל אחד שוחה בצד שלו ככה שמה שבטוח, אדם שלישי לא יכנס למסלול ולכל קיבוצניק יהיה את המרחב הפרטי שלו לשחות בו.

**קרחונים = אנשים שנראים וזזים כמו.

שיחה מאחד הבקרים השבוע

-מה נשמע?

-הכל טוב.

-הכל?

-הרוב... חלק... משהו...

-התחלת בהכל טוב ועוד מעט את קופצת מהחלון

-מה פתאום שאני אקפוץ מהחלון, זה קומה שלישית, אי אפשר למות מזה, סתם יכאב לי אח"כ

-לאו דווקא, מפה את כן יכולה למות

(שנינו ניגשים לחלון לבדוק שוב את הטענות שלנו)

-אם את קופצת ראש את מתה על המקום

-אני לא חושבת שאפשר לקפוץ ראש מהחלון. פסיכולוגית, לא נראה לי שאפשר לשכנע את הגוף לעשות דבר כזה. מילא לקפוץ, כל מה שצריך לעשות זה לעזוב, אבל ממש להביא את עצמי להסתובב באויר כדי לקבל חבטה בראש, לא נראה לי שזה יקרה.

-טוב, את גם יכולה לקפוץ עם הרגלים למטה ולשמור על גוף נוקשה. הזעזעוע מהפגיעה יעבור בעמוד השדרה ויגיע לראש.

-טוב, אולי אני אנסה את זה יום אחד.
-אם תנסי תודיעי לי.

היתי נוכחת בלפחות 2 שיחות בוקר שנפתחו בכך שהחליפו את הנייר טואלט מזה עם הלבבות לזה עם הכלבלבים. אין מה להשוות, הכלבלבים הרבה יותר טוב. אולי אני אתחיל לגנוב נייר טואלט מהעבודה.

הפתי בר של שופרסל פחות טעימים מאלה של אוסם. וגם לא הרבה יותר זולים. יש דברים שבהם עדיף לא לחסוך.  

לא יפה

אני לא ממש אוהבת לדבר על זה כי זה מרגיש לי קצת (הרבה) חוסר ענווה, במיוחד בימים סוערים אלו של מחאות חברתיות אבל אני פשוט חייבת להוציא את זה ואני אתנחם בכך שלא רבים קוראים את הבלוג הזה. ובכן התחיל חודש חדש (למי שלא ידע, גם חודש אב וגם חודש אוגוסט מתחילים היום) ויחד איתו הגיע התלוש ועקב צירוף של מספר גורמים שחברו להם יחדיו הגעתי למצב שבו רק המיסים שירדו לי מהתלוש שווי ערך למשכורת של מהנדס מתחיל בהיטק. איך זה קרה, אתם בוודאי לא שואלים. ובכן הגורם הראשון הוא שבשעה טובה ומוצלחת ואחרי פאקינג 3 שנים באותו מקום עבודה סוף סוף קיבלתי העלאה בשכר. העלאה שאם היתי נשארת במקום הקודם שלי הייתי מקבלת כבר לפני שנתיים, וכמעט כל שיחת משוב דאגתי להסביר את זה לבוס, אבל אני לא קטנונית, העיקר שהיא הגיעה, בתוספת עדכון רטרואקטיבי מינואר. וואחד עדכון רטרואקטיבי. בנוסף, גם כן בשעה טובה,  קיבלתי קביעות. מה שאומר בנוסף לעובדה שאני יכולה לשבת מהיום רגל על רגל ולא יוכלו לפטר אותי גם עדכון בילט אין. וגם הוא רטרואקטיבי למופת. בנוסף 2, נהוג לחלק אצלנו בונוס רבעוני וברבעון הזה עקב העובדה שהצוות שאני עובדת בו הגיע להישגים מרשימים כולנו קיבלנו בונוס מנופח למדי. בנוסף 3, נהוג גם לבצע חלוקת רווחים שנתית שהשנה נפלה במקרה לגמרי על אותו חודש כמו הבונוס. והשנה, בניגוד לשנים קודמות בהן אותה חלוקת רווחים לא אחידה גרמה למרמור רב בקרב עובדים שאינם בדרג מנהלי, השנה החליטה ההנהלה להיות נדיבה גם לפועלים הפשוטים. כל אלה יחדיו הביאו לתלוש משכורת חד פעמי מרוצה מעצמו למדי. אני יודעת שזה לא יפה לנפנף במזל הטוב אבל אני מקווה שתסלחו לי, פשוט לא יכלתי לעבור על העניין לסדר היום.

 

אני יודעת שיש לי הרבה מזל בחיים. לא שלא עבדתי קשה להגיע לאיפה שהגעתי, תואר ראשון ועוד מעט שני בטכניון לא הולכים ברגל, בנוסף לשעות העבודה הרבות ולדרישות הגבוהות בעבודה ועדיין, עם נתוני פתיחה אחרים או עם כמה פניות לא נכונות בדרך היתי יכולה להיות במצב אחר לגמרי. אני מתפרנסת פרנסה יפה, אני חיים אמנם לא פזרניים אבל גם לא מתאמצת להדק חגורה, עניין שלגמרי לא ברור בזמן האחרון וכל זה תוך כדי שאני עושה משהו שאני נהנית לעשות ואני טובה בו. מה היה קורה אם לא היה לי כזה מזל? אני תוהה אם היתי מצליחה להסתדר גם אם לא הייתי מוצאת את המקצוע הנכון לי שבמקרה הוא גם מקצוע מבוקש. אם הייתי מצליחה לעזוב את הקיבוץ, אם הייתי בכלל מעיזה לנסות. רוב הצעירים בקיבוץ מנסים את מזלם בחוץ לפני הלימודים, אני לא. אני דבר ראשון אחרי הצבא ואחרי שנה עבודה בקיבוץ (חובה) הלכתי ללמוד.  אפשר להגיד שזה כי לא רציתי לבזבז זמן, אפשר להגיד שחיכיתי שאני אהיה מסודרת לפני שאני יוצאת או שפשוט פחדתי לעשות את הצעד הזה לפני שאני בטוחה שיש לי את היכולת. אז למה בדיוק מגיע לי להיות במצב כזה טוב בזמן שאחרים מחשבים כל קניה בסופר?

 

זה לא שאני חושבת שאי אפשר לחיות בארץ במשכורת נמוכה משלי. סה"כ  אני חיה חיים די צנועים ורוב המשכורת שלי בסוף החודש נכנסת לחסכונות. אני קונה בסופר הזול למרות שיש לי פוביה מהסופרים הענקיים האלו (יש מבחר של כמה סופרים זולים באותו אזור, אני מעיזה להכנס רק לאחד מהם שאני כבר מכירה אותו וגם שם, כל פעם שמזיזים דברים אני נכנסת לפאניקה). כשקניתי ספה קניתי אותה בשוק, כשקניתי טלוויזיה קניתי אותה מתצוגה. הקומקום החשמלי והטוסטר שלי כבר מתים שאני אחליף אותם והמקרר יד שניה עגלה. הליסינג הוא המקום היחיד שבו אני מרשה לעצמי לבזבז וזה בעיקר בגלל שיש לי פחד מלהחזיק רכב פרטי (אני קיבוצניקית, יש לי תסביכים). הייתי יכולה לחיות עם הרבה פחות, אבל הייתי מפחדת.

