יום שני, 13 באפריל 2020

נכתוב כי אחרת מה ישאר לי מהתקופה הזו

כמה שאני אצליח לפחות לפני שהם יחזרו. כנראה יהיה פה פוסט בהמשכים.

בפעם האחרונה שעדכנתי היה קר. מאוד קר. עדיין היתה לי עבודה, עדיין בטיפולים כשמאחורי חוץ רחמי שני, כמה בדיקות שגרמו לי לחשוב שוב פעם לוותר, כמה שיחות עם פסיכולוגית אמריקאית שבאופן מפתיע הצליחה להבין אותי טוב, לפחות הרבה יותר טוב מהכאילו פסיכולוגית שראיתי לפני כמה שבועות, אבל זה כבר סיפור אחר.

טוב זה היה קצר. אוקי, שמונה וחצי בערב, נראה כמה אני אצליח לפני שתתעורר.

אז איפה היינו? כן, היה קר. עדיין היתה לי עבודה. עדיין גרנו בשכונה לא משהו בשיקגו, השכנים שאהבנו עזבו, כמו כולם, כי ככה זה פוסטדוק, חרדת נטישה אחת גדולה. עם זוג החברים היחיד שנשאר ניתקנו קשר אחרי שיחת וואטסאפ שהתדרדרה למקומות לא טובים. לא ריב, פשוט תגובה קצת קיצונית מצידי לחוסר טאקט שבא ברגע ממש ממש לא מתאים, שנענתה בחפירות כואבות מהצד השני שפשוט לא הפסיקו למרות בקשות חוזרות ונשנות. אה ובדיעבד התברר שהתגובה שלי היתה יותר גרועה ממה שחשבתי. נוט טו סלפ, לא להגיד למישהי שאני שונאת נשים בהריון, זה עלול להתברר כיותר אישי ממה שהתכוונתי.
אז בחורף הבחור התחיל לחפש משרה בארץ ואני בינתיים הצלחתי לריב עם האחיות במרפאה וגיליתי כמה מעט חשיבות אמריקאים מייחסים לכנות. ימציאו לי סיפורים שלמים רק  לא להודות שהיו כמה טעויות שעלו לי בקצת מאות דולרים וזמן. כי להגיד צודקת, טעינו זה כנראה לא שירותי מספיק. לא משנה.
ואז פתאום, אחרי כמעט 4 שנים, קוביות הטטריס התחילו ליפול במקום הנכון.

אבל היא עדיין ישנה וכבר כמעט 9 אז אני הולכת לקוות שתמשיך ככה ולישון כמה שתיתן לי.

כמובן שהיא התעוררה אחרי 10 דקות. אבל לפחות הלילה היה יחסית שקט. נראה כמה היא תצליח לישון עכשיו, בינתיים עברה כבר שעה.
אז טטריס. הבחור קיבל הזמנה לראיון נוסף, הפעם מימנו לו את הטיסה. כמו שכבר ציינתי בזמן שלא היה הצלחתי לריב עם צוות המרפאה אבל בגלל שהם אמריקאים פוצים העמידו פנים שלא קרה כלום והמשכנו לסבב נוסף, הפעם טבעי שזה משהו שלא חשבתי שהאמריקאים מסוגלים לו, להתחיל סבב בלי לתזמן בדיוק מתי יהיה כל שלב, אבל מסתבר שאם רוצים אפשר הכל. ואז היתה בדיקה חיובית ועוד שתיים. זה לא העלה יותר מדי תקוות כי בשני הסבבים האחרונים היו בדיקות חיוביות וזה לא נגמר טוב. ואז אולטרסאונד וראו משהו. לונג סטורי שורט, הפעם זה זה. נשלחתי חזרה לרופאת הנשים להמשך מעקב.
והבחור קיבל הצעה. בטכניון, מכורתינו. לא בפקולטה שהוא רצה ובהיותו אחד שלא מסוגל להיות מרוצה ליותר מדי זמן הוא מיד התחיל להתלונן על הביוקרטיה ועל זה שהוא ממש צריך לבקש מה שהוא רוצה ולא נותנים לו הכל באופן אוטומאטי ובכלל הוא התקבל לפקולטה להנדסה והוא לא סובל מהנדסים (בשלב הזה כבר התעצבנתי).  אבל מעבר לכל התלונות, בסופו של דבר הוא קיבל משרה ואחרי 4 שנים התחלנו לתכנן את החזרה.
בעבודה בדיוק סיפרו לנו שהולך להגמר הכסף וצריך (שוב) למצוא קונה חדש לחברה או שיסגרו את העסק. התאריך לסגירה- יום לפני תאריך הטיסה. בול החתיכה שמשלימה לי עוד שורה בטטריס. אפילו לא הייתי צריכה להודיע על התפטרותי. בזמן שהאנשים שאיתי התחילו לגשש את השוק המקומי אני התחלתי לחפש בשלט רחוק בארץ וזה היה הרבה יותר קל. פניתי לאנשים שאני מכירה, דיברתי בשפה שאני מכירה וידעתי איך ומה. סגרתי מקום עוד לפני החזרה לארץ וכן, הם ידעו שיש לי רק 4 חודשים עד ליציאה לחל"ד.

אז זהו, חזרנו. הפעם אנחנו היינו אלה שנוטשים את הזוג החדש בשכונה שהצלחנו להכיר טיפה. אח שלי בא לסייע לי והביא איתו 2 מזוודות ריקות. נפתרנו מכל רכושנו מלבד 6 מזוודות, על חלק הצלחנו לקבל סכומים סמליים, חלק חילקנו והרבה הלך לפח.את השבוע האחרון בשיקגו העברתי בטיולים אחרונים בעיר עם אח שלי, נפרדת מהכל.
נראה לי אני אנסה לנוח קצת, נמשיך בפוסט אחר. אולי





4 תגובות:

  1. אם הבנתי נכון - זה פוסט של בשורות טובות. אז מזל טוב! וברוכה החוזרת, לארץ ולבלוג :)

    השבמחק
  2. חיכיתי לפוסט הזה והנה הגיע. איזה כיף. וכמה בשורות טובות בבת אחת. מחכה להמשך. ובינתיים - המון המון מזל טוב.

    השבמחק
  3. נראה שמגיע לכם מזל טוב! :)

    השבמחק
  4. יאאאאאאאאאא שנים!!! פתאום ראיתי ברשימת הקריאה איזו התרגשות!!! שמחה בשבילך כל כך!!! <3

    השבמחק