לוויה בזום, ברווזים ביוטיוב

זמנים מוזרים.

סבתא של הבחור נפטרה. זה לא היה יותר מדי מפתיע וגם לא קשה כי הוא לא ראה אותה בערך 20 שנה ומצבה היה רע כבר די הרבה זמן. עד סוף חייה היא חיה בקנדה, בשנים האחרונות בבית אבות. מוזר שלא מדווחים על קנדה בארץ אבל מה שהולך שם זה די אסון. בבתי האבות הצוות המטפל פשוט נטש מפחד להדבק והחוסים נשארו מוזנחים. סבתא שלו נדבקה בקורונה אבל לא בטוח שמזה היא מתה כי מצבה השתפר אבל כנראה ההזנחה עשתה את שלה.
בכל מקרה ההורים וקרובים אחרים לא יכולים לטוס להלוויה כי קורונה, אז היום היתה לוויה בזום. בבית הקברות היו אולי 5 אנשים, כולם במעילים וכנראה בשלג. בזום גם לא היו הרבה נוכחים. קצת עצוב איך אדם הולך מהעולם ומשאיר כל כך מעט אחריו.

ברווזים.
באוניברסיטת שיקגו יש בריכת נוי וכל שנה מגיעה לשם ברווזה ומגדלת שם אפרוחים.
בשנים הראשונות היא לא היתה כל כך מוצלחת, מ10 אפרוחים בהתחלה 2 או 3 הגיעו לבגרות. בשנה השלישית שלנו שם היא השתפרה ומתוך 10, 8 שמונה הגיעו לבגרות. בשנה שעברה לא רק ש10 מ10 שרדו, אחרי כמה שבועות עוד ברווזה הביאה לשם גוזלים. ואחרי עוד כמה שבועות עוד אחת. בסוף היו שם 3 קבוצות של 6 עד 8 אפרוחים ב3 גדלים שונים. כשפגשתי את השוערת בבניין שגרנו בו הייתי מעדכנת אותה כל פעם במצב הברווזים ומראה תמונות. כשסיפרתי לה שאנחנו עוזבים היא שאלה איך אני אסתדר בלי הברווזים.
עכשיו הברווזה חזרה עם אפרוחים חדשים ובהתאם לזמנים בהם אנחנו חיים נפתח ערוץ יוטיוב שמשדר בלייב מהבריכה. אז אנחנו לא יכולים ללכת לבקר אותם, אבל אפשר לעקוב אחרי ההתקדמות מרחוק. 

למי שמעוניין, הם כאן: https://www.youtube.com/watch?v=fhamV-zUcl8 . בדרך כלל ישנים על החוף איפה שהגדר או על אחד האיים ובצהריים של שיקגו (לילה פה) יוצאים לעשות סיבובים בבריכה. 

מי הזיז את החל"ד שלי

או אם נלך על הכותרת השחוקה יותר, חל"ד בימי קורונה.

תראו, אני ידעתי שתינוקות זה קשה, לא חשבתי שחופשת לידה זה באמת חופשה, לא ציפיתי לישון לילה שלם. אבל באמת שלא הבנתי איך תינוק יכול לשאוב את כל שעות היום ולא להשאיר לי רגע לעצמי. ועוד הייתי אופטימית וחידשתי את המנוי לנטפליקס. פחחחחח

אז נולדה הקטנה. למזלה ומזלנו הרב היא יצאה לאויר העולם כשהקורונה עוד היתה הוירוס הזה שבסין שאולי כדאי שנתחיל לדאוג לגבי מה יקרה אם הוא יצא משם. מה שאומר שמותר שני מלווים במחלקת יולדות, הבחור ואמא שלי שהתרגשה יותר משנינו ביחד, עד כמה שזה אפשרי. נכדה ראשונה שהיא חיכתה לה כל כך הרבה זמן. היא היתה איתי בלילה כי לא מאפשרים לבעל להשאר, וביום הייתי צריכה לגרש אותה כי הבחור הרגיש שהיא יותר מדי. לא הכנתי תוכנית לידה כי לא ממש העזתי לחשוב על מה יקרה ביום שזה יגיע, ובדיעבד התברר שאכן תוכנית שכזו היתה מיותרת, אבל גם לא ידעתי שום דבר לגבי האם אני רוצה ביות מלא או לא. החלטתי פשוט לזרום וככה קרה. בגלל שאמא שלי היתה שם בלילה הילדה גם נשארה איתי וגם ההנקה הלכה יחסית בקלות מלבד לילה אחד שנשברתי ונתתי לה תמל.