 

אני קצת אמביוולנטית לגבי המחאה האחרונה. בעיקר מהמפלצת שנהיתה ממנה. נראה כאילו אף אחד כבר לא יודע על מה נלחמים ומה יוגדר כניצחון. בכלל היא התחילה רע עם השאלה הנצחית למה לעזאזל אנשים צעירים בלי עבודה אמיתית חייבים לגור דווקא בתל אביב ועוד בוכים על זה. תכלס זה נראה כאילו לכמה אנשים לא היה כסף לשלם על החשמל שצורך המזגן אז הם החליוו לצאת להתאוורר באוהל על הדשא. ומה הם רוצים? דיור זול בתל אביב. ואם יהיה דיור זול, הם חושבים שלכולם יהיה מקום? לא. אז לא יהיה סינון על סמך שכ"ד, אז המשכירים יסננו לפי פרמטרים של מי בא מהמוצא הנכון ולמי יש עבודה נכונה. אם רק זה לא היה מתחיל בתל אביב, אם רק לא כולם היו מתכנסים דווקא שם. הרי מחירי הדיור שערוריתיים בכל המדינה, אז למה להתמקד דווקא בתל אביב, עיר נהנתנית שלא אכפת לה מכלום חוץ מעצמה? הקריאה לא צריכה להיות דיור זול בתל אביב, הקריאה צריכה להיות פיתוח הפריפריה כדי שאנשים יוכלו לחיות גם מחוץ לתל אביב ועדיין להתפרנס יפה.

אז מדינת ישראל נמצאת במצב כלכלי מצויין בזמן שמדינות אחרות מסביבנו נכנסות למשברים (ארה"ב שכולם אוהבים להביא כדוגמה נמצאת במצב ביש בעניין החוב הלאומי). מצד אחד שמרגיש דפוק שבזמן שלמדינה נהיה יותר טוב לרוב האזרחים נהיה יותר רע. מצד שני, תסתכלו על מדינות שכן דאגו לאזרחים שלהן ותראו מה קרה להן (ספרד, אירלנד וכו). מצד שלישי, בספרד אנשים יוצאים להפסקה של שעתיים כל יום. בישראל אנשים עובדים יותר מברוב מדינות אירופה. למה שזה לא יקנה לאנשים את הרווחה הכלכלית שמגיעה להם. מצד רביעי, אף אחד לא באמת יודע מה צריך לעשות כדי להגיע לרווחה הזו, כולם יודעים רק שמישהו צריך לעשות משהו. אם עופר עייני, האדם שעומד בראש כל הוועדים שמהווים חלק מהרעה החולה של המדינה הזו מחובק בחום ע"י אנשי המחאה אז בחיי שאין להם מושג מהחיים שלהם. כל המוחים שמחים שהוא משבית את המשק לאות מחאה, הם רק שוכחים שהיחידים שנפגעים מהשביתה הזו זה הם ופעם קודצת שהוא השבית את המשק זה היה כדי לעשות עוד הון על הגב שלהם. מעניין אם מכל הבלאגן הזה אנשים יתעוררו בבחירות הבאות והאם סוף סוף השמאל החברתי (לא שמאל פוליטי, אין דבר כזה יותר) יצליח להתעורר בארץ הדפוקה הזו, שבה אנשים יודעים שביבי דופק אותם אבל מצביעים לו כי הוא ידפוק גם את הערבים.  

 

אגב פחדים, מסתבר שהחתולה שלי פוחדת מג'וקים יותר ממני. יותר טוב ככה, יותר גרוע מהג'וקים הענקיים האלו זה החצאי ג'וקים שחתולים אוהבים לפזר אחריהם.

חתולה (זהירות תמונות)

אז מה דעתכם על התמונה בכותרת? נכון שיש לה פרצוף של 'עזבו אותי, באמשכ'ם'?

מתה עליה. לאחרונה היא שידרגה את עצמה, עברה מלישון ליד הרגליים לישון ליד הראש. כנראה נמאס לה שאני בועטת בה. היא מתעצבנת עלי כשאני הולכת לישון מאוחר. היא מתחילה להסתובב בין הסלון לחדר שינה תוך כדי יללות. זה לא שהיא הולכת לישון ביחד איתי, פשוט כמה דקות אחרי שאני נכנסת לחדר שינה, במקרה לגמרי היא גם נכנסת לחדר. ובלי שום קשר לכך שאני נכנסתי למיטה היא נכנסת גם. מקרי לחלוטין. כמו שבאחד הקיבוצים פיתחו קולנועית שבת. (קולנועית, למי שלא קיבוצניק, זה מעין קלאב קאר מנוון שבקושי זז ונועד לסייע למתקשים בהליכה). לקולנועית יש סוויטץ' אבל המנוע לא נדלק כשמסובבים אותו אלא פרק זמן אקראי לאחר מכן. כך שפעולת סיבוב המפתח לא גורמת להפעלת המנוע, המנוע נדלק על דעת עצמו ולכן לא בוצע חילול שבת.

