אחרי הקטע הקודם ביאסתי את עצמי ועכשיו אני לא מצליחה לישון
אז בגלל שמזמן לא היה כאן- יומן קריאה על כמה ספרים שלא כתבתי עליהם עדין
פסיעות על רצפת הזמיר (ליאן הרן). אני חושבת שרשמית הספר הזה שייך לקטגורית ספרי פנטזיהמד"ב, בעיקר כי הוא חלק מטרילוגיה, תופעה נפוצה למדי בז'אנר הנ"ל. הספר מוצג כבעל אופי יפני למרות שרוב הדברים המתוארים בו, כולל מקומות, הם פרי הדמיון של הסופרת. בפועל חוץ מהציור על העטיפה והעובדה שרצפות זמיר הן משהו שקיים ביפן לא מורגש הקשר היפני ואלמלא הציור על העטיפה לא היתי מרגישה את האופי היפני והיתי מתייחסת למיקום עלילת הספר כפי שהתיחסתי לארץ התיכונה, מקום דמיוני בעל מאפיינים המזכירים תקופות מסויימות בהיסטוריה.
דוגמה לספר שכן נתן לי את ההרגשה הזו- ספר שממש אהבתי אבל קראתי מזמן אז קשה לי לכתוב עליו- גשר הציפורים. גם הוא ספר פנטזיה פרי דמיון של סופר אמריקאי (בארי יוגרט) אבל שם האוירה המזרח רחוק יותר מורגשת.
על העלילה: נער השיך לכת נרדפת ניצל מפרעות שמבצע מנהיג שבט שכן בכפר שלו שבהן נהרגים כל אנשי הכפר, בתוכם גם משפחתו של הנער. הנער ניצל ונאסף ע"י לוחם בעל אדמות שמסיבה שתתברר בהמשך מחליט לאסוף אותו אל ביתו ולהגן עליו. הכת אליה שיי ךהנער היא כת שדוגלת בשלום אבל המאורעות הקשים שעוברים על הנער גורמים לו להרגיש את השאיפה לנקמה ואת הרצון להרוג הנלווה אליה. הנער מתכנן את הנקמה שלו בעידוד הלוחם שגם לו יש טינה ישנה. הספר מלווה את הנער שמגלה את היכולות שלו ואת התשוקות שלו ובמקביל מלווה נערה בת אצילים ששבויה בשבט ממנו הגיע מושא הנקמה. כמובן שהנער והנערה נפגשים והרגשות שעוברים ביניהם משפיעים על התנהלות העניינים.
אפשר לסווג את הספר כספר מסענקמה עתיר קרבות ושיעורי חרב ומלחמה. לא מצאתי בו משהו מיוחד. מצד אחד לא רציתי להניח אותו כי עניין אותי לדעת מה יהיה בהמשך ומצד שני היו קטעים שרציתי לדלג עליהם מאותה סיבה. הספר לא משך אותי לקרוא את שאר הטרילוגיה.
המלצה: ספר טוב להעביר את הזמן. מהנה במידה.
הדבר היה כך (מאיר שלו). אני אוהבת את מאיר שלו. אני לא חושבת שיש עוד סופר ישראלי שאני יכולה להגיד את זה עליו. הוא שומר על צורת כתיבה מכובדת בשפה יפה אבל לא מסובכת. הסיפורים שלו מעניינים ולא מנסים להתחנף או להיות משהו אחר.
הספר הזה עוסק בילדותו ומשפחתו של הסופר. כנראה בגלל הקרבה של הסופר לסיפור, הספר הזה מוגש בהמון אהבה. העלילה הפעם קצת שטוחה, סיפורי חלוצים והתבגרות בשדות עמק יזרעאל, לא משהו שלא שמענו כבר. אבל על חוסר החידוש בעלילה שלו מפצה עם הומור טוב ועם תיאור מקסים ומשעשע של הדמויות, תיאור שגורם לנו לאהוב אותן ולקוות איתן ולרצות להיום שם. ספר קצר שנגמר מהר ומשאיר טעם של עוד. מומלץ.
