באמצע היום

סתם בזמן גלישה בפייסבוק רואה פוסט של מישהו. זה אפילו לא מישהו שאני בקשר איתו, מאז תואר ראשון דיברנו אולי 5 פעמים, אני חברה שלו בפייס רק בגלל שהוא חבר של האחד. 

מאז שאנחנו חברים הספקתי לראות בפייס שלו שהוא התגרש (לא מבינה את העניין של לפרסם גירושים בפייס, מה זה עניינם של כל מיני... לא משנה)  והאחד העיר על זה שחבל, אשתו היתה בחורה נחמדה וזה קצת עצוב שאנשים בגילנו מתחילים להתגרש. שאלתי אותו אם הוא לא חושב שגם אנחנו בדרך לשם. לא הגיב. 

אחר כך חבר משותף סיפר לו שהרקע לגירושים זה אי הצלחה לעשות ילדים והאחד שוב דיבר על זה שזה עצוב והוא יודע שההוא רצה הרבה ילדים. שוב שאלתי אם הוא לא חושב שגם אנחנו בדרך לשם. לא הגיב.

אחר כך ההוא התחיל לפרסם תמונות מטיולים עם החברה החדשה שלו והילד שלה שנראה שמוכן לאמץ את ההוא כאבא מחליף. ואני חשבתי לעצמי וואלה יופי, מצא לעצמו אישה שבאה קומפלט עם ילד, כמה נוח. 

אז היום שם תמונות של הילד החדש שנולד להם. וואלה, שוב יופי. עזב אישה שלא הצליחה להביא לו ילד ולקח אישה עם קבלות על כך שהיא יכולה להביא ילדים והיא אכן עמדה בהבטחה. ואז נפל עלי העצב. הייתי עצובה על גרושתו שמעולם לא פגשתי, זאת שלא הצליחה לתת לו מה שרצה, שעכשיו רואה איך מישהי אחרת עמדה בדרישות. ראיתי את עצמי במקומה, עם תחושת הכישלון הזו, ותהיתי אם יום אחד גם אני אהיה שם, זאת שויתרו עליה כי לא עמדה בדרישות הבסיסיות מאישה בנישואים. 

ובראש שלי שמעתי את האחד, בערב כשישב בספה שלו ויגלוש, תוך כדי יציין שאיזה יופי, להוא נולד ילד, והוא ישמח בשבילו. ולא החלטתי מה אני אענה לו, אם אני אתעלם או שסופסוף אני אפתח את הריב הזה שיושב לי בראש כל פעם שהוא מדבר על זוגות אחרים כאילו העניינים שלהם לא נוגעים אלינו, כאילו אנחנו לא בדרך לשם גם כן.