קצת הפסקה

נמאס לי קצת מהעבודה אז אתמול החלטתי לקחת יום חופש. המיועד כהרגלו שם שעון לשבע וחצי, שעה שבה בדרך כלל אני כבר באמצע הדרך לעבודה. בתשע קמנו מהמיטה. אני משפיעה עליו לרעה  . לארוחת בוקר החלטנו לבדוק את הביגה החדש שפתחו לנו ליד הבית. קפה נחמד,  שאר האוכל יותר מדי מתחכם. כאן זה חיפה, לא תל אביב. כדורי אומלט עם חתיכות תפוחי אדמה ופטריות ועוד כל מיני שטויות נשמע נחמד אבל בפועל זה סתם מוזר.

בעשר שמתי אותו על אוטובוס לעבודה ונסעתי לחברה מהעבודה שבחופשת לידה ושקבעתי להיות אצלה בתשע. למרבה המזל גם היא העדיפה לישון עד מאוחר. ניסיתי להיות מועילה ולקחת את הילד עלי כדי שהיא תוכל לאכול אבל היא התעצבנה עלי שאני מתייחסת אליו ולא אליה אז היא לקחה לי אותו. נראה לי שאני גם רוצה אחד כזה. אני מתגעגעת אליה בעבודה. היא מקור הרכילות שלי ולמרבה הפלא גם מהבית היא יותר מעודכנת ממני. אז קיבלתי קצת עדכונים, סיפרתי קצת על ההכנות לחתונה אבל לא יותר מדי כי די נמאס לי לדבר על זה, וגם החלפנו חוויות על המנהל העוזב והמנהל החדש.

התחלף לנו מנהל ומכל נאומי וארועי הפרידה מהמנהל הישן התחלתי לתהות למה אני לא פגשתי את האיש הזה שכולם מדברים עליו. מכל המחמאות והסיפורים שזרקו עליו זה ממש נשמע כאילו הוא מת. אז לשמחתי אני לא היחידה שלא מזדהה אם כל האמירות שהורעפו. למרות שבשיחת פרידה  אישית החלטתי שאולי הגיע הזמן טיפה להתחנף, אחרי שבמהלך כל העבודה תחתיו הקפדתי להגיד כל מה שאני חושבת וכל פעם מחדש הופתעתי שהוא עדיין לא זרק אותי לכל הרוחות, החלטתי שאולי הגיע הזמן להיות טיפה צבועה ולהגיד שחבל והכל. האמת שבאמת קצת חבל כי אני לא ממש סובלת את המנהל החדש שנכנס במקומו. ויש לי הרגשה שבניגוד לישן, החדש לא יתרשם מהכנות שלי. בכללי נראה לי שהולך להיות מעניין בתקופה הקרובה כי לא מזמן נוסף לנו מנהל ביניים חדש בדרגת ניהול שלא היתה קיימת קודם ויש אנשים שלא כל כך מרוצים מזה משתדלים להכנס בו מקצועית בכל הזדמנות. אולי טוב שלא עזבתי כי ככה אני אזכה לראות את האקשן.

בקטע של העזיבה, החלטתי שאני לא רוצה לעזוב את המפעל כי סך הכל הוא די סבבה אז פניתי למישהי מכוח אדם שתפקידה לעזור לאנשים לשנות תפקיד בתוך המפעל. בהתחלה זה הרגיש שאין לה יותר מדי מושג מה היא עושה והיא פשוט מפנה אותי לכל משרה שבכותרת שלה מופיעה המילה שבהגדרת התפקיד שלי. באחד המקרים שלחתי את קורות החיים שלי למישהו שהיא אמרה לי והוא הזמין אותי למשרד. באתי מוכנה לראיון עבודה ולבחינה קצרה אבל הוא פשוט אמר לי "מקורות החיים שלך בטוח שאת מתאימה לנו אבל לא נראה לי שאנחנו מתאימים לך". צדק. אז כתבתי לה מייל עצבני שאולי תעיין בקורות חיים שלי ותבין מה יש לה ביד לפני שהיא שולחת אותי לכל שטות. היא ענתה לי שכרגע אף אחד לא מחפש אנשים חוץ מאצלנו אז אולי כדאי לי פשוט לבקש מהמנהל שלי משהו אחר. כנראה שהיא צודקת כי המצב באמת די קשה מבחינת גיוסים וגם נראה שבשנה הבאה יהיה הידוק חגורה (אי אפשר לפטר כי יש ועד חזק). כנראה שפספסתי את ההזדמנות לעבור השנה וצריך לחכות קצת לשנה הבאה. דווקא קיוויתי לעבור לפני החתונה, ככה אני לא אצטרך להזמין את כל האנשים במחלקה, רק את אלה שאני אוהבת.

