יום שלישי

שבשבוע האמריקאי הוא בעצם היום השני והוא גם היום השני לשבוע המטרה שלי. 

יצאתי מהעבודה וליתר בטחון בדקתי עם הטלפון שלא הולך לרדת גשם. בדרך כלל האפליקציה של אקיוווד'ר מדוייקת במה שנוגע לשעה הקרובה (יותר מזה בשיקגו אף אחד לא יכול לחזות) והוא הבטיח שלא הולך לרדת גשם בשעה וחצי הקרובות. אכן ברגע שיצאתי מדלת הבניין לא ירד גשם. רק טיפה או שתיים. ועוד כמה. ועוד קצת. אחרי חצי בלוק כבר פתחתי מטריה. אמנם בשלב הזה עדיין יכלתי להסתובב וללכת לרכבת שנמצאת רבע בלוק מדלת הבניין בצד השני, אבל יש לי מחסומים פסיכולוגיים בראש שממש מקשים עלי להסתובב ולחזור על עקבותי ולכן המשכתי ללכת תוך כדי שאני אומרת לעצמי שהגשם לא ממש חזק. הגשם באמת לא היה ממש חזק, אבל הרוח הזו, לעזאזל איתה. ועם כל המכוניות האלה בכביש שחוסמות את כל מעברי החציה. עד שהגעתי לאוטובוס הייתי די רטובה. מצד שני כולם הגיעו לאוטובוס רטובים אז לא נורא.

כשהגעתי לשכונה הגשם כבר היה די חזק ועדיין בחרתי לרדת מהאוטובוס תחנה אחת לפני התחנה שממש קרובה לדירה. יש שיגידו שבאופן בלתי מודע אני נמנעת מלעבור ברחוב שבו ירו במישהו לפני חודש. אם כן אז תוך לא הרבה זמן יגמרו לי הדרכים לחזור הביתה :(

בהתאם לרעיון של JRB המעולה לקחתי דילגית והתחלתי לקפוץ. ואז הבנתי שדילגית בהחלט מצריכה חזיית ספורט. ואם כבר אז עדיף גם חולצת ספורט ולצאת מהג'ינס. אז עליתי על מדים, לא כולל נעליים, וחזרתי לקפוץ. פאק זה קשה. אחרי כמה זמן החלטתי לעבור לאינטרוולים, מבחינת כוח רצון זה קצת יותר קל. שקלתי לעשות המון סטים של בטן אבל בינינו זה די מיותר להשקיע כל כך הרבה בבטן כשהשרירים מכוסים בשכבת שומן עבה אז עשיתי סטים של כל מיני שרירים אחרים משולבים עם אינטרוולים של קפיצות ושל מנוחות. בברוטו עשיתי בערך 40 דקות של פעילות (בנטו בערך חצי מזה וזה כולל את הסטים) עד שהגעתי למצב שאני לא מצליחה לבצע יותר משתי קפיצות ברצף והחלטתי שזה מספיק להיום. ואז בבת אחת קיבלתי תזכורת שלקפוץ עם דלגית כשאני יחפה זה רעיון ממש רע לאנשים עם ברכיים דפוקות. כרגע אני יושבת עם קוביות קרח על הברכיים ומהרהרת בעונש של מי שמתעצל לנעול נעליים.  

נראה לי שמחר אני ממש אטרח ללכת לשיעור זומבה. אם לא יבטלו אותו. ואם לא יהיה גשם מטורף כמו עכשיו. 

 

---

עריכה מאוחרת:

האין גשם הפך להיות המון גשם עם אזהרת טורנדו. הדבר הזה שבחוץ כרגע די מגדיר מחדש את המונח סופת ברקים. מכירים את זה שבחדר חשוך יש מנורת פלורסנט מהבהבת שמרגישה כמו דיסקו מקולקל? אז ככה השמיים נראים כרגע. וזה לא שיש רעמים, יש צליל קבוע ומתגלגל עם עצמה משתנה לפרצים. הגשם נראה כאילו מישהו שפך מים, רק שהוא יורד במאוזן (אם אפשר לקרוא לזה יורד) ומדי פעם גם כלפי מעלה. כנראה שהאביב הגיע :)

 

 

החלטה (כי אם אני כותבת את זה פה אולי זה יקרה)

השבוע לעשות כל יום פעילות גופנית, עד שהגוף לא יעמוד בזה יותר. מאחר והכושר בקנטים זה לא יגזול יותר מדי זמן.

ללכת ברגל מהעבודה לאוטובוס במקום לקחת רכבת. לפחות כל עוד לא יגיע השלג שהבטיחו.

