some good some bad

נתחיל מהטוב

אני מניחה שזה לא יפתיע יותר מדי אנשים. אני לא הופתעתי למרות שלא ידעתי אם זה יקרה או לא. מסתבר שהוא כן קנה טבעת בניו יורק, הוא סתם החליט להשאיר אותי במתח. 

אתמול בערב בנוף של רומא שהתחילה להראות נחמדה, במיוחד עכשיו. אחרי כמה מזמוזים על ספסל ציבורי הוא שלף אותה.כמובן שלא היה צורך לשאול שומדבר.

איך שחזרנו למלון שלחתי לאמא תמונה ודיברנו בסקייפ. בלילה בקושי ישנתי מהתרגשות

 

היום בבוקר אמא שלחה לי הודעה. סבתא שלי מתה. כנראה שהיא החליטה שמספיק, בימים האחרונים היא סירבה לאכול ובלילה זה נגמר. לפני זה אמא שלי הספיקה לדבר איתה הרבה ולהפרד כמו שצריך והיא לא חושבת שאני צריכה לחזור. התלבטתי כל היום. גם אח שלי בחופש בחול. הוא ניסה לבדוק אופציות לחזור אבל אני החלטתי שמותר לי לסיים את החופשה ורק אז לחזור ולהיות עצובה. עכשיו זה החופשה שלי, זאת שחיכיתי לה המון זמן, זאת עם הבשורה שהיתה אמורה להיות שמחה. ועכשיו אני אהיה שמחה ויחד נחגוג את החיים. כשנחזור יהיה זמן לאבל.

בחתונה של אח שלו הרב אמר שכל הסבים שמתו יורדים בחתונה ועומדים מתחת לחופה עם המשפחה אז אמרתי לבחור שאולי היא רצתה להיות בחתונה וידעה שבמצבה הנוכחי היא לא תוכל לבוא.

 

חיים מעניינים. בצהרים הגיעה בשורה- לאח שלו (לא זה שהתחתן, השני) נולד ילד שני. ככה זה, חיים מסתיימים, חיים מתחילים ותקווה וציפיות חדשות גם מתחילות והכל קורה כשאנחנו ברומא. אנחנו לא נהיה בהלוויה ולא בברית. לפחות יש תמונה של הטבעת לפייסבוק שלו

 

 

גם מסע בן אלף מילין מתחיל

עם תקר בצמיג ורצועה קרועה.

יש לי חורים (ברבים) בתיק גב והנעל שלי מתפרקת. קנינו סים מקומי עם חבילת גלישה של עד גיגה אבל רוב הזמן הטלפון לא מצליח להתחבר לרשת. גוגל מפות אופליין לא שווה יותר מדי. לא הצלחנו למצוא רכב אוטומאטי בגודל סביר אז אני לא אוכל לנהוג.

עד השדה תעופה הכל עבר בשלום.משם היו 2 אופציות, רכבת ואוטובוס ב 15 יורו לאדם או שאטל למלון ב20. הבחור הרפתקן וחוסך ולכן הלכנו על אופציה א. עבד טוב עד לקטע של האוטובוס בו התברר שהאוטובוס שגוגל הציע נוסע רק בלילה. לאחר מספר חיפושים מצאנו אוטובוס אחר ועלינו עליו רק כדי שהנהג יגיד לנו שלא משלמים על האוטובוס. אז איך משלמים? הנהג החווה עם היד לכל הכיוונים בתוספת פרצוף של מה אכפת לי, לא אצלי.

בסוף הצלחנו להגיע לרחוב הנכון אבל את המלון לא מצאנו. גוגל טען בתוקף שהוא נמצא במקום שהוא ללא ספק לא היה שם. לפחות הוא נתן לנו מספר טלפון והסימ המקומי עבד מספיק לאפשר לנו להתקשר לשאול. בסוף המלון נמצא בתוך בניין משרדים בסגנון אירופאי כששם המלון מופיע רק על הכפתור של האינטרקום ומאחרי שטח בניה. כדי להכנס אליו צריך שלט לפתוח את השער של הבניין, מפתח לדלת של הבלוק, מפתח לדלת של הקומה ומפתח לחדר.

