לרגע היה נדמה שיהיה טוב

אז היו שיחות על רכישה. 

היו כמה חברות שהביעו עניין, חברה אחת במיוחד, הביאו צוות שלם לשיקגו שנעשה להם מצגת מכירות. החברה הזו, לא נציין איזה כי יש הסכם סודיות אבל אני אציין שזו אחת מחמשת הגדולות, ואחת שאני באופן אישי חושבת שהחברה הזו היא רוע, היה נראה שממש בעניין. 

ואז שמו הצעה מעליבה והמנכל חיפש מתעניינים אחרים. אבל לא היו קונים אחרים וחזרנו אליהם. רק שהם רוצים את כל המהנדסים אצלם בחוף המערבי. בהתחלה זה נשמע לי רע כי לא בטוח שזה בכלל אופציה בשבילנו לעבור, אבל אז המנכל התעניין ושאל ושלח לי פרטים של איש קשר שלו בסטנפורד שאולי יעזור לאחד למצוא שם משרה והתחלנו לדבר על זה והאופציה היתה על השולחן במידה וההצעה תהיה מספיק אטרקטיבית. ואז הגיעה ההזמנה לראיון, כל הצוות מוזמן לקליפורניה, טיסה ומלון מפואר על חשבונם פלוס ארוחות, ליום ראיונות בקמפוס המפואר שלהם.

המקום נראה כמו כל מה שרע בעיני וכל מה שמהנדס מתחיל חולם עליו בעולם ההיטק. מקום עבודה שמאמין שהוא הבית וככזה הוא צריך להיות סופר כיף, כולל גלידה חינם ברחוב, אינסוף אוכל וכל מה שצריך כדי שאף פעם לא תרצה ללכת. עובדים שנראים כמו קלישאות של החוף המערבי, בטוחים שהם הכי הכי בעולם ועובדים במקום הכי הכי והכל כל כך נפלא וכיף פה. וכולם אומרים את כל הדברים הנכונים שעל פניו גורמים למקום להראות כמו מקום העבודה המושלם שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ומרוב שהם חוזרים על זה זה הופך להיות קלישאה ומזוייף, אבל קצת התחלתי להאמין להם. וקצת התחלתי לחשוב שזה דווקא יכול להיות מגניב לחיות קצת בחוף המערבי, ואולי לאחד יהיה יותר טוב באוניברסיטה אחרת ונוכל להנות קצת.

אבל ההצעה נפלה. לא כל כך ברור איך, אחרי שטרחו כל כך להביא את כולם ליומיים של ראיונות, מה קרה ביומיים האלה שגרם להם להתחרט, אולי היינו ממש גרועים, מה שלא כל כך הגיוני כי כל הראיונות היו טכנים ועל דברים שהתאמנו עליהם ביחד, אולי סתם לא באנו להם בטוב עם הציניות של המיד ווסט שלנו. לא ברור אבל בכל מקרה זה כבר לא יקרה. 

ועכשיו אין הצעה ואין כסף, והמנכל לא יכול להבטיח שתהיה משכורת בסוף חודש מאי. יש עדיין שיחות ונסיונות עם חברות אחרות ואם הם יצליחו המנכל הבטיח בונוס גדול למי שישאר, אבל באופן אישי הוא יבין כל מי שמחליט לעזוב כי באמת שאין שום הבטחה. והסמנכ"ל כבר מעודד אותנו לשלוח קורות חיים ולעדכן לינקדאין כי באמת שאנחנו צריכים לחשוב על עצמנו.

אז זהו, חזרה לנקודת ההתחלה, שוב צריך לחפש. ולא בא לי. אין לי כוח לחפש שוב, פשוט אין לי כוח. 

אוף