כמו אשת ספן, שוב נשארתי לבד בבית עם החתולה. בשישי שעבר בלילה לקחתי אותו לנמל וחזרתי אל לאסי.
הפעם זה למטרה טובה באמת, ראיונות מתוך מטרה למצוא פוסט. ועדיין, הוא נוסע לשני ראיונות, הוא לא באמת היה צריך שבועיים בשביל זה. היה יכול לנסוע, לתת סמינר ולחזור. אבל לא משנה. זה לטובת העתיד שלו ואולי שלנו.
ברגע שהוא נסע אוסף דברים קטנים ומעצבנים נחת עלי. הכאב בברכיים חזר (הזנחתי קצת את התרגילים של הפזיוטרפיה מכל ההתעסקות בקטע האחר), דלקת בשלפוחית השתן (לרוע המזל צורת המניעה הכי יעילה של הדבר הזה מתנגשת עם ההמלצות להכנס להריון) והופיעו פצע הרפס וחצ'קון ענקי וממש כואב בגב בדיוק מתחת לפס של החזיה. יופי של פתיחה לשבוע. אבל כמו כל דבר אחר, גם השבוע הזה עם כל הצרות שלו עבר.
הכאב בברכיים כבר נהיה מספיק מוכר שאני יכולה ללכת לאירובי ולהמנע מהתנועות הבעיתיות. אז חיפפתי קצת בסקווטים. המדריכה ניסתה לצעוק עלי לרדת יותר נמוך אבל אני פשוט סימנתי לה בראש "לא". נראה לי שעשיתי את זה בצורה מאיימת כי בדרך כלל היא חוזרת על התרגיל הזה כמה פעמים והפעם היא לא חזרה עליו :).
הדלקת כנראה לא היתה חמורה ומנה גדולה של כדורי חמוציות הספיקה לטפל בה. ליתר בטחון גם הלכתי לרופאה לקחת אנטיביוטיקה אבל בסוף לא היה בה צורך. היתרון בכך שרופאים לא אוהבים להקשיב לפציינטים הוא שאם אני באה ואומרת בבטחון מלא שיש לי דלקת בשלפוחית השתן הרופאה פשוט תגיד "טוב, אם את אומרת את בטח יודעת, קחי אנטיביוטיקה". אז יש לי לפעם הבאה שנקווה שלא תבוא בקרוב. בינתיים נראה לי שהחמוציות עשו לי בחילה כמה ימים אבל גם זה עבר.
את ההרפס תפסתי בזמן, לפני שהפצע נהיה מכוער והחצ'קון, כמו כל חצ'קון, עבר.
חוץ מזה גם הצלחתי להנות קצת.
הלכתי עם אמא שלי למופע rock the ballet. כמעט עפנו בדרך. נסענו באוטו קטנטן שבקושי הצליח לנסוע אבל הצלחנו להגיע בשלום. המופע התחיל חלש והשתפר בחלקו השני. אם זאת הוא היה די שמרני, לא התפרע יותר מדי. היו יכולים לקחת אותו הרבה יותר רחוק. שתינו יצאנו בתחושה שהתקמצנו עלינו והביאו את הרקדנים המחליפים, הפחות מנוסים. היו להם התנועות והטכניקה, אבל לא היה רגש כמו שרואים בווידאו שלהם. לא נראה שהם מתכוונים לזה כשהם רוקדים. וגם היה רקדן שמנמן. לא בסטנדרטים רגילים, בסטנדרטים של רקדנים. רקדן אמיתי, אין לו טיפת שומן בגוף ואפשר לראות את כל השרירים שלו נמתחים וזזים בדרך שרק שרירים של רקדנים יכולים. רקדן שלא רואים לו את הריבועים בבטן לא יכול להיות רקדן אמיתי.
לכבוד וולנטיין, הלכתי עם חברה לראות את 50 גוונים של אפור. כן כן, אני הלכתי לראות את הסרט הזה. ויש לי תירוץ, זה היא רצתה. לא היה מה שציפיתי, העלילה לא היתה כזו טפשית, רק קצת. חוץ מהקטע של הבחורה הבתולה, זה קצת לא אמין. מה בדיוק עשית 3 שנים בקולג'? וגם לא ממש ברור מה הוא מוצא בה. אבל הוא, הייתי מוכנה שהוא יצליף בי :) בקטע של הסקס ציפיתי ליותר, החברה, שקראה את הספר, הבטיחה אלימות ומין. לא ממש, היה מאוד מעודן, רואים שהם התאמצו לשמור על דירוג בינוני.
היום ניסיתי להכין עוגיות טחינה רק כשהתחלתי גיליתי שאין לי קמח רגיל, רק קמח תופח. חשבתי לעצמי מה כבר יקרה, אני לא אתן לא מספיק זמן לתפוח בכל מקרה. כנראה שטעיתי, איך שהוצאתי את העוגיות מהתנור הן התפוררו לחול. חול טעים, אבל חול. חלק מהן הצליחו לשמור על צורה של עוגיות אז אספתי אותן בזהירות לקופסא שאני אביא לעבודה מחר.
ללאסי יש חרדת נטישה. מאז שהוא נסע היא כל הזמן נצמדת אלי, ישנה צמודה עלי, יושבת עלי כשאני מול המחשב, יושבת ליד הדלת של המקלחת כשאני מתקלחת ואם אני לא סוגרת את הדלת טוב אז היא נכנסת ומחכה לי ממש ליד המקלחון. חתולה מתוסבכת, כשהוא בבית היא בקושי מתיחסת אלי אבל כשזה רק שתינו, פתאום היא רוצה אותי כל הזמן. נראה כשהוא יחזור כמה זמן יקח לה לחזור לעצמה ולהתעלם ממני שוב.
עוד שבוע מתחיל וממש לא בא לי להתחיל אותו. אני כבר רוצה שיסתיים ושהוא יחזור כבר.
שיהיה לכולם שבוע טוב.