אני מנסה עכשיו להזכר ביום הראשון בבית ולא ממש מצליחה, כנראה שהמחסור בשינה מחק את הזיכרון. אני זוכרת כמה פעמים שביקשתי מהבחור לבוא מוקדם כי הילדה לא מפסיקה לבכות ואין לי מושג מה לעשות, וכמה פעמים שאמא שלי הגיעה לעזור ושוב הייתי צריכה להרגיע אותה קצת כי היא היתה יותר מדי. מה שאני זוכרת זה סבים שבאים לבקר ונשארים לראות אמבטיה כי זה בעצם הדבר היחיד שהיא עשתה באותו זמן. והיא שנאה את זה. לא סיפרו לה שמים חמים מזכירים את הרחם, אז כל ערב היא פצחה בבכי קורע לב ברגע שנכנסה למים עד שפתאום זה עבר. ככה סתם יום אחד היא לא בכתה ואחרי כמה ימים אפילו נראה שהיא נהנית, עד כמה שתינוקת בת חודש יכולה להראות נהנית.

אחרי שבועיים התחלתי לצאת החוצה ולפגוש אמהות אחרות בחלד שגרות במעונות, מתברר שיש הרבה כאלה ואפילו קבוצת וואטסאפ. אחרי חודש פעם ראשונה שנסעתי לבד עם הילדה לסדנת ליווי התפתחותי. הייתי כל כך לחוצה מהנסיעה הזו, ירד גשם סוער וכמעט ויתרתי על המפגש, ואז הגשם נגמר והצלחתי לצאת אבל בחניה הצלחתי להכנס ב2 מכוניות ולפרק את המראה של האוטו שלי. מזל שאני נוסעת לאט אז לא נגרמו פגיעות לרכבים האחרים ואת המראה היה צריך רק להחזיר למקום. לאט לאט גם התחלתי להתרחק עם העגלה ולהגיע עד למשרד של הבחור ומדי פעם היינו יושבים לקפה יחד. גם החברים התחילו לבקר והתחלתי לתכנן נסיעות לפעילויות אחרות לאמהות.

ואז בום! קורונה

ביטלו את הסדנה וכל פעילות אחרת. סגרו את הטכניון אז אף אחד לא יכול לבוא לבקר (שלא לדבר על זה שנחנו צריכים אישור מיוחד להגיע לבית שלנו). התחילו לסגור את השטחים המשותפים במעונות ולאסור התכנסויות, ככה שאפילו מפגשי האמהות במעונות בוטלו. והכי קשה- אמא שלי לא יכולה לבוא לעזור. לה זה יותר קשה.
אז אין סדנת עיסוי תינוקות, בייבי יוגה, התעמלות עם ילדים או סתם ללכת לבריכה, כל הדברים שאמורים לעזור לא להשתגע. אין ללכת לבית קפה או לטייל יותר. 