אולי זה בגלל שאני עיפה אבל בינתיים רומא ממש לא עושה עלי רושם וגם קפה טוב לא מצאנו. ביחס לעיר מאוד תירותית האיטלקים ממש לא מסבירי פנים ובמנטליות שלהם הם מזכירים ישראלים מהזן הפחות טוב.

היה אפשר לצפות שאני אתבאס מכל העניין. אבל אני איתו ואנחנו בחופש רק שנינו יחד ולכן כל עוד הוא מרוצה אז גם אני.

 

הערה למגיבים, עקב תנאי המסע לא בטוח שאני אוכל או ארצה להגיב לתגובות, התנצלותי מראש על חוסר הנימוס.

להחזיר את ירושלים, לא משנה למי

מלכתחילה לא רציתי ליסוע איתם לירושלים. מי המשוגע (אם לא להשתמש במילים אחרות) שנוסע לירושלים ביום הראשון של חול המועד. ועוד לפאקינג מרכז העיר. ועוד בבוקר הודיעו שחצי מהעיר תסגר לתנועה ואמרתי לאבא שלו שעדיף לחנות בכניסה לעיר ולקחת תחבורה ציבורית. אבל לא, יש להם תיקים והמלון שלהם נמצא בדיוק במרכז העיר. ויש 4 אורחים אז אנחנו צריכים לקחת שניים איתנו במכונית. אבל הוא אמר שהוא נוהג אז אמרתי בסדר.

וכמובן שלמלון אין חניה, יש חניון קרוב, עולה 20 שקל לשעה. בעל המלון נתן לנו הוראות להגיע לחניון אחר, מוגבל ל40 שקל ליום, לא מצאנו אותו, בסוף מצאנו חניון ב10 שקל לשעה. זה היה אמור לצאת לנו בסוף 100 שקל. מזל שכשיצאנו משם לא היה אף שומר בכניסה שיקח מאיתנו כסף, לפחות הרווחנו את החניה, למרות שהדלק וכביש 6 עלו לנו יותר. 

אז בגלל שהוא אמר שהוא נוהג הסכמתי להכנס לתוך העיר והסכמתי שנפגש עם חבר שלו למרות שכבר מאוחר, והסכמתי שנלך אליו הביתה אחרי הפיצה (פיצה שווה), והוא אמר שהוא ינהג אז הוא לא שתה בירה אבל גם לא קפה. לפחות אני שתיתי קפה למקרה שאני אצטרך להחליף אותו באמצע וחתכתי את השיחה שלהם כי כבר מאוחר ויש לנו עוד שעתיים לנהוג, אחרת הם היו ממשיכים עוד. ואיך שהגענו למכונית והוא כמעט נדרס בחניה (לפחות לא על ידי מכונית חונה) שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא יכול לנהוג והוא אמר עדיף שלא. 

אז אני נהגתי. וכמובן שהסתבכתי וכמובן שהוויז לא עבד כמו שצריך וצעקתי על המכשיר וצעקתי על הבחור כי אני שונאת לנהוג בתוך ערים שלא בנויות לנהיגה וכמובן שהוויז שוב התעקש ליסוע דרך כביש 443 למרות שביקשנו במפורש לא וצעקתי על הוויז שהוא מתנחל ארור ודווקא באזור שבין המחסומים האוטו התחיל להתנדנד בצורה מוזרה והתפללתי שזה הכביש דפוק והאוטו לא הולך לעשות בעיות בדיוק פה, איפה שכולם נוסעים 130 כדי לצאת מהר מהכביש הזה, וכל הדרך הרגשתי שעוד רגע אני תולשת את ההגה מהמקום מרוב שהחזקתי אותו חזק.

