מי הזיז את החל"ד שלי

או אם נלך על הכותרת השחוקה יותר, חל"ד בימי קורונה.

תראו, אני ידעתי שתינוקות זה קשה, לא חשבתי שחופשת לידה זה באמת חופשה, לא ציפיתי לישון לילה שלם. אבל באמת שלא הבנתי איך תינוק יכול לשאוב את כל שעות היום ולא להשאיר לי רגע לעצמי. ועוד הייתי אופטימית וחידשתי את המנוי לנטפליקס. פחחחחח

אז נולדה הקטנה. למזלה ומזלנו הרב היא יצאה לאויר העולם כשהקורונה עוד היתה הוירוס הזה שבסין שאולי כדאי שנתחיל לדאוג לגבי מה יקרה אם הוא יצא משם. מה שאומר שמותר שני מלווים במחלקת יולדות, הבחור ואמא שלי שהתרגשה יותר משנינו ביחד, עד כמה שזה אפשרי. נכדה ראשונה שהיא חיכתה לה כל כך הרבה זמן. היא היתה איתי בלילה כי לא מאפשרים לבעל להשאר, וביום הייתי צריכה לגרש אותה כי הבחור הרגיש שהיא יותר מדי. לא הכנתי תוכנית לידה כי לא ממש העזתי לחשוב על מה יקרה ביום שזה יגיע, ובדיעבד התברר שאכן תוכנית שכזו היתה מיותרת, אבל גם לא ידעתי שום דבר לגבי האם אני רוצה ביות מלא או לא. החלטתי פשוט לזרום וככה קרה. בגלל שאמא שלי היתה שם בלילה הילדה גם נשארה איתי וגם ההנקה הלכה יחסית בקלות מלבד לילה אחד שנשברתי ונתתי לה תמל.

אני מנסה עכשיו להזכר ביום הראשון בבית ולא ממש מצליחה, כנראה שהמחסור בשינה מחק את הזיכרון. אני זוכרת כמה פעמים שביקשתי מהבחור לבוא מוקדם כי הילדה לא מפסיקה לבכות ואין לי מושג מה לעשות, וכמה פעמים שאמא שלי הגיעה לעזור ושוב הייתי צריכה להרגיע אותה קצת כי היא היתה יותר מדי. מה שאני זוכרת זה סבים שבאים לבקר ונשארים לראות אמבטיה כי זה בעצם הדבר היחיד שהיא עשתה באותו זמן. והיא שנאה את זה. לא סיפרו לה שמים חמים מזכירים את הרחם, אז כל ערב היא פצחה בבכי קורע לב ברגע שנכנסה למים עד שפתאום זה עבר. ככה סתם יום אחד היא לא בכתה ואחרי כמה ימים אפילו נראה שהיא נהנית, עד כמה שתינוקת בת חודש יכולה להראות נהנית.

אחרי שבועיים התחלתי לצאת החוצה ולפגוש אמהות אחרות בחלד שגרות במעונות, מתברר שיש הרבה כאלה ואפילו קבוצת וואטסאפ. אחרי חודש פעם ראשונה שנסעתי לבד עם הילדה לסדנת ליווי התפתחותי. הייתי כל כך לחוצה מהנסיעה הזו, ירד גשם סוער וכמעט ויתרתי על המפגש, ואז הגשם נגמר והצלחתי לצאת אבל בחניה הצלחתי להכנס ב2 מכוניות ולפרק את המראה של האוטו שלי. מזל שאני נוסעת לאט אז לא נגרמו פגיעות לרכבים האחרים ואת המראה היה צריך רק להחזיר למקום. לאט לאט גם התחלתי להתרחק עם העגלה ולהגיע עד למשרד של הבחור ומדי פעם היינו יושבים לקפה יחד. גם החברים התחילו לבקר והתחלתי לתכנן נסיעות לפעילויות אחרות לאמהות.

ואז בום! קורונה

ביטלו את הסדנה וכל פעילות אחרת. סגרו את הטכניון אז אף אחד לא יכול לבוא לבקר (שלא לדבר על זה שנחנו צריכים אישור מיוחד להגיע לבית שלנו). התחילו לסגור את השטחים המשותפים במעונות ולאסור התכנסויות, ככה שאפילו מפגשי האמהות במעונות בוטלו. והכי קשה- אמא שלי לא יכולה לבוא לעזור. לה זה יותר קשה.
אז אין סדנת עיסוי תינוקות, בייבי יוגה, התעמלות עם ילדים או סתם ללכת לבריכה, כל הדברים שאמורים לעזור לא להשתגע. אין ללכת לבית קפה או לטייל יותר. 