יש המון זמן בבית עם ילדה שאין לי מושג מה עושים איתה. יש בנזוג בבית אבל הוא צריך לעבוד אז יש לו תירוץ לסגור את הדלת של החדר שמתישהו יהיה החדר שלה ולצאת משם רק כשהבכי נהיה חזק מדי (או כשאני מתחילה לבכות). אבל לאט לאט הוא מתחיל להנות מלהיות איתה בבית, לוקח אותה לטיול בבוקר ונותן לי לישון עוד שעה, לוקח אותה לטיול בערב ונותן לי שעת שפיות עם עצמי.
ואז התחילו לצוץ כל מיני סדנאות והרצאות בפייסבוק. מסתבר שבזמן סגר פייסבוק זה הדבר הכי מועיל שיש. כמובן שבבית זה לא אותו הדבר, הילדה מאבדת סבלנות מהר, בעיקר אם מדובר על הרצאה, אבל לפחות זה נותן איזהשהם כלים, גם אם לא תמיד עוזרים כי הילדה לא הקשיבה בהרצאות ולא מבינה שהיא צריכה לישון לפי חלונות שינה או שהיא צריכה לאהוב ערסול או מנשא בד כי זה מזכיר לה את התנוחה ברחם. באופן כללי לא נראה שהיא אוהבת דברים שאמורים להזכיר לה את הרחם, אני בכלל לא בטוחה כמה היא באמת נהנתה שם.
כרגע כל יום הוא חדש. יום אחד היא ישנה 7 שעות ברצף בלי להתעורר לאוכל, ואז 8 שעות, ואז זה עבר ושוב חזרה להתעורר כל שעתיים אבל לפחות הראתה שיש תקווה. יום אחד הצלחתי להרדים אותה במהלך היום על הידיים ולא בטיול או בזמן אוכל, אבל זה לא חזר על עצמו. אולי גם פה יש תקווה. מוצץ עדיין לא מסכימה לקחת אבל לא מוותרים, אולי יום אחד נצליח. בהתחלה היא אהבה לישון על הבטן אבל הפחידו אותנו מזה. ואז היא הפסיקה לאהוב את זה וממש התעצבנה להיות על הבטן. עכשיו יש ימים שהיא יכולה להיות כמה דקות ברצף ויש ימים שהיא מיד מתעצבנת. יש ימים שהיא נהנית מתרגילי יוגה ויש ימים שממש לא. יום אחד היא גילתה איך להוציא לשון במשך כמה ימים לא הפסיקה עד שעבר לה. כשהיא התחילה לברבר היא קשקשה במשך יומיים שלמים, כולל בלילה התחילה לקשקש עם המנורת לילה בארבע בלילה וממש צחקה ממה שהמנורה ענתה לה, ואז עבר לה ועכשיו צריך ממש לקשקש איתה כדי שתענה. אם היא מברברת זה לרוב כדי להתלונן על משהו. אבל לא משנה מה, אי אפשר להניח אותה ליותר מרגע. לילדה כבר יש הפרעות ריכוז. אם אני רוצה לאכול, אם אני רוצה לדבר בטלפון, אני צריכה שאבא יקח אותה ממני. אנחנו אוכלים בתורות וזה לא ממש טוב כי גם ככה אני מתכווצת וכרגע אני לובשת את המכנסיים מתקופת החתונה שלי.

אז עכשיו נראה ששאר העולם מתחיל לחזור לשגרה וזה הזמן להחליט מה אני עושה. 15 השבועות הראשונים (שגם ככה לא קיבלתי בהם דמי לידה כי בט"ל) עומדים להגמר ואני צריכה להחליט מה הלאה. מקום העבודה שלי מאפשר חופשת הורות בתשלום של 5 שבועות בנוסף למה שביטוח לאומי אמור לתת ואני צריכה להחליט אם לקחת עכשיו את ה5 שבועות ואז לחזור לעבוד או להמשיך עוד. ואני ממש לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני מתחרפנת בבית. אני מתגעגעת לעבודה, לאנשים ולשיחות שהם לא על איך לתרגל זמן בטן. מצד שני נראה שהילדה צריכה אותי עכשיו ואיך אני יכולה להשאיר אותה ככה עם מישהו זר? אפילו שיש סיכוי שאני אמצא מטפלת שיותר מבינה ממני ותדע מה לעשות איתה וכנראה גם יהיה לה יותר סבלנות ממני, וואו אני אמא גרועה, אולי באמת היא צריכה את זה. אני לא יודעת אם אני אוכל לעזוב אותה ככה עוד מעט. וגם סוף סוף היא מתחילה להיות בנאדם אמיתי ולא יצור חסר אונים לגמרי, אז מה, עכשיו לעזוב? אז מה לעשות?

נמשיך 2

קצת על ההריון עצמו:

 רובו עבר בשלום אבל בחרדות. עד הרגע הכמעט אחרון אני הייתי בהכחשה, לא האמנתי שזה באמת יקרה ולכן גם לא הצלחתי להביא את עצמי לאסוף דברים. את רוב הדברים לא היינו צריכים לקנות כי קיבלנו מהגיסים ומחברים, ועדיין היינו צריכים להגיע לחנויות וכל ביקור שכזה הכניס אותי ללחץ. 

