זה מעליב

שבועיים הוא לא בא לבקר. יום אחד הגיע לעבודה ואח"כ נסע חזרה למרכז. ואני כל פעם ,אולי תבוא היום, נטייל, סתם ניפגש, לא יכול, יש לו התחייבויות. יום ראשון הגיע לעבוד, לא התקשר קודם, הי אני בא, בואי נעשה משהו בערב. בא בצהריים לעבודה, חיים טובים, שש בערב נכנס למשרד שלי, סיימתי את המשימות שלי להיום ועכשיו אני לרשותך. ככה. כי מובן מאליו שאני יושבת ומחכה לו שיפנה לי זמן בלוז. לא מתאים לי. עונה לו, טוב לי יש עוד הרבה משימות נתראה מחר בבוקר. גם אני יכולה להיות עסוקה. הלך, ביאס אותי, הכנתי לי תה לימונית (העציץ עדיין חי אם כי מתקשה קצת לגדל עלים חדשים). מתעצבנת והולכת הביתה.

יום שני הוא שוב בעבודה, הבטיח לבוס שהפעם בא לשבוע שלם. איתי לא דיבר מראש, מובן מאליו. אני עסוקה, כל היום מנווטת בין אנשים וישיבות, מנסה קצת לעבוד תוך כדי. חמש סוף היום הרשמי, אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שסיימתי לעבוד בשעה כזו בלי שהיתה לי סיבה למהר, הוא סיים לעבוד, הלך בלי להגיד כלום, לא רצה להפריע כי ראה שאני עסוקה. הוא לא משחק משחקי כוח, הוא באמת לא רוצה להפריע. לא רואה שום בעיה בעובדה שאני מתעלמת ממנו כל היום. מבין שאני עסוקה.

יום שלישי בערב היה אירוע בעבודה. מישהו בעבודה שואל אתם באים לערב, מוודא שלא יהיה הפראיר היחיד, ההוא עונה, תלוי בג'אסט, מה אני המנהלת שלך? את האמרגנית שלי, תעשה מה שבא לך. אח"כ הוא שואל אם אני הולכת ישר מהעבודה, לא אני עוברת בטכניון, בקורס. טוב אז אני אפגוש אותך שם. מובן מאליו שאח"כ הולכים אלי, לא שואל אפילו אם מתאים לי.

הערב נגמר מאוחר, אח"כ הולכים אלי. מקלחת ולמיטה כי מחר אני מתחילה לעבוד מוקדם כי צריך לצאת מוקדם. במיטה מתחילים להתחמם, נשארים בלי בגדים, חם, אני שואלת אם להביא קונדום. אם את רוצה, אל תעשה לי טובות. מביאה. הוא לא שם. אומר לי את לא באמת רוצה. אז מה נראה לך שאני עושה מעליך? את חושבת שאת רוצה (WTF). אני לא חושבת אני יודעת. טוב (שוב עושה לי טובות) אבל תבטיחי לי משהו קודם. מה? שלא תשכבי אם אף אחד אחר בלי שאני אאשר לך (WTF). ומה אם ניפרד? אז תבקשי ממני אישור קודם (WTF). אני מבטיחה לך שכל עוד אני איתך אני לא אשכב עם אף אחד אחר, בסדר? עכשיו תשים קונדום. לא, את לא באמת רוצה. תגיד לי, אני נראית לך בתולה או משהו? אני יודע שאת לא. עם כמה נשים היית במיטה? 5, אני הייתי עם יותר. אני בטוח (WTF). אז אתה בטח מבין שאין לי בעיה עם סקס? אבל אני מרגיש שאת לא באמת רוצה. תגיד גם לבחורות אחרות גרמת להתחנן לסקס? האמת שאף אחת אחרת שהייתי איתה לא התחננה לסקס (WTF). אז מה הבעיה שלך? אני לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה. די נו, ביאסת אותי, אני הולכת לישון. מסתובבת לצד השני. ממלמלת אני לא מבינה מה הבעיה שלך. אני רואה שאת לא באמת נמשכת אלי. את אדישה אלי.  אז מה אני עושה פה לדעתך? את חושבת שזה משהו שצריך לעשות בשלב מסויים (WTF). תגיד, אתה באמת חושב שאני אשכב עם אחרים כשאני איתך? אני חושב שאת יכולה (WTF). על אף אחת מהבחורות האחרות שהייתי איתן לא חשבתי שהן יכולות אבל את יכולה (WTF). זה מה שאתה חושב עלי? אני חושב שיש לך את היכולת הזו, אני לא יכול לעשות את זה אבל את כן.

