כי צריך?

יום הזיכרון

שיר הרעות. 2 דקות ל-11. אין זמן לדחוף עוד שיר. השדרנית מכניסה כמה מילים, דיווחים פה ושם, שידורינו בהמשך היום. 30 שניות ל-11. בעוד כמה שניות תשמע הצפירה. שקט. 3 צפצופים קצרים ואחד ארוך. זעקה ארוכה. הילד של השכנים צועק על אח שלו. לרגע זה מעצבן אותי אבל אז אני מבינה שהוא עוד לא שמע את הצפירה כי רק עכשיו הצופר החיצוני מתחיל לצעוק. ועוד צופר מצטרף אליו. כנראה שיש פה שני צופרים באיזור. אם תהיה עוד פעם מלחמה בצפון (מה אם, כשתהיה) אני יכולה להיות בטוחה שאני אשמע את האזעקה. כל ישראל מירושלים, השעה 11 ו2 דקות. לא 11. 11 ו2 דקות. רק בישראל בכל תחנת רדיו יש חדשות פעם בשעה. מי שלא בטוח אם השעון שלו מדייק יכול לסמוך על הרדיו. הצפירה תמיד מפחידה אותי. כמה דקות לפני אני מקפידה להיות במצב הכן. הרדיו דולק כדי שאני אהיה מוכנה.

בערב טקס בגלעד. על גבעה בשטח מחוץ לקיבוץ עומד גלעד ועליו שמות כל חברי ובני הקיבוץ שנפלו במערכות ישראל. השמות מוכרים מכל הטיולים לשם. הם מוכרים מפינות שונות בקיבוץ, פינה בשדה על שם עודד וגיא, פינה במגרש המשחקים על שם אורי, פינת אוריה, פינת רוני. כל מקום יש לו שם ולכל שם כזה יש סיפור. אחרי הצפירה נוסעים בשיירת אוטובוסים לרחבה שלמרגלות הגלעד. טקס כמעט צבאי, לדגלים שור. שלט יזכור ניצב מלמעלה. כתובות אש, מגן דויד וסמל המדינה. כשהיתי קטנה היתה לי תיאוריה מוזרה שהגיצים שעפים מהאש הם הגיצים שמתחילים מלחמה. ואנחנו מתאבלים על המלחמה אבל מדליקים כתובות אש שיוצרות גיצים שיוצרים עוד מלחמות. והמלחמות האלה יגרמו לעוד ימי אבל שבהם נדליק עוד כתובות אש במעגל שלא נגמר. אמנם סוריאליסטי אבל לא כזה רחוק מהאמת אחרי הכל.

 

יום העצמאות

מאז ומתמיד אני בערב יום העמצאות בטקס של הקיבוץ. כל שנה אותו דבר ועדיין כל שנה אני חוזרת אליו. יש משהו מרגיע בקיבעון הזה. לדעת בדיוק, עכשיו הריקוד של כיתה א, עכשיו האופניים, עכשיו הבנות מהתיכון, עכשיו הבנות המבוגרות, עכשיו הצעירות. וכל הצעדים מוכרים כבר. מדי פעם מחליפים ריקוד אחד באחר. כשהיתי קטנה ילדי כיתה כיתה א-ב היו רוקדים את הריקוד שושנה. בשנה שבה הפסיקו לרקוד את הריקוד הזה והחליפו אותו בריקוד אחר אני ואח שלי חווינו משבר קטן. את ריקוד הדגלנים תמיד רוקדים. היתה שנה אחת שהמנגינה נפסקה באמצע הריקוד וכל הקהל התחיל לשיר את המנגינה כדי שהדגלנים ימשיכו. הבטחתי לאח שלי שכשהוא ישתחרר אני ארקוד איתו את הריקוד הזה, אני אפילו אבוא כל ערב מחיפה לחזרות בשביל זה.

המון זיקוקים. יש לנו כסף אז בוא נשרוף אותו בשמיים. יש תחרות בינינו לבין הקיבוץ השכן למי יש יותר זיקוקים. מסכנים הכלבים.  

יום העצמאות עצמו. אבא שלי נסע עם חברה שלו לאיזה אירוע. כשאמרתי לאמא שלי שהוא לא יהיה היה לה מבט של הקלה. גם לה נמאס מהניסיון הזה לשמור על משפחתיות למרות שכבר אין כזו. מה לעשות, בסוף גם הם יחלקו שבתות. החבר שלה נסע לפיקניק עם המשפחה המורחבת שלו אז היא אני ושני האחים שלי הינו אצלה, האח האמצעי הכין בשר, אני ואחי הקטן הכנו טבעות בצל ממתכון שדגנו מהאינטרנט. מיני משפחתיות.

לא קשור

חברה שלי סיפרה לי על התוכניות שלה. היא רוצה ללמוד טיפול באומנות. זה יקר אבל בגלל הסרטן היא מקבל את הכל מביטוח לאומי. אבל היא צריכה מסלול מהיר כי אולי אין לה יותר מ-3 שנים. והיא אומרת את זה כאילו זה ברור ופשוט. הכדורים כרגע מעכבים את הסרטן אבל לוקח לגוף בערך 3 שנים עד שהסרטן מתרגל אליהם וממשיך להתפשט. אחר כך אפשר לקחת סוג אחר של כדורים. יכול להיות שהוא גם יעבוד, יכול להיות שלא. סה"כ יש 4 סוגים של כדורים, כל אחד אולי יתן לה עוד 3 שנים. היא כבר איבדה את התקווה שזה יעלם. אפילו החבר שלה, שבהתחלה היה קופץ כל פעם שהיא היתה מדברת ככה ואומר לה שהיא תבריא כבר לא עושה את זה. היא מדברת על זה בהשלמה. יש לה עוד 3 שנים וככה זה. אני לא יודעת מה להגיד לה. רק להקשיב ולשמוע את כל הסיפורים ולחייך ולספר על עצמי כאילו הכל בסדר ושוב להרגיש שאני לא מדברת איתה מספיק ולהבטיח לעצמי שאני אגיע לעיתים קרובות יותר כדי להספיק להיות איתה כמה שיותר. זה לא הוגן.