מכירים את החלומות האלה שאתם חוזרים לבית הספר ויש מבחן ולא התכוננתם אליו? לא מכירים? אז אני מכירה טוב. כל פעם לפני בדיקה היה לי חלום כזה. בהתחלה זה היה בקטנה, הרי סיימתי כבר את התואר, מה כבר יקרה. אבל באולטרסאונד השני זה כבר היה בעייתי כי המבחן הזה היה יכול לשלול לי את התואר בדיעבד ואני אפילו לא זוכרת שעשיתי אותו, רק שחיכיתי לתוצאות. לחץ מתוצאות הבדיקות? אני?

כמובן שאצלי שום דבר לא יכול ללכת לגמרי חלק, אז בשביל הכיף זכיתי בסכרת הריון. אומרים שהריון זה לא מחלה, אז אתם יודעים מה כן מחלה? סכרת הריון זה מחלה. אם כי אני חייבת להודות שהיה באבחון הזה סוג של הקלה, כי אם כבר משהו חייב להשתבש עדיף שזה יהיה משהו שאני יכולה לשלוט בו ושיפגע בי ולא בילדה. אני לא אכחיש, זה מבאס ת'שועלים לשמור על דיאטה מתאימה, אבל לפחות זה הכריח אותי לשמור על תזונה טובה וכושר וכל ההריון עליתי סה"כ 4 קילו. די מהר גם חזרתי למשקל של לפני הההריון ואפילו פחות ועכשיו הג'ינסים שלי גדולים עלי. עוד יתרון הוא שסכרת הריון מסווגת אותי כהריון בסיכון, מה שאומר פגישה עם הרופא ויותר חשוב, עם העוברית פעם בשבועיים. לראות אותה באולטרסאונד פעם בשבועיים בהחלט מוריד הרבה מרמת החרדה. 

ועוד שיבוש בשביל הכיף- הילדה לא רוצה להתהפך. ומסתבר שחבל הטבור יושב לה סביב הצוואר אז הרופא לא רוצה להפוך אותה. לא מפחיד בכלל. אז קבענו קיסרי. לפחות אני יודעת מה יהיה תאריך הלידה. פחחחחחחח
הלידה נקבעה ליום שני. בעבודה הודעתי שחמישי שלפניו יהיה היום האחרון שלי. ברביעי בערב הבחור הציע שאולי בחמישי אני לא אלך לעבוד ונטייל קצת, או שבסוף שבוע ננצל הזדמנות אחרונה לבקר את החברים במרכז. עד חמישי בבוקר היא כבר היתה בחוץ.
ילדה עם העדפות משלה. כבר בבטן היו לה העדפות במוזיקה שהשמעתי לה. סימון וגורפינקל הרדימו אותה עד שהתחלתי לדאוג שהיא לא  זזה. לו ריד עצבן אותה עד שהתחלתי לדאוג שהיא זזה יותר מדי והשמעתי סימון וגורפינקל להרגיע אותה. קרן אן וטל כהן שגב היו הכי טובים ובגדול רוק ישראלי שקט. וחוץ מזה שהיא שיהקה עוד בבטן. והמשיכה מחוץ לבטן. עובר משהק זו תחושה מוזרה, אבל מחוץ לבטן זה כבר לא נעים.

נמשיך?

היא ישנה עכשיו, לא יודעת לכמה זמן. כל פעם שאני מצליחה לשים אותה במיטה באמצע היום אני דואגת למה היא פתאום ישנה וחייבת כל 5 דקות שהיא עדיין בסדר. 

אז חזרנו לארץ. אני התעקשתי שאני טסה בביזנס. טיסה טרנס אטלנטית היא סיוט בשבילי, אני לא מוכנה לעבור את זה בחודש חמישי. ההריון הזה יקר מאוד נפשית ומילולית, רק הסבב האחרון היה מעל 7K$ אחרי השתתפות של הביטוח, אני אשים עוד 1K על טיסה סבירה. הבחור התעקש להשאר צנוע, מה גם שהטכניון נותן חבילת סיוע חזרה לחברי סגל חדשים שכוללת טיסה אבל רק במחלקת תיירים, אז אני הייתי בביזנס והוא ואח שלי בתיירים. במהלך הטיסה ניסיתי להיות נחמדה והבאתי לו בקבוק בייליס קטן, אבל הוא לא רצה. 