אני מגזימה או שהוא מגדיר אותי כמופקרת?

בשלב הזה כבר ממש לא בא לי לשמוע אותו יותר, מלמלתי איזה סססאמק, העפתי את היד שלו ממני ודחפתי אותו לקצה השני של המיטה וזהו. כל פעם שהוא ניסה להניח עלי יד דחפתי אותו ממני.

בבוקר השעון צלצל כהרגלו חצי שעה לפני הזמן לקום (בד"כ לוקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי להתעורר). אני מכבה אותו. הוא מתחיל לגפף, אני דוחפת אותו ממני. די נו, עזוב אותי, את צריכה לקום. לא אני לא. השעון מצלצל עוד פעם, אני מכבה אותו. ג'אסט, את צריכה לקום. אני לא. בצלצול הרביעי באמת הגיע הזמן לקום. אני מכבה סופית את השעון, מדליקה את האור להולכת למקלחת בלי להסתכל עליו. חוזרת, הוא כבר מתלבש, אני מתעלמת ממנו ומתלבשת, מארגנת את התיק חד"כ שיהיה באוטו, אולי יהיה לי כוח בערב. מסיימת להתארגן, מתיישבת על המיטה בזמן שהוא אוסף את הדברים שלו. כשהוא נכנס שוב לחדר אני אומרת לו שהדברים שהוא אמר בערב היו ממש מעליבים. הוא מתישב לידי ואומר אני מבין את הפרידה (WTF, אני אמרתי משהו על פרידה?). אני מבין אותך אבל שתדעי שאני לא מכיר בפרידה (WTF, הוא מחליט על פרידה אבל לא מכיר בה). משום מה הוא לא חש צורך להתנצל או לציין שהוא לא התכוון לפגוע. אין לי כוח אליו. יוצאים מהבית ונוסעים לעבודה. באוטו שקט כל הנסיעה. במהלך כל היום הוא השתדל להתרחק ממני. פעם אחת הוא נאלץ לבוא לדבר איתי על העבודה. קצר וענייני.

הוא לא ניסה להעליב, הוא פשוט אמר מה שהוא חושב. אפילו לא חש צורך להתנצל, הוא פשוט היה כן. וזה מה שמרגיש הכי גרוע.

אני מגזימה? כי כרגע הוא ממש הצליח לגרום לי להרגיש רע וזה משהו שלא הרבה גברים הצליחו.

אזהרה- פוסט בנות

יש לי ידיד שטוען שבגלל שאני מתנהגת כמו בן אני תמיד מושכת אלי גברים שמתנהגים כמו בחורות. true story, הוא כנראה צודק. בשני חלקי המשפט. וכל פעם שהוא מגלה קטע נשי שיש לי הוא מופתע מחדש. למשל כשהוא גילה שאני צופה בבנות גילמור 'אבל זו סדרה של בנות', אני:' אהמ.. שלום', הוא: 'די נו, ברצינות, זו סדרה של בנות', אני: 'ומה אני נראית לך', 'די, נו, ברצינות'. בכל מקרה, גם לי יש לפעמים קטעים של בנות, למשל הפוסט הבא שהוא פוסט בנות ובפרט פוסט קניותבגדים. אז למי שמעוניין לעצור פה ולחכות לפוסט הבא אני מבטיחה לא להעלב, אני הייתי עושה אותו הדבר.