 

מה את חושבים, לעבור לסנדלים או שאפשר להשאר בנעלי בית?

תסתכל על המדף תבדוק אם נשאר עוד קורנפלקס ליד החתולה.

 

ששש, אתם לא רואים אותי

 

הכנתי עוגה

פעם ראשונה מאז שעזבתי את ההורים שאני מכינה עוגה בעצמי. הסיבה- כי מחר יומולדת, אז צריך להביא משהו לעבודה. בד"כ אני מבקשת מאבא שלי שיכין לי משהו אבל הפעם החלטתי להכין בעצמי. כמובן שאין לי תנור בבית, מה שמשאיר לי בערך אפשרות אחת- עוגת גבינה קרה.

גם מיקסר עד היום לא היה לי בבית אז לרגל המאורע החגיגי קניתי לי מיקסר קטן וחמוד ב50 שקלים. זה ממש מרשים איך יש הכל בסופרים הענקיים האלה. כמובן שזה לא עזר כי לא השמנת לא רצתה להתקצף. ניסיתי להקציף חלבונים כדי להוסיף מרקם אוורירי לעוגה אבל גם הם לא שיתפו פעולה. אין לי את זה. ושמתי יותר מדי סוכר אז יצא ממש מתוק. אבל אם אני אגיד שאני עשיתי אותה לא יהיה לאנשים נעים להגיד משהו רע והם פשוט יאכלו אותה עד הסוף.  העיקר שהיא נראית לא רע. ונתקעתי עם חבילת חמאה כי חשבתי שאני אכין בסיס מפירורי עוגיות ובסוף החלטתי ללכת על עוגיות שלמות. חמאה זה לא טוב כי יש לי כולסטרול גבוה. בעבר הכרזתי חרם על החמאה אבל עם חוק החרם החדש זה עלול להיות בעיתי. אם מישהו מעוניין בחבילת חמאה הוא מוזמן לבוא לקחת.

אין גבול לחוצפה של הסופרים. היום בזמן שערמתי מוצרים על המסוע הקופאית קראה לנציג של הכרטיס אשראי שלהם שיבוא לשכנע אותי להצטרף. מכיוון שפעם אחת נציגת מכירות שלהם כבר תפסה אותי ובזבזה לי כחצי שעה מהחיים שלי הפעם הייתי מוכנה אליהם. בהתחלה מלמלתי שאני כבר שמעתי את הכל ואני לא מעוניינת. כמובן שזה לא עניין אותו והוא התחיל עם ה"אבל זה חינם". עניתי לו במה שהגעתי למסקנה שהוא הדרך היחידה להעיף אותם- אין לי חשבון בנק. הגלגלים בראש שלו חרקו לרגע ואז נרגעו והוא עזב אותי לנפשי. כמה דקות אח"כ באה נציגה נוספת לשאול למה לא רציתי לעשות כרטיס. מיד הגבתי במשפט המנצח- אין לי חשבון בנק. - אין לך בכלל חשבון?!? אף אחד ?!? -אני עדין גרה אצל ההורים, מה לעשות. היא הסתכלה עלי במבט של אני יודעת שאת עובדת עלי והלכה גם היא. פיצחתי את השיטה.

אני שונאת יומולדת. כל שנה אני אומרת לעצמי ששנה הבאה אני אדאג לא להיות בארץ בתאריך הזה וכל שנה אני נזכרת מאוחר מדי.

אם מישהו אומר לי מזל טוב אני שונאת אותו.