בחודשים שלפני הטיסה הייתי בטוחה שאני לא עולה לטיסה הזו. מהטיסה עצמה לא פחדתי, או לפחות פחדתי פחות עקב השדרוג לביזנס ביחד עם הוראות מרגיעות מהרופאה, אבל פחדתי שמשהו יקרה לפני הטיסה. פחדתי שמשהו יקרה כי כל פעם שאני טסה משהו משתבש. בחודש שלישי אחרי שנפרדנו ממרפאת הפוריות והפסקתי לקבל כל יום זריקה בישבן (כיף) התעקשתי עם הבחור שניסע לחופשה אחת אחרונה בסן פרנסיסקו כי אי אפשר להעביר 4 שנים בארה"ב בלי לטייל בלפחות עיר אחת בחוף המערבי. ביום הראשון של הטיול התחיל דימום קל שנמשך לאורך כל הטיול. כנראה קשור לעובדה ששיקגו שטוחה ולכן אני כבר לא רגילה לעליות, בעוד שבס"פ לא משנה לאן הולכים, זה עליה חדה. בכל כיוון. זה אפילו לא הגיוני. בכל מקרה שנאתי את עצמי על זה שהתעקשתי על הטיול ושנאתי את ס"פ ועוד יותר פחדתי מהטיסה חזרה. אבל כנראה שהמזל הרע שלי הוא רק לכיוון אחד והטיסה חזרה לארץ עברה בשלום. 

התעוררה. בדיוק כשהתחלתי לדאוג.

יצאו לטיול. אם יש משהו טוב בקורונה הזו זה שאבא שלה עובד מהבית ומדי פעם לוקח אותה ממני כשהוא צריך הפסקה.

אם זה היה תלוי בי לא היינו מספרים לאף אחד לפני החזרה. החלטנו לחסוך לעצמנו דאגה אחת בחזרה ומראש נרשמנו למעונות משפחות בטכניון, ולכן שלחתי את אמא ואח שלי לראות את הדירות בשבילנו, ככה שהייתי צריכה להנחות אותה שהדירה צריכה להתאים לתינוקת. היא סיפרה לאח השני כדי להסביר לו למה זה חשוב שהוא יבוא לעזור בחזרה. אחרי שסיפרתי לה לא יכלתי לבקש מבן הזוג לא לספר להורים שלו אז גם הם ידעו ומייד גם האחים שלו. התגובה הראשונה של אמא שלו ברגע שהוא סיפר לה היתה "אבל אסור לג'אסט לסחוב מזוודות". טוב שהם יודעים מה חשוב.
חזרנו לארץ ועד שנוכל להכנס לדירה במעונות נשארנו אצל ההורים שלו. בכל השבועיים האלה הבקבוק בייליס מהטיסה לא הפסיק לקרוא לי, כל פעם שאמא שלו בהתה לי בבטן כאילו מפחדת שהיא תלך לאנשהו.
למרבה המזל זה עבר מהר ונתנו לנו להכנס לדירה לפני תחילת ההעסקה הרשמית של הבחור. אח שלי בדיוק עזב לשנה בחול ופינה כמה רהיטים, בנוסף לחלק מהרהיטים שלנו שחיכו לנו ככה שהיינו מסודרים די מהר. הדבר היחיד שהיה חסר זה מקום לילדה, אבל לא היה לי אומץ לעשות את זה.
טוב, התעוררה. נמשיך בפוסט אחר

נכתוב כי אחרת מה ישאר לי מהתקופה הזו

כמה שאני אצליח לפחות לפני שהם יחזרו. כנראה יהיה פה פוסט בהמשכים.

בפעם האחרונה שעדכנתי היה קר. מאוד קר. עדיין היתה לי עבודה, עדיין בטיפולים כשמאחורי חוץ רחמי שני, כמה בדיקות שגרמו לי לחשוב שוב פעם לוותר, כמה שיחות עם פסיכולוגית אמריקאית שבאופן מפתיע הצליחה להבין אותי טוב, לפחות הרבה יותר טוב מהכאילו פסיכולוגית שראיתי לפני כמה שבועות, אבל זה כבר סיפור אחר.