אז שוב הנסיבות הביאו אותי לגרנד, הפעם להחליף עדשות למשקפיים. ביקור ראשון אני נכנסת לחנות, עושה בדיקת ראיה, בוחרת מסגרת חדשה למשקפיים ספייר (מסתבר שיותר זול לקנות מסגרת חדשה + עדשות מלהחליף עדשות למסגרת ישנה. מבצעים, לך תבין), קונה עדשות חד פעמיות ונוסעת. יום רביעי אני מקבלת טלפון שהעדשות + משקפיים ספייר מוכנים ושאני אבוא לחנות אבל אתקשר קודם לבדוק שטכנאי נמצא ויחליף לי עדשות במשקפיים שלי על המקום. אחרי דיון קצר עם עצמי אני מגיעה למסקנה שאין סיכוי שאני אצליח להגיע לקניון בשעה שאנשים שהם לא מוכרות עובדים ואני מחליטה להגיע לחנות בחמישי בערב, להשאיר את המסגרת הישנה וללבוש בינתיים את הספייר, הרי למה הם שם. סבבה, מגיעה לקניון, לוקחת משקפיים חדשות, משאירה ישנות, יהיו מוכנות בראשון בערב, נוסעת. קצר. היום בערב אני מגיעה לקניון בטוחה שהטכנאי משקפיים (מעניין מה כתוב לו בתעודת מקצוע) סיים מזמן את עבודתו כמו שאני הייתי אמורה לעשות אם הייתי בנאדם שפוי. לא. המוכרת בודקת את כל ההזמנות, מגיעה למסקנה שאין, אבל יש טכנאי. שולחת אותי לסיבוב 20 דקות.

הוריי, להעסיק את עצמי 20 דקות בקניון. מתחילה להסתובב סביב עצמי, בדרך עוברת ליד סטימצקי. בד"כ אני לא אוהבת את החנויות של סטימצקי כי יש בהן מין הרגשה של סתמיות, כל מה שיש שם הוא מדף אחד מכל סוג שמכיל מדגם לא מייצג של משהו. אבל הפעם אני מפנה את מבטי אל תוך החנות ומגלה שם עומק שלא ידעתי שהוא קיים. החנות הרבה יותר גדולה ובעלת פוטנציאל ממה ששיערתי. ולא סתם, בקצה יש שולחנות קריאה ואפילו בית קפה. הציביליזציה הגיעה לחיפה. איזה יופי. איך שאני נכנסת קופץ לי למול העיניים ספר "כך לא כתוב בתנך" מאת יאיר זקוביץ ועוד מישהו שאני לא מכירה. את זקוביץ אני מכירה מעבודת גמר שעשיתי בתנך שבה הוא כיכב בביבליוגרפיה. מאד נהניתי מהמאמרים שלו. בנוסף יצא לי לראות אותו במספר הרצאות והוא פשוט מרתק. אז בלי לחשוב פעמיים, הספר קפץ מהמדף לחיכי. אז אם כבר יש לי ספר ביד, אני לא אעשה סיבוב? בטח שכן. בדרך אספתי אלי עוד ספר, אם אני כבר פה. לאחר סיבוב ארוך אני מגיעה לקופה, שם המוכרת מודיעה לי שיש מבצע 3 במחיר 1 (שאם לא הייתי מתרכזת כל כך במדפי הספרים היתי רואה כרזות שלו מפוזרות בצורה בולטת בכל החנות). שלל ראשון: 3 ספרים.

ואז נזכרתי שיש לי בארנק תו קניה שקיבלתי לראש השנה ועדיין נמצא בניילונים. אז החלטתי שאני אשתמש בו ויהי מה. חוץ מזה שעוד שבועיים יש לי חתונה ואולי כדאי לנסות להראות טוב. אם נשמיט את כל הפרטים הלא מעניינים, שלל 2: חצאית, יחידה בארון בגדים שלי, שותפה רק לשמלה אחת שנקנתה גם היא לחתונה של ידיד טוב. מעניין אם יהיה לי אומץ ללבוש אותה.