אז בסוף הגענו בשלום, כל השרירים שלי צועקים ומרוב אנדרנלין לא נראה לי שאני אצליח לישון אבל אני לא רוצה להשאר ערה.

פעם אחרונה שאני נוסעת לעיר הזו באוטו. 

יחסית למשפחה הקטנה שלו, יש מהם המון עומס

לבד בבית כי הבחור נסע לעוד ארוחה משפחתית, הפעם אצל אח שלו. אני קיבלתי פטור כי, כדבריו, עדיף שאני לא אבוא מאשר שאני אבוא ורק אקטר. כי מסתבר שלרצות ללכת ב10 וחצי אחרי 3 וחצי שעות ארוחה חגיגית פלוס נסיון מוזר לשירה בציבור (חבל רק שחצי מהאורחים לא יודעים עברית ומתוך הנותרים חצי נולדו אחרי שהשירים הנבחרים כבר יצאו מהפלייליסט) כשכבר נמאס לי למצוא נמלים בשביל אחיין שלו שמשום מה החליט שהבחור הוא הדוד האהוב עליו ביותר ולכן צריך ללכת אחריו כל הערב, זה קיטורים.

או שזה בגלל שהתלוננתי שההורים שלו והקרובים מחול שהודיעו שיגיעו בשלוש ובשבילם קמנו מוקדם, סידרנו את הבית, הכנו עוגה, חיכינו שעתיים וחצי ושכבר התיאשנו ואני הלכתי למקלחת בדיוק אז הם הגיעו, בלי להתקשר קודם למרות שהוא ביקש, ואז החליטו לא ללכת ממש עד הרגע האחרון לפני שצריך לזוז לארוחה החגיגית כדי שלא נספיק להתארגן בזמן, הביאו במתנה עוד קערות. כמה קערות הגשה הם חושבים שאנחנו צריכים? בסדר, הבנו שצריך להגיש להם אוכל (ביומולודת שלו הוא קיבל כלי הגשה מתוחכמים), אבל אפילו הם לא אוכלים כל כך הרבה. 

בכל מקרה, אני מקטרת ולכן עדיף שאני לא אבוא, מה שלא הפריע לו לשאול אם בא לי להקפיץ אותו לאח שלו (30 דקות) ואולי אחר כך אני אמשיך למקום אחר. אולי אם אני אמשיך ככה אני אקבל פטור גם מהשבת חתן. 

אז היתה החתונה של אח שלו. וחוץ מלרדוף אחרי האחיין שלו כל הקבלת פנים (דוד אהוב פלוס הורים שנמאס להם הילד) קיבלנו גם אינספור הערות, כולל מהכלה, של עכשיו אתם. אני לא בטוחה שהוא הבין את הרמז, גם לא כששרתי לו if you love it then you sholda put a ring on it, אז אתמול בבוקר הסברתי לו שאחרי שעכשיו אחרי שגיסתו החדשה סיימה עם אור הזרקורים מותר גם לנו להתחיל לתכנן. בעיקר אם אנחנו רוצים משהו בחורף הקרוב, שזה כבר כמעט מאוחר מדי. זה אומר שעכשיו בנסיעה הקרובה יש לו הזדמנות אחרונה להציע באופן רשמי. אחר כך אני פשוט אוותר על עניין ההצעה ונעבור ישר לחתונה. 

חוץ מזה החתונה היתה יפה. הכלה נראתה קצת כאילו נמאס לה כבר מכל היום הזה ומהעקבים הענקיים (כלה נמוכה וחתן מאוד גבוה) והיא רק רוצה לשבת ולאכול משהו. קיבלנו הוראה חד משמעית מהכלה לקרוע את רחבת הריקודים ולכן בסוף כל מנה גררתי אותו לרחבת הריקודים (חוץ מכשהאחיין שלו שוב גרר אותו לסיבוב). הוא טוען שהוא לא רוקד אבל הוא בהחלט נתן ביצועים מרשימים כולל כמה ריקודים זוגיים (שבהם אני הייתי המובילה, אבל ככה זה אצלנו בכללי). אפילו הצלחתי לשכנע את אבא שלו לרקוד למשך כמה דקות, הוא אמר לי שזה ממש מרשים. בקיצור רקדנו עד סוף הערב, שילחנו את החתן והכלה לדרכם, לקחנו שני עציצים למזכרת וטרמפיסט לחיפה שדיבר כל הנסיעה וכמעט נשמע פיכח וחזרנו הביתה מותשים, כדי לקום מוקדם לסדר את הבית לאורחים שצריכים להגיע ב3. 