טוב זה היה קצר. אוקי, שמונה וחצי בערב, נראה כמה אני אצליח לפני שתתעורר.

אז איפה היינו? כן, היה קר. עדיין היתה לי עבודה. עדיין גרנו בשכונה לא משהו בשיקגו, השכנים שאהבנו עזבו, כמו כולם, כי ככה זה פוסטדוק, חרדת נטישה אחת גדולה. עם זוג החברים היחיד שנשאר ניתקנו קשר אחרי שיחת וואטסאפ שהתדרדרה למקומות לא טובים. לא ריב, פשוט תגובה קצת קיצונית מצידי לחוסר טאקט שבא ברגע ממש ממש לא מתאים, שנענתה בחפירות כואבות מהצד השני שפשוט לא הפסיקו למרות בקשות חוזרות ונשנות. אה ובדיעבד התברר שהתגובה שלי היתה יותר גרועה ממה שחשבתי. נוט טו סלפ, לא להגיד למישהי שאני שונאת נשים בהריון, זה עלול להתברר כיותר אישי ממה שהתכוונתי.
אז בחורף הבחור התחיל לחפש משרה בארץ ואני בינתיים הצלחתי לריב עם האחיות במרפאה וגיליתי כמה מעט חשיבות אמריקאים מייחסים לכנות. ימציאו לי סיפורים שלמים רק  לא להודות שהיו כמה טעויות שעלו לי בקצת מאות דולרים וזמן. כי להגיד צודקת, טעינו זה כנראה לא שירותי מספיק. לא משנה.
ואז פתאום, אחרי כמעט 4 שנים, קוביות הטטריס התחילו ליפול במקום הנכון.

אבל היא עדיין ישנה וכבר כמעט 9 אז אני הולכת לקוות שתמשיך ככה ולישון כמה שתיתן לי.

כמובן שהיא התעוררה אחרי 10 דקות. אבל לפחות הלילה היה יחסית שקט. נראה כמה היא תצליח לישון עכשיו, בינתיים עברה כבר שעה.
אז טטריס. הבחור קיבל הזמנה לראיון נוסף, הפעם מימנו לו את הטיסה. כמו שכבר ציינתי בזמן שלא היה הצלחתי לריב עם צוות המרפאה אבל בגלל שהם אמריקאים פוצים העמידו פנים שלא קרה כלום והמשכנו לסבב נוסף, הפעם טבעי שזה משהו שלא חשבתי שהאמריקאים מסוגלים לו, להתחיל סבב בלי לתזמן בדיוק מתי יהיה כל שלב, אבל מסתבר שאם רוצים אפשר הכל. ואז היתה בדיקה חיובית ועוד שתיים. זה לא העלה יותר מדי תקוות כי בשני הסבבים האחרונים היו בדיקות חיוביות וזה לא נגמר טוב. ואז אולטרסאונד וראו משהו. לונג סטורי שורט, הפעם זה זה. נשלחתי חזרה לרופאת הנשים להמשך מעקב.
והבחור קיבל הצעה. בטכניון, מכורתינו. לא בפקולטה שהוא רצה ובהיותו אחד שלא מסוגל להיות מרוצה ליותר מדי זמן הוא מיד התחיל להתלונן על הביוקרטיה ועל זה שהוא ממש צריך לבקש מה שהוא רוצה ולא נותנים לו הכל באופן אוטומאטי ובכלל הוא התקבל לפקולטה להנדסה והוא לא סובל מהנדסים (בשלב הזה כבר התעצבנתי).  אבל מעבר לכל התלונות, בסופו של דבר הוא קיבל משרה ואחרי 4 שנים התחלנו לתכנן את החזרה.
בעבודה בדיוק סיפרו לנו שהולך להגמר הכסף וצריך (שוב) למצוא קונה חדש לחברה או שיסגרו את העסק. התאריך לסגירה- יום לפני תאריך הטיסה. בול החתיכה שמשלימה לי עוד שורה בטטריס. אפילו לא הייתי צריכה להודיע על התפטרותי. בזמן שהאנשים שאיתי התחילו לגשש את השוק המקומי אני התחלתי לחפש בשלט רחוק בארץ וזה היה הרבה יותר קל. פניתי לאנשים שאני מכירה, דיברתי בשפה שאני מכירה וידעתי איך ומה. סגרתי מקום עוד לפני החזרה לארץ וכן, הם ידעו שיש לי רק 4 חודשים עד ליציאה לחל"ד.