אהבה עיקשת (איאן מקיואן). מקורי. עלילה לא צפויה המתאימה לשם הספר באופן שלא ניתן היה לנחש אותו מראש. הספר מתחיל באורע שנדמה כמאורע מחולל- כדור פורח כמעט מתרסק מעל פארק מחוץ ללונדון ומספר עוברי אורח שהיו עדים למאורע וניסו למנוע אסון. אבל למרות שהמאורע אכן יוצר את כל הסיפור הוא עושה את זה בצורה שונה לגמרי ממה שניתן לצפות. אני כמובן לא אפרט פה על ההמשך כדי לא להרוס, אבל אני כן אפרט על צורת ההתקדמות. בגדול הפסר מכיל נראטיב קלאסי של סיפור- מאורע מחולל, בניית קונפליקט, מספר עימותים שמרחיבים את הקונפליקט
עימות מרכזי והתרה. ולמרות שהמבנה עצמו מוכר וצפוי, את הפרטים עצמם לא ניתן לחזות. זה נותן מתח ועניין לספר.
קטעים שפחות אהבתי בספר הם שיחות בין הדמויות בנוגע לעיסוקן. הדמויות הראשיות בספר הן אנשים משכילים שמתפרנסים ממחקר ונראה שכל שיחה ביניהן שלחה את הסופר לעשות מחקר משל עצמו על מנת להמנע מכתיבת שטויות שיגרמו למספר לא גדול של אנשים שמבינים בתחום לנוד בראשם ולמלמל שהסופר הזה לא מבין מהחיים שלו. אני מעריכה סופרים שמקפידים על דיוק בספרים אבל במקרה הזה, מכיוון שבד"כ השיחות הנ"ל לא משפיעות על העלילה ורק לפעמים נותנות תובנות מהצד, נראה כאילו ההקפדה הזו טרחנית ומיותרת. ניתן היה בקלות להחליף את נושא השיחה את את הדוברים כך שהדיוק לא יהיה כל כך חשוב והקורא הפשוט לא ירגיש בור.
מומלץ
הכתובים הסודיים (סבסטיאן בארי). לא כל כך אהבתי. מתחיל בצורה מבטיחה. פסיכיאטר בבית משוגעים שעומד להתפנות מנסה להתחבר אל זקנה חוסה ולהבין אותה. הזקנה עצמה מספרת לפסיכי דבר אחד ולקוראים דבר אחר. הסיפור של הזקנה מתרחש באמצע המאה הקודמת ונותן הצצה מעניינת לעולם שהיה. באיזשהו שלב במהלך הספר הסיפור של הזקנה מקבל תפנית ובמקום להזדהות עם הגיבורה מתחילים לתהול לגבי המניעים (או חוסר המניעים) שלה ובמשך חלק לא קטן של הספר היה לי רצון לצעוק עליה שתעשה כבר משהו. סוף הספר הוא מעצבן. הסיבה היחידה שהוא לא צפוי היא שאני לא מצפה מסוף להיות כל כך בנאלי. בסופו הספר הופך לרומן משרתות זול וגרם לי להתעצבן על הסופר שהביא אותי עד לפה רק כדי לספק סוף כזה.
שני ספרים שהפסקתי באמצע:
שתהיי לי הסכין (דויד גרוסמן). אמרתי שאני לא אוהבת סופרים ישראלים. לגרוסמן נתתי הרבה הזדמנויות ופעם אחת זה השתלם כשממש נהניתי ממישהו לרוץ איתו. אבל בכל הפעמים האחרות, כולל זו, זנחתי את הספר באמצע. העלילה שלו פשוט לא זזה לשום מקום. לא קורה כלום והדמות שכותבת את הסיפור מעצבנת ומוזרה ולא מעוררת שום הזדהות או רגש כלשהו.
איש נופל (דון דלילו). הספר מתייחס לאסון התאומים ולאיש אחד שניצל. כנראה שצריך להיות שם כדי להבין למה הספר הזה נכתב. אני לא הבנתי.
עכשיו אני אנסה שוב להרדם. אני מקווה שאין לי אף ישיבה מחר כי אם תהיה כזו אני פשוט הולכת לישון בה כל כך טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה