זהו, אין לי תירוץ

קיבלתי אישור עבודה בארצות הברית. עכשיו צריך למצוא אחת.

 

יש שלג בחוץ

וקררררר.

הזדמנות לנעלי בית פרווה וחלוק מפנק :)

אולי מחר אם יהיה לי אומץ אני אקח את המעיל החדש לסיבוב נסיון.

 

---

 

עדכון מחר- בבדיקה ראשונה נראה שהמעיל עומד במבחן

 

 

---

 

עדכון לילה: השלג הפך לשכבה של קרח, המדרכות חלקות או שלוליות. המעיל חם, הייתי צריכה לקחת את הנעליים החמות. קרררר

 

מצאתי את נימו

כי זה חינם ואין לי משהו יותר טוב לעשות

 

 





 



חוץ מזה, כמה כבר אפשר לצלם אווזים ועצים

 

איך עושים מינגלינג?

אתמול הלכנו ל international party שזה מסיבהמפגש של אנשים שהגיעו לשם דרך אפליקצייה לחיפוש קשרים חברתיים כדי לפגוש ולהכיר אנשים מכל העולם שגרים בשיקגו. שכנעתי את האחד ללכת לשם בתירוץ שזה חינם ויהיה אלכוהול בזול ושוטים חינם כל חצי שעה וזה לא שיש לו משהו יותר טוב לעשות בשבת בערב.

אז נסענו לשם (שעה בשני אוטובוסים, אנחנו גרים ממש רחוק מהמרכז העירוני) וניסינו להתערבב עם אנשים.

הצלחנו לדבר כמה דקות עם יפנית אחת שכמונו עמדה ולא ידעה איך לפתוח בשיחה, אחרי שעברנו על הרזומה שלה (דוקטורט במוזיקה, יש דבר כזה), על כל המקומות שהיא מנגנת בהם בפסנתר ועל כל המקומות שאפשר לשמוע פסנתרנים מפורסמים הבנו שלא נשאר על מה לדבר והיא עברה לחפש מישהו אחר לדבר איתו ואנחנו נשארנו לעמוד בפינה בלי לדעת מה לעשות עם עצמנו. מדי פעם עבר איזה אמריקאי מלא ביטחון עצמי והתחיל לדבר איתנו אבל מהר מאוד עבר לאנשים אחרים. פשוט אין לנו את זה. 

בסוף מצאנו סטודנט הודי שהצלחנו לשמור איתו על שיחה זורמת, כולל המלצות למסעדות הודיות (חיפשנו אותן היום, היו סגורות) ומבשלות בירה מקומיות ואפילו החלפנו איתו טלפונים באמירה של אולי ניפגש. ואז נמאס לאחד והוא הודיע שהיינו פה כמעט שעתיים (יותר לכיוון שעה וחצי) והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ומרגיש מטופש אז ויתרתי גם אני על הניסיון הדי נואש להכיר ונסענו הביתה. 

בקיצור, שני אנשים שלא יודעים איך ליצור קשרים חברתיים חדשים תקועים בעיר זרה בארץ רחוקה. יש פה מישהו עם קישורים חברתיים שיכול להשאיל לי קצת?

מצאתי חיה ב ו'

וולבי!

 

תפסיקו לזוז כל הזמן

 

לא ברצינות, אני לא יכולה לצלם ככה

 

 

 

תראו, הם לא זזים

 


אלא אם כן יש משהו טעים מאחרי החלון

 

ככה צריך לזוז:

  

 

 

ואחת לסיום

מחקרים מוכיחים: פייסבוק גורם לדכאון.

אנשים מפרסמים רק דברים יפים, כמה הם נהנים, כמה טוב להם. אף אחד לא ישים סטטוס דכאון. ככה יוצא שאדם שמסתכל בפייסבוק רואה את כל החברים שלו נהנים מהחיים והוא בטוח שרק החיים שלו דפוקים. 

הנה למשל, אתמול העלתי אלבום שקראתי לו טיול לאגם, עם כל מיני תמונות של האגם (כמובן), של עצים אחרי שלכת, של אווזים, שחפים וסנאי (אני עדיין מתה על החיות הטפשיות האלו). מה שלא פרסמתי שם זה את העובדה שהטיול נגמר כשהאופניים שלי נדפקו בצורה כזו שהגלגל לא יכל להסתובב יותר (המנגנון של ההילוכים איכשהו הצליח להיכנס בתוך החישוקים של הגלגל ולהתקע שם, אין לי מושג איך). לא לדאוג לי, לא קרה כלום, מסתבר שזה מה שקורה כשקונים אופניים זולות. בכל מקרה, אני תקועה עם אופניים שאני אפילו לא יכולה לקחת הביתה כי הגלגל לא מסתובב ולסחוב אותם כבד מדי. השארתי אותם קשורים לעמוד והלכתי הביתה. 