מחר הזמנתי את אבא שלי וחברתו לארוחת ערב אצלנו אחרי שאני הברזתי משני החגים האחרונים כדי להיות עם המשפחה שלו. לפחות אצלנו מגיעים בזמן ואין אחיין נודניק. בשבת יש שבת חתן. אחרי זה קצת מנוחה, אלא אם נוזמן להצטרף לאורחים לטיול בירושלים, אחר כך טיסה לרומא ושבועיים של שקט מכולם. מקווה לחזור עם חדשות טובות. 

 

שגרה זה רע?

אחת הבעיות הכי קשות בשגרה זה שממש קשה לשנות אותה. לצאת מהשיגרה זה לא קשה, פשוט מחליטים, היום נעשה משהו אחר. אבל ליצור שגרה חדשה, שגרה טובה יותר, זה קשה.

 

הנה למשל החדר כושר. כבר שנה שאני אומרת לעצמי שאני צריכה לחזור לכושר, אני יודעת שזה עושה לי טוב, אני יודעת שאני אהנה וארגיש יותר טוב ואהיה פחות רעבה ואפסיק לבלוס כל הזמן. וכל פעם אני מבטיחה שהשבוע, והשבוע לא יוצא אבל שבוע הבא בטוח. ורק כשהבחור נסע לחודש ולי היה גם משעמם וגם מוטיבציה הצלחתי לקחת את עצמי ולהרשם ולהתמיד ועכשיו זה פשוט. אם אני לא הולכת זה חסר לי אז אני מקפידה להשלים. ואם כבר התחלתי שגרה של אימונים אז גם לאכול פחות זבל נהיה קל יותר כי כבר נכנסתי לשגרה ועכשיו חבל לקלקל.

רק החגים האלה באים לי לא טוב עכשיו ועוד החתונה של אח שלו שתקועה באמצע ומעמיסה בארועים משפחתיים. שישי בבוקר בקושי גררתי את עצמי מהמיטה אחרי מסיבת רווקות בחמישי כי השבוע הלכתי רק פעם אחת. והיום חישבתי שעם כל הארועים יש סיכוי שהפעם הבאה שאני אגיע לשם זה בשישי והיום עוד קבענו ללכת לקנות בגדים לחתונה (לו חולצה, לי חזית סטרפלס, כי יש לי שמלה חבל על הזמן אבל בלי כתפיות), אז יצאתי מוקדם מהעבודה וישר לחדר כושר כדי להספיק.

ועם כל זה שהקדמתי ואספתי אותו ואז הלכנו לאכול סלט בבית קפה ושם הם החליטו לקחת את הזמן. אחרי חצי שעה שאלנו מה עם הסלט המלצרית אמרה עוד רגע. אחרי 10 דקות הודעתי לה שאנחנו כבר מאחרים לאנשהו ועם הסלט לא מגיע תוך דקה שתיים אנחנו הולכים. אחרי 10 דקות (אנחנו אנשים סובלניים) קמנו והלכנו. בארומה הסלט פחות מעניין אבל לפחות הוא מגיע תוך 10 דקות. 

 

רק חשוב לא להפסיק כי כשמפסיקים שגרה טובה מאוד קשה להחזיר אותה.

