יום רביעי, 15 באפריל 2020

נמשיך?

היא ישנה עכשיו, לא יודעת לכמה זמן. כל פעם שאני מצליחה לשים אותה במיטה באמצע היום אני דואגת למה היא פתאום ישנה וחייבת כל 5 דקות שהיא עדיין בסדר. 
אז חזרנו לארץ. אני התעקשתי שאני טסה בביזנס. טיסה טרנס אטלנטית היא סיוט בשבילי, אני לא מוכנה לעבור את זה בחודש חמישי. ההריון הזה יקר מאוד נפשית ומילולית, רק הסבב האחרון היה מעל 7K$ אחרי השתתפות של הביטוח, אני אשים עוד 1K על טיסה סבירה. הבחור התעקש להשאר צנוע, מה גם שהטכניון נותן חבילת סיוע חזרה לחברי סגל חדשים שכוללת טיסה אבל רק במחלקת תיירים, אז אני הייתי בביזנס והוא ואח שלי בתיירים. במהלך הטיסה ניסיתי להיות נחמדה והבאתי לו בקבוק בייליס קטן, אבל הוא לא רצה. 
בחודשים שלפני הטיסה הייתי בטוחה שאני לא עולה לטיסה הזו. מהטיסה עצמה לא פחדתי, או לפחות פחדתי פחות עקב השדרוג לביזנס ביחד עם הוראות מרגיעות מהרופאה, אבל פחדתי שמשהו יקרה לפני הטיסה. פחדתי שמשהו יקרה כי כל פעם שאני טסה משהו משתבש. בחודש שלישי אחרי שנפרדנו ממרפאת הפוריות והפסקתי לקבל כל יום זריקה בישבן (כיף) התעקשתי עם הבחור שניסע לחופשה אחת אחרונה בסן פרנסיסקו כי אי אפשר להעביר 4 שנים בארה"ב בלי לטייל בלפחות עיר אחת בחוף המערבי. ביום הראשון של הטיול התחיל דימום קל שנמשך לאורך כל הטיול. כנראה קשור לעובדה ששיקגו שטוחה ולכן אני כבר לא רגילה לעליות, בעוד שבס"פ לא משנה לאן הולכים, זה עליה חדה. בכל כיוון. זה אפילו לא הגיוני. בכל מקרה שנאתי את עצמי על זה שהתעקשתי על הטיול ושנאתי את ס"פ ועוד יותר פחדתי מהטיסה חזרה. אבל כנראה שהמזל הרע שלי הוא רק לכיוון אחד והטיסה חזרה לארץ עברה בשלום. 
התעוררה. בדיוק כשהתחלתי לדאוג.

יצאו לטיול. אם יש משהו טוב בקורונה הזו זה שאבא שלה עובד מהבית ומדי פעם לוקח אותה ממני כשהוא צריך הפסקה.

אם זה היה תלוי בי לא היינו מספרים לאף אחד לפני החזרה. החלטנו לחסוך לעצמנו דאגה אחת בחזרה ומראש נרשמנו למעונות משפחות בטכניון, ולכן שלחתי את אמא ואח שלי לראות את הדירות בשבילנו, ככה שהייתי צריכה להנחות אותה שהדירה צריכה להתאים לתינוקת. היא סיפרה לאח השני כדי להסביר לו למה זה חשוב שהוא יבוא לעזור בחזרה. אחרי שסיפרתי לה לא יכלתי לבקש מבן הזוג לא לספר להורים שלו אז גם הם ידעו ומייד גם האחים שלו. התגובה הראשונה של אמא שלו ברגע שהוא סיפר לה היתה "אבל אסור לג'אסט לסחוב מזוודות". טוב שהם יודעים מה חשוב.
חזרנו לארץ ועד שנוכל להכנס לדירה במעונות נשארנו אצל ההורים שלו. בכל השבועיים האלה הבקבוק בייליס מהטיסה לא הפסיק לקרוא לי, כל פעם שאמא שלו בהתה לי בבטן כאילו מפחדת שהיא תלך לאנשהו.
למרבה המזל זה עבר מהר ונתנו לנו להכנס לדירה לפני תחילת ההעסקה הרשמית של הבחור. אח שלי בדיוק עזב לשנה בחול ופינה כמה רהיטים, בנוסף לחלק מהרהיטים שלנו שחיכו לנו ככה שהיינו מסודרים די מהר. הדבר היחיד שהיה חסר זה מקום לילדה, אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה.
טוב, התעוררה. נמשיך בפוסט אחר





4 תגובות:

  1. לא יודעת בת כמה הקטנה אבל תינוקות ישנים הרבה במשך היום, אבל זה מתוק שאת בודקת שהיא בסדר כל 5 דקות. יגיע השלב שבו תתחנני שהיא תירדם קצת ותוכלי להתעסק בעניינייך :)
    נשמע שעשיתם הכל נכון, בתוספת של מזל משובח - נהדר. וגם ההתגייסות של בני המשפחה היתה לטובתכם.
    עכשיו אני סקרנית מתי סוף סוף פתחת את בקבוק הבייליס (אם את מניקה אז אולי עדיין לא...?)
    המשיכי לעדכן

    השבמחק
    תשובות
    1. כבר עכשיו אני רק מחכה שהיא תרדם, אני כבר לא זוכרת מה זה ענייני. זה לא משנה את העובדה שברגע שהיא נרדמת אני דואגת וחייבת לבדוק שהיא בסדר

      מחק
  2. קודם כל מזל טוב :)
    אני יכולה להבין את הקטע של לבדוק מה קורה עם הקטנטונת כל כמה דקות, כי אני עושה את זה עם אחיינים שלי אם הם ישנים אצל ההורים שלי (האמת שכל אחד מאתנו הולך כל כמה דקות לבדוק)
    החיים משתנים מקצה לקצה ברגע שיש לך ילדה שתלויה בכל דבר בך (ובבנזוג).
    נראה לי שהכל מאוד מאוד טיבעי, לא?

    השבמחק
    תשובות
    1. מה טבעי? החוסר שינה שלי או אי היכולת לאכול כי יש עלי ילדה כל הזמן?

      מחק