שלל 3: לק. הטיפוח היחיד שאני נוהגת לעשות ביום יום פשוט כי יש משהו ממש כיפי בפעולה הזו של מריחה. וגם הריח ממסטל.

ומאחר שהבטחתי לכתוב על בגדים, אמא שלי סופסוף עברה לגור עם החבר שלה ובדרך עשתה פינוי לארון בגדים. אז שבת בערב הגעתי אליה לסשן מדידות של כל הדברים שקטנים עליה או שהיא כבר לא תלבש כי הם רשמיים מדי ולא מתאימים (כאילו שאני מתלבשת רשמי מתישהו). שלל סופ"ש: שני שקים של בגדים, חלקם חדשים כמעט לגמרי, נעלים חמודות, בלי עקב אבל עם אופי ומיבש שיער. אולי יום אחד אני אלמד להשתמש בו. בדרך גם ניצלתי את המדפסת הצבעונית שלה. בד"כ אני מדפיסה דברים בעבודה אבל הפעם הייתי צריכה צבע. אז שלל נוסף: שתי עבודות בעובי מכובד.

חוץ מזה, אין לי זמן. בעבודה יש לחץ לא נורמאלי, איכשהו הפרוייקט שאני עובדת עליו נהיה סופר סופר דחוף, התוכנית עבודה שלי לחודשיים הקרובים מכילה בערך 200% שעות עבודה. בבוקר אני בקושי מצליחה לעשות משהו כי יש ישיבות כל הזמן שבהם מדברים על איך מקדמים את הדברים הסופר דחופים. אז אני מספיקה לעבוד רק בשעות אחה"צ אחרי שכל המנהלים חוזרים לחדרים שלהם למלא דוחות. ימי שישי, here I come. וכמובן שזה בא בתזמון מושלם עם סוף הסמסטר, מתי שכל העבודות שלא עשינו עד עכשיו צצות להן. מזל שיש לי רק מבחן אחד הסמסטר אחרת אני לא יודעת איך הייתי שורדת. עוד 4 שבועות לסוף סמסטר. תחזיקו לי אצבעות.

עוד סופ"ש שהתחיל טוב

על דעת עצמי ומרצוני החופשי וללא שכנוע מאף אחד אני בוחרת לבוא לעבודה ביום שישי. כי יש לי משהו שממש הייתי חייבת לסיים ואני פשוט לא מצליחה להגיע אליו כי כל פעם שאני מתחילה מגיע מישהו ומבקש דקה אם אפשר לשאול משהו ואם אני יכולה לראות ולבדוק ועוד מייל קופץ עם שאלה ובקשה וכבר שבוע שאני לא מליחה לעבוד וגם לא לכתוב פה ובכלל. אז באתי לעבודה והייתי שם שעתיים וסיימתי את מה שהיה צריך. מדהים לאיזה יעילות אפשר להגיע כשאף אחד לא מפריע.

ואם כבר היום הפך ליעיל אז עד הסוף, עברתי בדרך ביגור וקניתי לעצמי עציץ לימונית ועציץ נענע. שיהיה לתה. אני עובדת על להפוך את שולחן העבודה שלי לגן ירק. יש לי צמח אחד, אני לא יודעת איך קוראים לו, שקיבלתי אותו בתור ענף קטן ושמתי אותו בעציץ. הענף הקטן נהיה גדול והתחיל לטפס לגובה לכיוון הניאון. הבעיה היא שהצמח הזה לא חכם מדי, כשהוא נהיה גבוהה הוא גם נהיה כבד ונשבר.אז התחלתי לקשור אותו ללוח שעם כדי שלא יפול. רק שהוא נהיה יותר מדי גדול ועבר את הלוח שעם  וכבר לא יכלתי לקשור אותו. ואז יום ראשון אחד הגעתי לעבודה ומצאתי שכל הענפים שלו נשברו מהכובד. אז אספתי את כל חלקי הענפים, שמתי אותם בבקבוקי מיים ופיזרתי אותם בין עמיתי לעבודה. הצמח הזה אמנם טיפש אבל עמיד ודי מהר כל הענפים התאוששו והתחילו לצמוח מחדש בבקבוקי מיים. עכשיו צאצים של הצמח מפוזרים בכל רחבי העבודה ומתכננים השתלטות עויינת. אחד הענפים נשאר אצלי בתור ניסוי, שמתי אותו הפוך במיים, עם העלים פונים כלפי מטה. כמו שאמרתי, טיפש אבל חזק, אחרי כמה זמן הוא פשוט הפך את העלים שלו כלפי מעלה והתחיל לצמוח מחדש. הבעיה היא ששמתי אותו ליד במבוק (מהסוג הזה שמקבלים מתנה כמישהו לא יודע מה להביא במתנה) ונראה לי שהוא פשוט לקח מהבמבוק את האנרגיה כי מאז ששמתי אותו שם הבמבוק התחיל להצהיב. אז הגליתי את הצמח השני לחדר אחר. אז עכשיו אני אביא דיירים ירוקים חדשים ונראה איך הם יתמקמו. בתקווה שיהיה להם נעים לפחות עד סוף החורף.