היום ירד גשם כל היום אבל האחד רצה בכל זאת ללכת לראות מה קרה להם אז יצאנו עם כלי עבודה ומטריה ובגשם רציף ומעצבן הוא עמד וניסה לשחרר שם משהו כדי שלפחות נוכל לקחת אותם למחסן שלא ימשיכו לעמוד בחוץ בגשם הזה, אולי בהמשך הוא יצליח לסדר אותם. בקטע הזה אני חייבת לפרגן לו, אני כבר הייתי מוכנה להשאיר אותם שם ורק לקחת את המנעול, מישהו בטוח יקח ויתקן אותם או לפחות ישתמש בהם לחלפים, אבל הוא לא מוותר בקלות בקטעים האלה. 

אז הסיפור הזה כמובן לא נספר כי זה יהרוס את הילת החול וכיף וזה. גם לא ניסיתי לצלם תמונות של סנאי מסכן בגשם, אבל זה בעיקר כי היה לי קר ורטוב.  

אני יודעת שזה רק אופניים ועוד זולות ולפחות לי לא קרה כלום, אבל זה הרבה דברים קטנים ומעצבנים שמשתבשים כמו קונדום שנקרע ושולח אותי לבית מרקחת לקנות גלולת היום שאחרי כמו ילדה חסרת אחריות, או שיחת טלפון של 20 דקות שבה אני מנסה לשלם את החשבון אשראי (זה לא אוטומטי, מה פתאום שזה יהיה כזה פשוט?) ואם תוסיפו לזה את כל הסיפור של לפני הנסיעה אני מתחילה לחשוב שמישהו מנסה לשבש לי את החיים. אולי כל הנסיעה הזו לא היתה רעיון כל כך טוב אחרי הכל. 

 

אופניים ז"ל, רגע לפני המוות

 

 

 

עוד קיטורים

אני בדרך כלל לא מאשרת לעצמי יותר מפוסט אחד של קיטורים על אותו נושא (אלא אם זה תלונות על רופאים, על זה אפשר לקטר בלי סוף) אבל די נו, מה עוד יש לי לעשות פה. 

כמובן שמסע הוא לא מסע בלי ציוד חיוני שמתקלקל בתחילתו, בפרט אצלי לתיקים יש חיבה להיהרס בזמן שכזה. המדיניות שלי בקשר לתיק יומיום היתה במשך זמן רב לא לקנות עד שצריך אבל אז נתקלתי בבעיתיות במדיניות הזו- כשצריך אני אף פעם לא מוצאת משהו שאני אוהבת. אז שיניתי את המדיניות לאם אני מוצאת תיק שאני אוהבת במחיר סביר ועדיין לא קניתי ספייר אז עכשיו יש לי ספייר. כמובן שמאז שקניתי את הספייר התיק הנוכחי ידע שיש לו חלופה ולכן נמנע מבעיות. עד שהשארתי את הספייר בארץ ובאתי לכאן עם תיק אחד בלבד שכמובן החליט באותו רגע שדי, הוא פורש. וכמובן שכשצריך אני לא מוצאת. זאת אומרת אני יכולה למצוא תיקים ממש נחמדים ב150$ אבל זה לא משהו שאני רוצה לעשות. אז אחרי שעברתי על כל מחלקת התיקים באאוטלטים המרכזיים התפשרתי על משהו מספיק נוח ונראה בסדר. 

ואם כבר דברים נקרעים- מה עוד יכול להקרע? קונדום. כמו ילדה חסרת אחריות הייתי צריכה ללכת לבית מרקחת ולבקש emergency contraception (לפחות למדתי ביטוי חדש באנגלית). אחרי שהסכמנו שאני לא אקח גלולות לתקופה קצרה כדי לא לשגע את הגוף, עכשיו לקחתי מינון כפול. 

אני עדיין לא יודעת אנגלית. אני מדברת עם אנשים בטלפון ואין לי מושג מה הם אומרים ואני די בטוחה שהם לא מבינים אותי למרות שהם חוזרים ואומרים באדיבות רבה sure sure, that is correct. בכלל האדיבות הזו יכולה לחרפן. אתמול ביליתי 20 דקות בטלפון בנסיון לשלם את האשראי.