חזרה ליום חופש, לקחתי את אמא שלי לקנות שמלה. כי היא לא לובשת שמלה אף פעם והודיעה לי שאם אני רוצה שהיא תלבש שמלה בחתונה אני צריכה לעזור לה למצוא אחת. אז הלכנו לחנות עודפי מעצבים שאמרו לה שכל האמהות לכלות בקיבוץ קונות שם. לקרוא לזה עודפי מעצבים זה קצת מוזר כי בסופו של דבר יש שם תופרתמעצבתלא יודעת מה היא שאמרה שהיא תתפור את השמלה לפי הדגם שבחרנו ובבד והצבע שבחרנו. אז הזמנו לה שמלה והזמנו לי נעלים. לא באותה חנות. שתי כלות לשעבר אמרו לי שאני צריכה נעלים של חברה מסויימת כי הן פשוט נוחות. אז בדקתי איזה חנות באזור משווקת אותן, מדדתי את הדגם הרצוי בצבע אדום וכשראיתי שהן באמת נוחות הזמנתי זוג בלבן. לא בראש שלי חיפושים אינסופיים אחרי הזוג המושלם. זה לבן וזה נוח למרות העקב, זה מספיק טוב. גם ככה השמלה ארוכה ומכסה אותן.

באמצע שמתי את אמא שלי בטיפול שיאצו באזור ובזמן שחיכיתי לה נכנסתי לבית קפה והזמנתי קפה וסנדוויצ'ון במחיר לא הגיוני אבל סביר יחסית לבית קפה. ופשוט ישבתי לי לבד חצי שעה בבית קפה. בתור קיבוצניקית עם ילדות חסרת חברים במשך שנים היתה לי טראומה מלשבת לבד בחדר אוכל אבל הצלחתי להתגבר עליה ואני ממש יכולה להנות מישיבה לבד בבית קפה. לפחות במקום שאף אחד לא מכיר אותי ואני לא אחזור לשם בקרוב.

אני גם הולכת לשיאצו ובטיפול האחרון הגעתי במצב קופצני וכל משך הטיפול התרוצצו לי מחשבות שונות בראש. המטפל שאל אותי על מה אני חושבת ואם זה קורה לי הרבה שהמחשבות שלי ככה לא נותנות לי להרגע. אמרתי לו שפעם זה היה מפריע לי לישון אבל למדתי איך להתגבר על זה ובכוח לנקות את הראש ממחשבות. אבל לפעמים חסר לי השקט הזה שבו אני יכולה לסתם לתת למחשבות לנדוד. לשבת או לטייל ולא לדבר עם אף אחד. 

המיועד לא הצליח לישון בלילה אז עכשיו הוא נרדם על הספה מול המחשב. אולי אני אעיר אותו כי הוא הבטיח לי סרט ופופקורן. הידעתם שפופקורן ביתי, לא זה שמפוצץ בחומרי טעם, הוא ממש טוב לדיאטה כי הוא מנופח וממלא את הבטן למרות שסך הכל הוא לא מכיל הרבה?

אגב דיאטה, היום בחדר כושר הסתכלתי במראה ואני נראית ממש טוב עכשיו. יחסית כמובן. לקח הרבה זמן אבל עם המון סבלנות ובלי לחץ אני בסוף אהיה כלה חתיכה. ואני אפילו מצליחה להנות על הדרך. אני עושה פעילות, אני מרגישה טוב, הפסקתי להיות רעבה כל הזמן ואני מצליחה לשבוע מכמויות קטנות של אוכל ואני אפילו לא מתנזרת לגמרי מכל מה שטעים, אני רק שואלת עת עצמי לפני שאני לוקחת חתיכת עוגה אם היא באמת נראית לי טעימה ושווה את הקלוריות ואם אני מחליטה שכן אני אוכלת אותה לאט ונהנית מכל ביס ומהקלוריות שלו. האוכל הטעים באמת נהיה הרבה יותר טעים בצורה כזו.

הרבה זמן לא כתבתי אז יצא פוסט עמוס. ועדיין יש לי על מה לכתוב אבל כואבות לי האצבעות. זה לא ממש נוח לכתוב על טאבלט. 

שיהיה לכולם המשך סופשבוע נעים ושבוע מוצלח, בתקווה שאני לא אצעק על עוד אנשים כמו שצעקתי השבוע על הראש פרוייקט כי הוא פשוט עצבן אותי עם החיוך המטופש שלו, ושבת שלום.