חנוכה, כי היה עכשיו מין חג שכזה.

עד לפני כמה שנים אצל ההורים שלי הינו מדליקים נרות כל יום במהלך החג. כשאני ואחי היינו קטנים הינו בונים בעצמנו חנוכייה, כל שנה ממשהו אחר. חומר הגלם הכי נפוץ היה ספלולים (האלה של הבלוט). אבל היו גם חלקיקי פלסטיק שייצרו אצלנו במפעל ועד דברים שאני לא מצליחה לזכור כרגע. בשנים האחרונות של המנהג הזה עברנו להשתמש בדאס (מין חומר לבן שמתקשה באוויר). דווקא היו לי כמה יצירות ממש יפות לדעתי. מתישהו ההורים שלי קנו חנוכיה אמיתית ומאז פשוט הדלקנו אותה. בשנים האחרונות או שאני הייתי בצבא או אחד מהאחים שלי ובכל מקרה כבר לא גרנו בבית (בקיבוץ עוברים לגור לבד בשלב די מוקדם) וכבר לא היינו מדליקים נרות כל יום. בשנה שעברה אמא שלי כבר לא גרה עם אבא שלי ולארגן את כולם ביחד בבית אחד כבר נהיה מסובך. השנה הדלקנו שני נרות בשבת אחרי הארוחה המשפחתית. ביום רביעי אמא שלי התקשרה אלי להגיד שהיא ממש מתגעגעת. אז אתמול בערב נסעתי אליה וביחד עם החבר שלה הדלקנו שלושתנו נרות ושרנו שירים והסתכלנו על הנרות. היה בזה משהו ממש נעים, אינטימיות קטנה כזו.

עכשיו צריך לעשות כביסה ושיעורי בית, בתקווה להמשיך את היעילות. סופ"ש גשום ויעיל לכולם ושבת שלום.

לא דרך להתחיל את הסופ"ש

9:20 לפנות בוקר תור למתפי האינקוייזיציה לשיננית. כי פעם בשנה מגיע לי טיפול חינם במסגרת הביטוח. מה שמבטל את התירוץ של אני לא הולכת לשיננית כי אני קמצנית (נניח לרגע בצד את העובדה שאי אפשר להגיע לרופא בלי לשלם משהו). הם גם מתקשרים להזכיר לי שעברה שנה מאז הפעם האחרונה אז התירוץ של פשוט לא חשבתי על זה גם נפל. כשמישהו מתקשר אלי באופן אישי איכשהו להגיד לה אני פשוט שונאת שינניות לא נשמע טוב. אז הלכתי לאחת.

אני לא זוכרת בוקר שבו היה לי כל כך קשה לקום. אפילו כדי להגיע מוקדם במיוחד לעבודה אני קמה יותר בקלות.