אז זהו, חזרנו. הפעם אנחנו היינו אלה שנוטשים את הזוג החדש בשכונה שהצלחנו להכיר טיפה. אח שלי בא לסייע לי והביא איתו 2 מזוודות ריקות. נפתרנו מכל רכושנו מלבד 6 מזוודות, על חלק הצלחנו לקבל סכומים סמליים, חלק חילקנו והרבה הלך לפח.את השבוע האחרון בשיקגו העברתי בטיולים אחרונים בעיר עם אח שלי, נפרדת מהכל.
נראה לי אני אנסה לנוח קצת, נמשיך בפוסט אחר. אולי

לא יודעת אם הזכירו את זה בארץ, אבל ממש קר אצלנו

מנהל הסניף בשיקגו הודיע שאף אחד לא צריך לבוא למשרד היום, זה יום wfh רשמי (לא שמישהו התכוון גם ככה לבוא למשרד).
החימום שלנו עובד על שילוב של מזגן וגוף חימום ועיקרון העבודה שלו הוא שהוא שואב את האוויר מהחלל, מחמם אותו ומוציא חזרה, ככה שכדי שהוא יצליח להתמודד עם קור כזה היינו חייבים להשאיר אותו דולק כל הלילה, מה שיבש לי את הנשמה. כרגע אפילו מרגיש לי טיפה חם מדי אבל אני מפחדת לכבות אותו כי אז הוא לעולם לא יצליח לחמם את הדירה שוב. אז הרטבתי את השיער (שהתייבש תוך שניה), פיזרתי מגבות רטובות (כנל) והשארתי ברז מטפטף על מגבת בתקווה שיעזור להפיץ לחות. עדיין יבש פה. בנוסף, כל דבר שאני נוגעת בו, אפילו מים זורמים, מחשמל אותי.

אבא שלי שאל אותי איך מתמודדים עם הקור. אתמול התשובה שלי היתה כזו: מכנסי נילון עם בטנת פליז, מגפיים של קולומביה עם סוליה עבה וריפוד, חולצת טריקו דקה (כי בפנים תמיד חם, בעיקר עם מכנסיים כפולים), מעליה גקט ריצה שקיבלנו מהחברה החדשה, מעליה מעיל חם מאוד, כפפות עבות ובכל זאת ידיים לא יוצאות מהכיסים, מחמם צוואר פליז, כובע צמר עם בטנה, מעליו כובע של המעיל. ואחרי כל זה משתדלים לא להיות מחוץ למקור חימום כל שהוא יותר מ10 דקות.
היום התשובה שלי היא לא מוציאים את האף מהבית.

השלמת פערים

אז עכשיו אחרי שסופסוף הבאתי את עצמי לחזור לכתוב פה, לא יכלתי להתעלם מהנקודה הארונה שעדכנתי בה ומאז השארתי את הסיפור פתוח. אז הנה סוף הסיפור אם זה מעניין מישהו, וגם אם לא, שיהיה לי למזכרת.

מארועי הפרקים הקודמים: לחברה נגמר הכסף. חברה גדולה שקלה לקנות, הטיסה את כולם לסן פרנסיסקו לראיונות ואז ביטלה. 