יש המון זמן בבית עם ילדה שאין לי מושג מה עושים איתה. יש בנזוג בבית אבל הוא צריך לעבוד אז יש לו תירוץ לסגור את הדלת של החדר שמתישהו יהיה החדר שלה ולצאת משם רק כשהבכי נהיה חזק מדי (או כשאני מתחילה לבכות). אבל לאט לאט הוא מתחיל להנות מלהיות איתה בבית, לוקח אותה לטיול בבוקר ונותן לי לישון עוד שעה, לוקח אותה לטיול בערב ונותן לי שעת שפיות עם עצמי.
ואז התחילו לצוץ כל מיני סדנאות והרצאות בפייסבוק. מסתבר שבזמן סגר פייסבוק זה הדבר הכי מועיל שיש. כמובן שבבית זה לא אותו הדבר, הילדה מאבדת סבלנות מהר, בעיקר אם מדובר על הרצאה, אבל לפחות זה נותן איזהשהם כלים, גם אם לא תמיד עוזרים כי הילדה לא הקשיבה בהרצאות ולא מבינה שהיא צריכה לישון לפי חלונות שינה או שהיא צריכה לאהוב ערסול או מנשא בד כי זה מזכיר לה את התנוחה ברחם. באופן כללי לא נראה שהיא אוהבת דברים שאמורים להזכיר לה את הרחם, אני בכלל לא בטוחה כמה היא באמת נהנתה שם.
כרגע כל יום הוא חדש. יום אחד היא ישנה 7 שעות ברצף בלי להתעורר לאוכל, ואז 8 שעות, ואז זה עבר ושוב חזרה להתעורר כל שעתיים אבל לפחות הראתה שיש תקווה. יום אחד הצלחתי להרדים אותה במהלך היום על הידיים ולא בטיול או בזמן אוכל, אבל זה לא חזר על עצמו. אולי גם פה יש תקווה. מוצץ עדיין לא מסכימה לקחת אבל לא מוותרים, אולי יום אחד נצליח. בהתחלה היא אהבה לישון על הבטן אבל הפחידו אותנו מזה. ואז היא הפסיקה לאהוב את זה וממש התעצבנה להיות על הבטן. עכשיו יש ימים שהיא יכולה להיות כמה דקות ברצף ויש ימים שהיא מיד מתעצבנת. יש ימים שהיא נהנית מתרגילי יוגה ויש ימים שממש לא. יום אחד היא גילתה איך להוציא לשון במשך כמה ימים לא הפסיקה עד שעבר לה. כשהיא התחילה לברבר היא קשקשה במשך יומיים שלמים, כולל בלילה התחילה לקשקש עם המנורת לילה בארבע בלילה וממש צחקה ממה שהמנורה ענתה לה, ואז עבר לה ועכשיו צריך ממש לקשקש איתה כדי שתענה. אם היא מברברת זה לרוב כדי להתלונן על משהו. אבל לא משנה מה, אי אפשר להניח אותה ליותר מרגע. לילדה כבר יש הפרעות ריכוז. אם אני רוצה לאכול, אם אני רוצה לדבר בטלפון, אני צריכה שאבא יקח אותה ממני. אנחנו אוכלים בתורות וזה לא ממש טוב כי גם ככה אני מתכווצת וכרגע אני לובשת את המכנסיים מתקופת החתונה שלי.

אז עכשיו נראה ששאר העולם מתחיל לחזור לשגרה וזה הזמן להחליט מה אני עושה. 15 השבועות הראשונים (שגם ככה לא קיבלתי בהם דמי לידה כי בט"ל) עומדים להגמר ואני צריכה להחליט מה הלאה. מקום העבודה שלי מאפשר חופשת הורות בתשלום של 5 שבועות בנוסף למה שביטוח לאומי אמור לתת ואני צריכה להחליט אם לקחת עכשיו את ה5 שבועות ואז לחזור לעבוד או להמשיך עוד. ואני ממש לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני מתחרפנת בבית. אני מתגעגעת לעבודה, לאנשים ולשיחות שהם לא על איך לתרגל זמן בטן. מצד שני נראה שהילדה צריכה אותי עכשיו ואיך אני יכולה להשאיר אותה ככה עם מישהו זר? אפילו שיש סיכוי שאני אמצא מטפלת שיותר מבינה ממני ותדע מה לעשות איתה וכנראה גם יהיה לה יותר סבלנות ממני, וואו אני אמא גרועה, אולי באמת היא צריכה את זה. אני לא יודעת אם אני אוכל לעזוב אותה ככה עוד מעט. וגם סוף סוף היא מתחילה להיות בנאדם אמיתי ולא יצור חסר אונים לגמרי, אז מה, עכשיו לעזוב? אז מה לעשות?