כמובן שהטיפול התחיל בנזיפה על זה שלא הייתי אצלה כבר הרבה זמן בתוספת הערות במהלך הטיפול כולל הדגמות של הנה תראי כמה אבן הוצאתי לך. איזה כיף זה בטח לשיננית שהיא יכולה ככה לפטפט ולנזוף וכל מה שאני יכולה לעשות בתגובה זה  למלמל משהו לא ברור. לפחות פותר אותי מהצורך לענות תשובה כלשהי. "למה את לא שמה פלואור?" "אהא?" "זה שומר על השיניים" "אאה..". "בזזזז" (האחרון זה הצליל בלתי נסבל הזה שחופר בתוך האוזן).

וכמובן הנסיון למנוע מצב שבו אני אלך בלי לשלם כלום "אז לשים לך פלואור?" "מה זאת אומרת לשים לך פלואור?" "זה 60 שקלים פעם בחצי שנה, שומר על השיניים". "אני אחשוב על זה". "טוב אבל את ממש צריכה לבוא לעיתים קרובות יותר". ברור, כי כל כך נהניתי היום.

אבל אם אני כבר פה (וכאן הטעות), יש לי איזה שן מאד חדה ששורטת לי את הלשון אז שאלתי אותה אם אפשר אולי לשייף אותה. היא שלחה אותי לבקש מהרופאה. הרופאה באופן מפתיע היתה די נחמדה והסתכלה לי בפה אחרי כמה הערות על כך שמוזר שפתאום התחיל להפריע לי. לא יודעת למה רופאי שיניים לא מאמינים שמצב השיניים יכול להשתנות. הרי זה בדיוק הסיבה שממליצים לעקור שיני בינה, כי הן דוחפות אל כל שאר השיניים. ויש לי אחת שיצאה לפני שנתיים בערך, אז למה זה לא הגיוני שהיא הזיזה את כל השאר? בכל מקרה, מסתבר שאכן שום דבר לא זז, פשוט השן שבורה. אין לי מושג מתי זה קרה. פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהשן שבורה. נראה לי יותר הגיוני שהשן בינה אשמה. אבל לא משנה, הרופאה שלפה מכשיר ושייפה את השן וכרגע היא לא שורטת יותר. וכמובן שבמסגרת המאמצים לא לתת לי לצאת בלי לשלם, במקרה לגמרי היא ראתה משהו שחשוד לה כחור. אז עכשיו קיבלתי הפנייה לצילום שיניים שעולה (עם הנחה כי שילמתי שם) 80 שקלים. עכשיו, אחרי ששילמתי משהו היתי יכולה ללכת הביתה. ולחזור עוד שבועיים עם הצילום.

מקווה שהמשך הסופ"ש יהיה פחות מתעלל

ושיהיה לכולם שבוע מוצלח

עוד חודש

יש משהו בתחילת חודש. וזה לא רק התלוש או התנועה בחשבון בנק. גם אם זה חסר משמעות לחלוטין, עדיין זה נקודת ציון, נקודת סוף. התמונה בלוח שנה מתחלפת. כשכותבים בראש הדף פתאום המסמר השני מתחלף. כל מיני סימנים שהזמן ממשיך לזוז. כאני לומדת יש לתזוזה הזו משמעות. מתקרבים לאמצע המסמטר, התקופה של הלחץ. אח"כ מתקרבים לסוף סמסטר, תקופת המבחנים. ואז לתחילת סמסטר הבא שזו התקופה הכי נחמדה כי הכל עוד לא הסתבך. ואז לחופשת קיץ וחוזר חלילה. תמיד הפחיד אותי מה יהיה אחרי. כשכבר לא תהיה משמעות להתחלפות של החודשים. כשכל החודשים נראים אותו דבר ואין איזו שהיא נקודת זמן שמתקרבת או מתרחקת. אני לא קצת מבוגרת מדי לרצות לא להתבגר?

ההוא נעלם לשבוע  בתל אביב. חיים טובים, יומיים בא לעבוד, שבוע לא. אולי גם אני אעבור למשרת סטודנט. ממש נוח.

לא היה לי באמת משהו לכתוב, סתם רציתי לזרוק מילים. סופ"ש כזה.