מה קרה מאז:

שתי חברות אחרות התעניינו, לא מהגדולות אבל כן מהשמות הידועים בתחום הספציפי והלא ממומש שבו אנחנו נמצאים. מאחת החברות החברות שלחו את הסמנכל שנראה מאוד מעוניין, אחריו בא המנכל שנראה יותר מהוסס אבל חיובי והחברה החליטה לעשות צעד של רצינות ולהחתים את המנכל שלנו על הסכם בלעדיות שבו הוא מתחייב לא להציע את החברה למכירה לאף אחד אחר עד שהחברה המתעניינת תצליח להזיז עניינים ובינתיים החברה המתעניינת תשלם לנו משכורת. ככה קיבלנו מהם משכורות על מאי ועל יוני, כשבכל הזמן הזה המנכל מושך אותנו בלשון ומשנה את נושא השיחה כל פעם שמנסים לשאול אותו איפה הוא רואה אותנו משתלבים בחברה שלו.
ואז בסוף יולי, רגע לפני המשכורת, בום. אין עסקה. אין משכורת על חודש עבודה. המנכל מודיע לנו בשיחת סקייפ שאנחנו מוזמנים לקחת הביתה מהמשרד מה שאנחנו רוצים, הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לשלם לנו משכורת על יולי, תודה וסליחה. 

אז עשינו פשיטה על המשרד, כמובן שכל אחד לקח את הנייד שלו, חילקנו בינינו כרטיסי GPU, מעבדים, טלפונים חכמים ומכונות קפה. אני הייתי אמורה לקבל את הנספרסו אבל איכשהו היא לא הגיעה אלי. המנכל ביקש רק שנשאיר את הציוד של ההדגמה, למקרה שאולי ימצא עוד קונה.

תוך כדי הפשיטה קיבלנו עדכון- החברה השניה שהתעניינה באים עוד שבוע לראות את ההדגמה ולדבר איתנו. ועוד חברה שלא שמענו עליה עד היום אבל גם בתחום, יבואו יומיים אחרי.

בינתיים אנחנו בבית, אין עבודה, אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלהתבאס מהחיים. ולתכנן טיול לאלסקה, כי אם אין לי יותר משכורת מה יהיה יותר הגיוני מאשר להוציא המון כסף על חופשה יקרה. 

אחרי שבוע החברה הקטנה שהתעניינה הגיעו לראות הדגמה ולדבר עם האנשים (שבאופן מפתיע וקצת מעודד לא מצאו עבודה, מעודד מבחינתי כי זה אומר שלא רק לי קשה, באמת השוק פה קשה). אחרי כמה ימים שמו את כולנו על מטוס לסן פרנסיסקו להדקורטר של החברה. ביום הראשון של הביקור הודיעו לנו שכרגע לכולנו מחכה הצעת עבודה במייל עם 10% העלאה לעומת השכר הקודם שלנו בחברה. אם כולם יחתמו (לחץ קבוצתי) ואם המנכל יסכים למכור את הIP וכולנו נחזיר את כל הציוד שלקחנו מהמשרד אז יש לנו עבודה באותו מקום, אותו מוצר, יותר משכורת. 

עד סוף השבוע כולם חתמו.שבוע אחרי קיבלנו את משכורת יולי וחתמנו על אישור שהחברה הישנה לא חייבת לנו יותר כלום (אף אחד לא חשב על זה באותו רגע שבעצם לא קיבלנו פדיון ימי חופש). יום למחרת קיבלנו הודעה שהעסקה הושלמה וביום שני כולם מוזמנים חזרה למשרד (ביחד עם כל הציוד, כולל הנספרסו שעדיין לא הגיעה אלי). כולם ענו להודעה באיזה יופי, אני עניתי שאיזה יופי, אני בחופש עד שבוע הבא. ואז שכחתי מהכל באלסקה.

לסיכום, אחרי חודש מלא תהפוכות, הכל חזר אל מקומו. גם הנספרסו.

ורק כדי לסיים בנימה טובה, המנהל של הסניף בשיקגו, שבמהלך כל הבלאגן היה היחיד שמצא משהו אחר ולכן לא חזר לעבוד, בא לבקר והביא איתו רכילות מעניינת. החברה שמשכה אותנו 3 חודשים  ואז זרקו אותנו, מסתבר שהמנכל לא באמת היה בעניין והוא זה שהפיל את העסקה. בערך חודש אחרי החברה שלו עברה צמצומים משמעותיים, סגרו את כל מחלקת הפיתוח שלהם בארהב ומועצת המנהלים פיתרה את המנכל (זה שהפיל את העסקה) ומינתה במקומו את הסנמכל (זה שממש רצה את העסקה). הא הא.