אולי ככה אני אצליח לאפס את עצמי שוב למצב טוב.

 

בדרך כלל אין לי ריבים עם המשקל, מקסימום אני אעלה מידה, אני כבר יודעת איך לרדת חזרה כשאני ארצה. הבעיה היא שלא הבאתי איתי מהארץ את המכנסיים במידה גדולה ולא בא לי עכשיו קניות מבאסות. 

 

 

אנשים באוטובוס

(אני יודעת שזה לא מנומס לצלם אנשים בלי ידיעתם ועוד לפרסם באינטרנט אבל נתנחם בעובדה שזה בפינה נידחת של אתר ישראלי גוסס ואין סיכוי ששתי בחורות משיקגו ימצאו את עצמן פה. אל תספרו לאף אחד)

 

 

אתמול ולפני שנה

מי ששם תמונות בפייסבוק מכיר את הקטע הזה של שלו להציע לך לשתף זכרונות (לא פייסבוק, אני לא רוצה למחזר פוסט מלפני שנה, תודה). אתמול לפני שנה שמתי בפייס את התמונה הזו:

אתמול צילמתי את התמונה הזו:

 

ועוד הבטיחו לנו השנה חורף קשה.

אז כמו שאפשר לראות בתמונה אתמול לקחנו את האופניים פעם ראשונה מאז תחילת החורף ונסענו לטיול. הפארק עדיין מבאס, העצים עדיין מתים אבל האגם... האגם כחול והטמפרטורות כאילו אביב. יותר חם פה מאשר בארץ. מה קורה פה?

נראה שאפילו העצים מבולבלים והתחילו להוציא ניצנים. והיום ראינו את אלה: 

 

למי שבארץ זה לא אומר כלום, וואו, פרח, בארץ עכשיו יש מלא כאלה. אבל פה, פרחים באמצע פברואר זה פשוט לא הגיוני. תחשבו שבאמצע יולי תטילו ופתאום תראו כלנית, ככה מפתיע. כמובן שהייתי חייבת לתעד את הפלא הזה ואיזה בחור על אופנים שעבר בסביבה שאל אם אלו תמונות של אביב באמצע פברואר. 

אז כן, אתמול ולפני שנה. בתגובה לפוסט הקודם אמפיארטי כתבה שאני נשמעת מפוייסת, באמת נראה ששיקגו ואני כבר לא אויבים. אולי יש השפעה לשיחות עם הפסיכיאטרית, אולי זה העבודה שנותנת עניין בחיים, אולי זה הידיעה שהאביב יגיע ואולי זה הנכונות להרפות. ואולי זה פשוט נהיה מוכר ונעים.

אתמול כשנסענו על האופניים נזכרתי באופניים הוורודות ז"ל שקנינו לי ב100 דולר, יד שניה אופניים שבוולמארט עולות 150, שאחרי כמה נסיעות שבקו חיים במצב שלא ניתן להצלה. שקלתי לתרום אותם למקום שמפעיל בני נוער בשיקום אופניים ואז מוכר אותם אבל הם נראו לי לא מספיקות אפילו לזה אז פשוט השארתי אותם בחניון לא קשורים. בסוף החורף הם כבר לא היו שם. האופניים שיש לי עכשיו עלו יותר ושווים יותר ואולי זה ההבדל, אני כבר לא קונה בזול במחשבה שגם ככה עוד שנה אני אצטרך להפטר מהכל, החלטנו יחד שמפסיקים להתייחס למקום הזה כזמני והופכים אותו לבית. אמנם זה לא התבטא ביותר מדי קניות כי די יש לנו כל מה שצריך אבל רק עצם שינוי צורת המחשבה תורם לשינוי ההרגשה. 

לפני שנה ואתמול. ההבדל הוא לא רק במזג האויר. 

רגע של אביב באמצע פברואר

כבר שבוע שבהיר ולא קר והיום היה ממש נעים, בסביבות 60 מעלות. 

כן, אני כבר חושבת בפרנהייט. וכשאני חושבת על זה זה יותר הגיוני פה. 0 ו100 מעלות צלזיוס הם טמפרטורות הקפיאה ורתיחה של מים, 0 ו 100 מעלות פרנהייט הם טמפרטורות הקפיאה ורתיחה של שיקגו. 30 מעלות (0 צלזיוס) זה סתם עוד שלב בירידת הטמפרטורות בדרך לנמוך אבל 0 פרנהייט, זה כבר ממש קר במונחים מקומיים. קר ברמה של מי שיכול לא יוצא מהבית. 100 מעלות לעומת זאת זה חם מאוד ולא נעים אפילו ללכת לאגם. אז כן, זה יותר הגיוני ככה.