הנה למשל הבלוג. חודש לא כתבתי כי לא היה לי מה לכתוב. ועכשיו דווקא יש כמה דברים. לא מי יודע כמה מעניינים, אבל דברים שטוב לרשום ולזכור, מסקנות מעניינות לגבי נשים ויחסי איתן ואולי איזה חשבון נפש לכבוד יום כיפור עם כמה אנשים מהעבודה. אבל לא היום כי עמוס והשבוע אבל לא מחר כי כבר סיכמנו ועכשיו אני כבר עיפה ובדיוק התחלתי לקרוא משהו אחר. זה כבר לא בשגרה ומה שיצא מהשגרה קשה להחזיר אותו. 

 

הנה למשל לסדר את הבית. זה כבר נהנה בשגרה להתלונן שמבולגן והבית נראה רע אבל אין כוח, כי כל הבלאגן זה כבר עניין של שגרה. 

 

אז אני מבטיחה שהשבוע אני אלך לפחות עוד פעם אחת לחדר כושר. גם אם הפעם הזו תהיה בשישי לפנות בוקר. והשבוע נסדר את הבית כי אין ברירה כי ההורים שלו הזמינו את עצמם ואת המשפחה לביקור אצלנו. ואני עוד אכתוב את הפוסט הזה שרציתי על בנות וגם את זה על עם החשבון נפש. אבל לא מחר כי יש ארוחת ערב ומחרתיים חתונה ואחר כך עוד ארוחה, כולל ביקור אצלנו. ואחר כך הזמנו את אבא שלי לבקר כי אם כבר הבית יהיה מסודר, בוא ננצל את זה. אבל השבוע אני אכתוב עוד פוסט. אולי. שבוע הבא. 

 

 

על חטאים שבין אדם לחברו

לכבוד יום כיפור ניסיתי לחשוב למי חטאתי השנה. זה לא היה קשה.

חטאתי לבחורה שעבדה איתי, שהייתי צריכה להוביל אותה ובמקום זאת פגעתי בה והיא אפילו לו יודעת על זה. חטאתי לה כי לא דחפתי אותה מספיק, כי ויתרתי לה. ויתרתי לה כשהיא התחילה להתווכח ולא היה לי יותר כוח אליה, ויתרתי לה כשביקשתי אותו דבר בפעם השלישית כי נמאס לי, ויתרתי לה כי היה לי יותר קל לעשות לבד מאשר להתעקש.  חטאתי לה כי לא הוצאתי ממנה משהו טוב. לא הצגתי אותה, כי אמרתי לעצמי שהיא לא מצליחה לתת לי משהו שאפשר להציג. אבל אני לא דרשתי ממנה כי היא עשתה קולות של פינוק ויותר נוח לי ככה ואני פשוט ויתרתי, כי יותר קל לי לעשות לבד מאשר להתעקש. חטאתי לה כי אמרתי לעצמי שכנות זה חשוב ואם אני אכסה ואציג מצג שווא כמו שהמנהל אמר לי אני אפגע בעצמי. אז הייתי כנה, והייתי כנה בשקט, שלא להסתבך בעצמי, וסיבכתי רק אותה. והיא אפילו לא יודעת את זה.

חטאתי לה כי לא אמרתי לה זה לא מספיק, לא אכפת לי שקשה, תתאמצי. חטאתי לה כי לא היה לי כוח וכי ידעתי שעוד מעט הולכים לבטל את הכל וגם ככה אין יותר מדי טעם בעבודה הזו. חטאתי לה כי לא התעקשתי שתעשה עבודה טובה בכל זאת, שאולי למרות הכל אני אוכל להשתמש במה שהיא עשתה. אבל לא התעקשתי שהיא תעשה את זה טוב ועכשיו באמת כל העבודה שלה מיותרת. 

זה לא חוכמה להוביל אנשים שלא צריכים שיובילו אותם. זה לא חוכמה להוביל אנשים חזקים. המבחן האמיתי בהובלה הם אלה שצריכים את המשיכה ואת הדחיפה ואת העזרה והעקשנות. אני מהנדסת טובה. אני לא מובילה.