אז שבוע אביבי וכמה ימים שבערב אני יורדת מהרכבת 2 תחנות לפני הזמן והולכת ברגל לאוטובוס. בגלל שהשקיעה הולכת ומתאחרת אני ממש יכולה לצאת כשעוד אור. מה שיפה בלופ זה שבגלל שאין ירוק אז הוא לא חסר. בשכונה שלנו בקיץ הכל ירוק ובחורף מת. בלופ הכל בניינים גבוהים וכסופים על רקע של שמים בגוון כחול עמוק של לפני שקיעה ומדי פעם בין הבניינים בכיוון מערב רואים אדום מטמטם ביופיו. חבל רק שהאגם פה נמצא בכיוון הלא נכון, אם רק הוא היה בצד השני כמה שקיעות הייתי הולכת לראות. 

היום החלטתי שמספיק נעים ללכת לאורך הנהר, רק שלמרבה הצער הנהר עדיין במצב חורף, שזה אומר שלא מנקים אותו והוא מלא ג'יפה ואפילו האווז הבודד ששחה נראה מבואס מהלכלוך. זה הזכיר לי שהאביב לא באמת הגיע אבל לפחות השנה, בניגוד לשנה שעברה אני יודעת שהוא יגיע ואני יודעת כמה יפה הוא יהיה וימים כאלה, למרות שעדין לא אביב, מזכירים לי שיש למה לחכות.

 

בין חלום למציאות וירטואלית

נתחיל בסיפור פאדיחה. 

קיבלנו למשרד משקפי VR (כן, אני עובדת במקום מגניב). המשקפיים הגיעו עם אפליקציית כיול פשוטה שכוללת בלונים וליזרים. כל הגברים במשרד שניסו את המשקפיים התחילו להעיף בלונים ולפוצץ אותם ורק אני כמו מפגרת התחלתי לרדוף אחרי הבלונים, לתפוס ולזרוק ופתאום... בום! טראח! מה קרה? ג'אסט נכנסה בעמדת בקרה, המסך נפל והתפרק לחלקים ואני קיבלתי מכה באף :( העניין הוא שהכל נראה כל כך אמיתי שממש הייתי בטוחה שאני בחלל ענקי וריק והמכה הגיעה ממש בהפתעה.

היום הבחורה החדשה במשרד (יש עוד מהנדסת במשרד, יאי) הורידה עוד אפליקציות ואני, עדין כואבת את ההשפלה מיום שישי העדפתי להתרחק. אבל אז היא מצאה אפליקציה שלא יכלתי לעמוד בפניה. עיקר האפליקציה- לעלות במעלית לקומה האחרונה של גורד שחקים ולצאת מהמעלית אל קרש שהקצה שלו באויר.

הזכרתי פה פעם בעבר שנפילה או קפיצה ממקום גבוה זה מוטיב חוזר בחלומות שלי. מה שמאוד מאפיין את הנפילה הוא שבדרך כלל אני יודעת שאני חולמת כשאני נופלת ואני יודעת שברגע שאני אגיע למטה, רגע לפני הפגיעה אני אתעורר. לפעמים כשאני יודעת שאני חולמת אני בכוונה קופצת מהחלון ולפעמים זה הפתרון כשאני רוצה להתעורר מהחלום אני קופצת ואז מתעוררת (או שאני חולמת שאני מתעוררת, גם זה קרה. ניסיתי להתעורר אז קפצתי ורגע לפני הפגיעה חלמתי שהתעוררתי אבל אז הסתכלתי מסביב והבנתי שאני עדיין חולמת ואז באמת התעוררתי. אינספשיין לעניים). 

בכל אופן, הייתי חייבת לנסות את האפליקציה החדשה. שני הנסיינים שניסו לפני לא הצליחו לצאת מהמעלית, אחד ממש התישב וניסה ללכת על ארבע והשני פשוט חזר למעלית והוריד את המשקפיים. זה נראה בערך ככה. שמתי את המשקפיים, יצאתי מהמעלית ופשוט הלכתי על הקרש עד לקצה והסתכלתי מסביב. אני מתה על גבהים. מודה שקצת רעדו לי הרגליים אבל זה היה ממש מגניב. ואז לקחתי צעד הצידה. כל כך מגניב. כל הבניינים חולפים מולי והקרקע מתקרבת בדיוק כמו בחלום ואני תוהה מה יקרה כשאני אגיע למטה. ואז הקרקע מגיעה ועוברת והכל נהיה לבן. כנראה שככה מתעוררים מחלום במציאות מדומה. 

יום אחד אני חייבת לנסות צניחה חופשית.